ארכיון תג: תקשורת

צהוב יורד – מה עומד מאחורי סגירת "ניוז אוף דה וורלד"?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

סגירתו של הצהובון הבריטי הוותיק 'ניוז אוף דה וורלד' היא כנראה לא המכה האחרונה שתנחת על אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק שנתפסה בקלקלתה. בחוגי השמאל בבריטניה ובארה"ב מחככים ידיים בהנאה

הממלכה המאוחדת ידעה סערות רבות בעברה, אולם דומה כי ההמולה הנוכחית אינה שוככת נוכח האירועים האופפים את סגירת הצהובון 'ניוז אוף דה וורלד'. הצהובון הפופולרי נסגר ביום ראשון השבוע, לאחר שנחשף כי ביצע ציתותים והאזנות סתר ליותר מ-4,000 איש, לרבות ציתות לקרובי משפחה של חללים בריטים שנספו בעיראק ובאפגניסטן. בעקבות הפרשה, יצא לאור ביום ראשון הגיליון האחרון של העיתון, ונדמה כי רוב עובדיו – בהם כ-200 עיתונאים ועורכים – יפוטרו. הצעד היה ככל הנראה בלתי-נמנע בעקבות קריאות המפרסמים להחרים את העיתון, מעשה שעלול היה למוטט את הצהובון מבחינה כלכלית. בבריטניה חשבו שמעצרו של אנדי קולסון, בעבר עורך העיתון ועד ינואר האחרון יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבריטי המכהן דיוויד קמרון, היה שיא הפרשה. אולם בראשית השבוע נולד שיא חדש.

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

רופרט מרדוק, איל התקשורת שמחזיק בכלי תקשורת רבים ובהם 'ניוז אוף דה וורלד', הוא גם הבעלים של העיתון הפופולרי, היוקרתי והוותיק 'סאנדיי טיימס'. רשת בי-בי-סי דיווחה ביום שני האחרון, כי העיתון ליקט במשך יותר מעשור מידע אישי על יורשו של ראש הממשלה לשעבר בלייר, גורדון בראון. לפי הדיווח, עובד 'הסאנדיי טיימס' התחזה לבראון וכך הצליח להשיג מידע על חשבון הבנק של ראש הממשלה לשעבר. עוד השיג העיתון מידע רפואי על פרייז'ר, בנו של בראון, אשר נפטר ממחלת סיסטיק פיברוזיס לפני כמה שנים.
השערורייה הזאת מיתוספת לשורות שערוריות סנסציוניות, ובהן מקרה שבו שכר העיתון חוקר פרטי שיפרוץ לטלפון של מילי דאולר בת ה-13 שנעלמה ונרצחה במארס 2002. המשטרה מטפלת בפרשה באגרוף של ברזל: קלייב גודמן, כתב לשעבר בעיתון לענייני משפחת המלוכה, נעצר, וחוקרי המשטרה פשטו על משרדו ועל ביתו בחשד שפרץ לתא הקולי בטלפונים של מפורסמים. במפלגה השמרנית, הנבוכה נוכח העובדה שעורך העיתון שימש יועץ לראש הממשלה המכהן, מתחילים להתאושש מהמהומה. יש שם מי שתוהה מדוע ממשיכים כלי תקשורת מרכזיים בבריטניה, כמו הבי-בי-סי ויומון 'הגרדיאן', לשפוך עוד ועוד נפט למדורה הבוערת של המתחרה הוותיק שלהם. לא מעט קולות טוענים שההיסטריה המלובה סביב הפרשה לא נעוצה אך ורק בדאגת הממסד העיתונאי הבריטי לחוק ולמוסר.

הון אישי של 6 מיליארד דולר

הבעלים של חברות 'ניוז אינטרנשיונל', תאגיד המדיה הבריטי שמחזיק בבעלות על 'ניוז אוף דה וורלד', ו'ניוז קורפ', קונגלומרט המדיה השני בגודלו בעולם – הוא איל ההון רופרט מרדוק בן ה-80. מרדוק התחיל את עסקיו בתחום התקשורת בארץ הולדתו, אוסטרליה, ומשם החל במסעו לבריטניה. לצד רכישות בתחום הטלוויזיה והתקשורת הלוויינית, הקים מרדוק בשנת 1986 את רשת 'פוקס' האמריקנית בניסיון לייצר אלטרנטיבה ימנית למיינסטרים הדמוקרטי בתקשורת. הוא אף רכש את היומון הכלכלי היוקרתי 'וול סטריט ג'ורנל'. לפי ההערכות, הונו עולה על 6 מיליארד דולר. לפי הדיווחים, הכנסות 'ניוז קורפ' בתחום העיתונות המודפסת מהוות כ-18 אחוז מסך ההכנסות של החברה, קרי כ-32 מיליארד דולר. מרדוק אף שקל למכור את אימפריית העיתונות שבבעלותו כדי להשתלט על מלוא מניות חברת תאגיד התקשורת 'בריטיש סקאיי' שבה הוא שותף.

מרדוק הפך לאיש השנוא על החוגים השמאליים בבריטניה. הוא רכש ב-1969 את ה'סאן' הלונדוני והפך אותו לטבלואיד רב-תפוצה. בשנת 1981 רכש את 'הטיימס' ואת 'הסאנדיי טיימס', ואימץ קו מערכתי התומך באשת הברזל, ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר. כך הפך באחת לשנוא-נפשם של האיגודים המקצועיים. בסוף תקופתה של תאצ'ר, עבר לתמוך בטוני בלייר הצעיר, ועם סיום כהונתו הפנה את תמיכתו לראש הממשלה המכהן, קמרון. בארצות הברית, הביע מרדוק ב-2006 תמיכה במסע הבחירות של הילארי קלינטון לתפקיד סנאטורית מדינת ניו יורק, ובבחירות האחרונות תמך במועמדותו של ברק אובמה. זאת, בשעה שרשת 'פוקס' שבבעלותו מזוהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית.

לתפקיד המו"ל של 'ניוז אוף דה וורלד' מינה את בנו, ג'יימס מרדוק, תומך נלהב של ארצות הברית וישראל. מרדוק הבן נחשב לשמרן יותר מאביו, והוא אף תמך במלחמת עיראק. נוכח העמדה האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקנית העקבית של רוב כלי התקשורת בבריטניה, יש המעריכים כי לעיתונאים משמאל ישנה מטרה אחת ברורה: לחסל את מרדוק מבחינה תקשורתית.

עם זאת, מהפרשה עולות בעיות אתיות חמורות: מחקירת הפרשייה עולה, ש'ניוז אוף דה וורלד' לא שיתף פעולה באופן מלא עם חקירת המשטרה בפרשיית האזנות סתר דומה מהעבר. סגן מפקד משטרת לונדון, ג'ון ייטס, החליט ב-2009 שלא לפתוח מחדש את תיק החקירה הקודם נגד העיתון וזכה על כך לקיתונות של ביקורת בעקבות התפוצצות הפרשה. ברור לחלוטין כי מעבר לכל היבט פלילי, לסיפור הזה יש היבט אתי בעייתי חמור לא פחות.

עסקת הרכישה הוקפאה

לפי שעה, אין כמעט יום שבו אין עדכונים בפרשה. בתחילת השבוע דיווח היומון 'דיילי מייל', כי כתבי 'ניוז אוף דה וורלד' ניסו לפרוץ לתיבות הדואר הקולי של קרבנות מתקפת ה-11 בספטמבר. לפי הדיווח, שוטר ניו יורקי לשעבר סיפר כי אנשי הצהובון הציעו לו תשלום על מנת שישיג עבורם את פלט שיחות הטלפון האחרונות שביצעו חלק מקורבנות האסון. הסתעפות הפרשה חושפת אפוא את מרדוק לתביעות גם בארצות הברית, שם הרשויות צפויות לנהוג בו ללא כפפות המשי הבריטיות שלהן התרגל עד כה.

לעת עתה מסרב מרדוק לפטר את רבקה ברוקס, מנכ"לית 'ניוז אינטרנשיונל' ובעבר עורכת העיתון, מאחר שזו טוענת כי לא ידעה על פרשיית הציתותים. ברוקס נהנית מתמיכתו העקבית של מרדוק וזה אף הצביע עליה כשנדרש לציין מי מועמד להיות המנכ"ל הבא של החברה. הוא עצמו זוכה לרוח גבית מסוימת מצד ראש הממשלה המכהן, שאיננו פועל ישירות כנגדו וזוכה על כך לביקורת צולבת מצד יושב ראש מפלגת הלייבור, אד מיליבנד. הפרלמנט הבריטי החליט לעת עתה להקים מעין ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים, אולם יריביו של מרדוק מעוניינים בליטרת הבשר שלהם.

לפני שהתעוררה שערוריית 'ניוז אוף דה וורלד', העסיקה את הברנז'ה הבריטית פרשה אחרת שחזרה השבוע לכותרות: 'ניוז קורפ', החברה שבבעלות מרדוק, ביקשה לרכוש את חברת הלוויין 'בריטיש סקיי'. מרדוק, המחזיק 39 אחוז ממניות 'בריטיש סקיי', ניסה לקבל אישור לרכישת יתר המניות, והדבר עורר מחלוקת חריפה בבריטניה. הפולמוס העמיק לאחר ששר התרבות הודיע שיאשר את העסקה. איל המדיה הקשיש ביקש להרגיע את הסוציאליסטים משמאל והבטיח כי 'ניוז קורפ' תנפיק את ערוץ 'סקיי ניוז' – תחנת טלוויזיה בינלאומית בבעלות חברת 'בריטיש סקיי' – כחברה נפרדת ותמנה לערוץ מנהל מנוסה ועצמאי. המהלך עורר מחלוקות חריפות בתקשורת הבריטית וביום רביעי הודיע מרדוק כי הוא מסיר את הצעתו לרכישת החברה.

אולם לא בכך תמה הפרשה: מנהיג הלייבור מיליבנד צפוי לדרוש כי ועדת החקירה שמונתה – שבראשה יעמוד השופט בריאן לבסון ותקבל עדויות תחת שבועה – תורכב מבעלי תפקידים שונים ותבדוק את מכלול יחסי המשטרה והעיתונות הבריטית, ולא רק את פרשת 'ניוז אוף דה וורלד'. דומה שפעילותו של מנהיג האופוזיציה תרמה רבות לסיכול עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי': לפני שהודיע מרדוק שהוא מסיר את הצעתו, קרא מיליבנד לראש הממשלה קמרון להקפיא את עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי' עד שהמשטרה תסיים לחקור את הפרשה. המתקפה של מיליבנד התגלגלה ככדור שלג: אחד המשקיעים המשמעותיים ביותר ב'בריטיש סקיי' רכש השבוע בחזרה מניות של החברה, בנימוק שאינו רוצה שמרדוק "יקבל אותן בזול". ואם לא די בכך, מניות 'ניוז קורפ' נפלו ביום שני האחרון ביותר מ-7 אחוזים בשל חששות המשקיעים כי החברה לא תצליח לזכות באישור לרכישת ענק התקשורת הבריטי.

נראה שאחת הסיבות למשיכת הצעת הרכישה של 'בריטיש סקיי' הייתה חששם של מרדוק וקמרון מפני התערערות הקואליציה השלטת: מיליבנד הציב בתחילת השבוע אולטימטום לראש הממשלה כשהודיע כי יעלה את פרשת רכישת החברה – כאשר שווי החברה עומד על 14 מיליארד – להכרעת הפרלמנט אם קמרון לא יבלום את העסקה. קמרון, שהצליח להקים ממשלה בעזרת הליברל-דמוקרטים, חשש כי הצבעה בפרלמנט תפלג את הקואליציה שלו לאור המתיחות המתמדת בין כלי התקשורת שבבעלות מרדוק ובין הליברל-דמוקרטים. כשפרסם מרדוק כי הוא מסיר את הצעת הרכישה ל'בריטיש סקיי' בשווי של 19 מיליארד דולר, בירך על כך ראש הממשלה.

ללא גיבוי ממשלתי

עוד לפני ההודעה על הסרת הצעת הרכישה, דיווח היומון 'אינדיפנדט' כי מקור ממשלתי בכיר מסר שמתגבשת תוכנית להשעיית העסקה כל עוד חקירת המשטרה נמשכת. מרדוק, כנראה, הבין את המסר. איתות למצב הקשה שבו שרוי קמרון התקבל כאשר סגנו, ניק קלג, קרא למרדוק לוותר על עסקת רכישת 'בריטיש סקיי'. מרדוק הבין כי לא תהיה לו ברירה אלא להסיר את הצעת הרכישה, לאחר שביום שלישי החליטה הממשלה הבריטית לתמוך בהצעת הלייבור הקוראת לו לעשות כן.

בקרב חלק ניכר מהעיתונאים הבריטים, ובפרט אלה המזוהים עם השמרנים, ישנה דאגה רבה מההחלטה להתערב בשוק העיתונות הבריטית. יש הטוענים כי המדובר באיום של ממש על חופש העיתונות. מלבד העובדה שמנהלי מסע הצלב נגד מרדוק הם כלי תקשורת המזוהים עם השמאל הבריטי, ובהם היומון 'הגרדיאן' והבי-בי-סי, עולה חשש כבד שיהיה מי שינצל את האירועים על מנת להניח את הרגל הממשלתית בשוק התקשורת הבריטי. אפשר רק לתאר מה היה קורה בישראל אילו הממשלה הייתה מחליטה למנות ועדת חקירה בפרשת ענת קם ומעורבותו של העיתונאי אורי בלאו, שגלה לבריטניה זמן קצר לפני שהתפוצצה הפרשה וזכה לגיבוי 'הארץ' ומו"ל העיתון, עמוס שוקן.

בינתיים, מרדוק זוכה למטחי אש גם בארצות הברית. במאמר שפרסם בתחילת השבוע בכתב העת 'ניוזוויק', יצא נגדו במתקפה חריפה העיתונאי האמריקני קרל ברנסטין. לברנסטין יש יוקרה אדירה בעיתונות האמריקנית: הוא והעיתונאי בוב וודוורד חשפו את פרשת ווטרגייט שהורידה מהשלטון ב-1974 את הנשיא ריצ'רד ניקסון. לפי ברנסטין, אימפריית התקשורת של מרדוק פעלה על סמך עקרון ה"אומרטה", המיוחס למאפיה. במאמר, שתרגום שלו התפרסם ביומון הכלכלי 'גלובס', מספר העיתונאי האמריקני שאחד המנהלים הבכירים לשעבר באימפריית התקשורת של מרדוק אמר לו: "השערורייה הזו לא הייתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר, אלא רק בחוגו של מרדוק. הפריצות האלקטרוניות ב'ניוז אוף דה וורלד' נעשו בהיקף המוני. יותר מכל אדם אחר, מרדוק המציא וקיבע את התרבות בחדר החדשות, שבו עושים כל דבר כדי להשיג ידיעה. לא לוקחים שבויים, משמידים את התחרות, המטרה מקדשת את האמצעים". מאמרו של ברנסטין הכה גלים בארצות הברית והמחיש כי גם שם צפויה לו התמודדות לא-פשוטה.

סביר להניח כי גם לאחר כתיבת שורות אלה תתפרסמנה ידיעות נוספות הקשורות באימפריה התקשורתית שעליה עמל מרדוק במשך למעלה מ-40 שנה. עם זאת, נראה שדבר אחד כבר ברור: לאיל התקשורת הבינלאומי ייקח זמן רב לשקם את המוניטין שלו ושל התאגיד אשר מצוי בבעלותו. העובדה שמרדוק צבר כל כך הרבה אויבים בברנז'ה התקשורתית בשל השקפותיו השמרניות, לצד פיטורי מאות עיתונאים ואנשי תקשורת בשל מה שנראה ככשל אתי קשה בניהול עיתון בעל תפוצה אדירה, רק יקשו על איל המדיה בן ה-80 לשקם את מעמדו ויוקרתו שאותם השיג בעמל רב.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

ח"כ לשעבר מוחמד נפאע פרסם מאמר תמיכה בנשיא אסד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.6.2011

תנועת חד"ש תומכת בנשיא סוריה אסד ובפעולותיו נגד ההתקוממות העממית בארצו. כך חשף בשבוע שעבר באתרו העיתונאי יוסי אלגזי, בעבר כתב "הארץ". ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בחד"ש, פרסם בחודש שעבר מאמר תמיכה ברודן הסורי באתר הנפוץ בעולם הערבי, "אל-חואר אל-מתמדן".

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

אלגזי מדווח כי עם פרסום מאמרו, קוראים רבים גינוהו בחריפות. אחד הקוראים כתב: "עמדתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא מבישה ומבזה. הוא רוקד מעל גופות ההרוגים שאת דמם שופך המשטר הפשיסטי של דמשק שעה שהם תובעים חופש, דמוקרטיה ויחס של כבוד. בכל הפגנה הם קוראים: 'בדרכי שלום, בדרכי שלום – אנו רוצים חופש'… אני מלא צער על כך שפעילים מרקסיסטים מחזקים את ידיהם של הרודנים, רוצחי ילדים, נשים ושוחרי חופש מבין אזרחי סוריה".

אולם בזה לא תמו הדברים: ב-2 ביוני פרסם אתר חד"ש בערבית את הודעת הסיכום של כנס מפלגות קומוניסטיות שהתקיים בתאריכים 15-13 בבריסל, בלגיה, תחת הכותרת: "המפלגות הקומוניסטיות מביעות את הזדהותן עם סוריה לנוכח המזימות האימפריאליסטיות ותובעות להפסיק את התוקפות הצבאית על לוב". "פחות משבוע אחר הפרסום הזה", כותב אלגזי, "פרסם אחד המנהיגים הקומוניסטים העיראקים הוותיקים, קאזם חביב, מאמר אף הוא באתר 'אל-חואר אל-מתמדן' תחת הכותרת: 'מהי עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בעניין אביב העמים במדיניות הערבית?'. בהסתמכו על הפרסום באתר חד"ש, חביב ביקר בחריפות את עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות שנציגיהן השתתפו בכנס בבריסל בעיקר בכל הנוגע להתקוממות העממית בסוריה נגד משטרו העריץ של בשאר אל-אסד". גם ההיסטוריון העיראקי עלי עג'יל מנהל פרסם מאמר תגובה חריף נגד הכנס בבריסל באתר הערבי הפופולארי תחת הכותרת, "המפלגות הקומוניסטיות בעולם מבטאות את הזדהותן עם השלטון הסורי נגד אינתיפאדת ההמונים – עניין מוזר, עיוורון וסכלות – מדוע?".

אלגזי מדווח, כי ב-7 ביוני 2011 התפרסם הן בביטאון רק"ח בערבית "אל-איתיחאד" והן באתר חד"ש בערבית מאמר מערכת תחת הקורא להפסקת ההתקוממות נגד אסד. "אנו מקווים", נכתב במאמר, "שהמשטר הסורי ינקוט ברפורמות מיידיות להרגעת המצב ושיוביל את סוריה אל חוף מבטחים. אנו מודעים לאלה שאורבים ומעוניינים להסיט את האינתיפאדה לנתיב מסובך העלול לגרום לאסונות לעם הסורי עוד לפני שיפגעו במשטרו של בשאר אל-אסד עצמו".

"צמוד למאמר המערכת", ממשיך אלגזי, "התפרסמה בהבלטה מיוחדת הודעה מטעם סוכנות הידיעות הערבית הסורית 'סאנא' שהפיצה את ההודעה הכוזבת של שלטונות סוריה לפיה ארגונים מזוינים מטעם האופוזיציה למשטר הם שטבחו 120 אנשי ביטחון וצבא סוריים מערבית לג'סר אלשע'ור ופצעו עשרות נוספים". מן הראוי לציין, מסכם אלגזי, שפרסומים אלה לא באו לידי ביטוי באתרים של רק"ח וחד"ש בשפה העברית.

בסוף השבוע שעבר הבינו ברק"ח כי דבר תמיכת מזכ"ל המפלגה ברודן הסורי הגיע לידי החברים היהודים. כמו בימים הטובים של הסובייטים, פורסם "ראיון" עם באתר המפלגה עם המזכיר נפאע, שאמר כי רק"ח "באופן חד-משמעי נגד רצח מפגינים, נגד שלטון דיקטטורי, נגד מעצרים פוליטיים, נגד חוקי החירום. אנו מתנגדים להורשת השלטון, כפי שנעשה במשפחת אסד". "אותם כוחות באופוזיציה הסורית, הקוראים להתערבות נאט"ו בסוריה", סיכם נפאע, "בוגדים באינטרסים של העם הסורי, ובפועל מפנים עורף לסיסמאות שהם משמיעים בזכות החירות והדמוקרטיה".

גם הודעתו זו של נפאע לא סיפקה את תומכי המפלגה. באתר חד"ש בעברית זכה המזכ"ל לביקורת שבה נכתב: "הגינוי של נפאע לאותם חלקים באופוזיציה הסורית שקוראים להתערבות נאט"ו הוא צורם מאד. יושב לו אדם לבטח בביתו בגליל, ומטיף לאנשים הנרצחים במאותיהם ללא כל שינוי עתידי נראה לעין, שעליהם לנהל את מאבקם חסר הסיכוי מול כוחות הביטחון החמושים לבדם".

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רק"ח מדברים בשני קולות. כך, למשל, חשף אלגזי לפני שנה כי באתר חד"ש בערבית התפרסם מאמר שטנה נגד אביבה ונעם שליט. במאמר כתב המחבר לאביבה שליט: "גברתי, הדמעות שלכם מוכרות ושקופות ואיש אינו מאמין להן אפילו אם אובמה יעניק לכם כל מה שבידו. ההיסטוריה עוד תגזור עליכם תבוסה ותזרוק אתכם לאשפה של העמים, במאוחר או במוקדם!". למותר לציין שגם המאמר הזה לא התפרסם באתר המפלגה בעברית או בשבועון המפלגה "זו הדרך".

קנה את משמיציו – ליאוניד נבזלין רוכש חמישית מ"הארץ"

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.6.2011

חמישית מהבעלות על עיתון "הארץ" נמכרה במחיר גבוה לליאוניד נבזלין. איך נוצרה העסקה בין הנדבן בעל הקו היהודי-לאומי לבין עיתון השמאל הרדיקלי? ומה גרם ל"הארץ" להימכר דווקא לאיש שהוצג בו פעמים רבות כארכי-פושע נמלט? הצורך של נבזלין בלגיטימציה מספק רק תשובה חלקית

השבוע רעדה התקשורת לרגע: עיתון "הארץ" הודיע על ההסכם שחתם המו"ל, עמוס שוקן, עם איש העסקים הרוסי-ישראלי, ליאוניד נבזלין. לפי ההסכם, ירכוש נבזלין 20 אחוז ממניות העיתון תמורת 140 מיליון שקל.

זוהי המכירה השנייה של חלק מהבעלות על העיתון לגורם מחוץ למשפחת שוקן. בשנת 2006, חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג רכשה 25 אחוז ממניות העיתון תמורת 25 מיליון אירו. גם אז קמה מהומה כשהתברר שאביו של בעלי החברה אלפרד נבן-דומונט, ד"ר קורט נבן-דומון, היה חבר המפלגה הנאצית מ-1937, הפיץ תעמולה נאצית ובאוגוסט 1944 זכה – יחד עם ראש האס.אס. והגסטאפו, היינריך הימלר – בעיטור מטעם ד"ר יוזף גבלס על שפעל למען הרייך השלישי בתנאים הקשים ביותר; שוקן התפתל אז וטען שבזמנו לא הייתה ברירה למו"ל הגרמני אלא להוציא את עיתוניו, ועל דומונט הבן אמר: "אין שום סיבה להטיל עליו, או על החברה שהוא עומד בראשה עכשיו, את האחריות לתקופה שמלפני זמנו".

בעקבות הרכישה האחרונה, ירד חלקם של הגרמנים בעיתון מ-25 ל-20 אחוז, וחלקה של משפחת שוקן צנח מ-75 ל-60 אחוז. נבזלין התנה את החתימה על ההסכם ב"סעיף אידיאולוגי" הכולל שישה עקרונות. הראשון בהם קובע כי "'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". יתר העקרונות: "הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות; הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם; הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית; הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת שוק"; ולבסוף – "הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות".

עמדת כוח מול פוטין. ליאוניד נבזלין

עמדת כוח מול פוטין. ליאוניד נבזלין

השאלה הגדולה העולה מעסקת שוקן-נבזלין היא מדוע בחר נבזלין להשקיע כל כך הרבה כסף בעיתון ישראלי שהקו הפוליטי שלו סותר את זה שלו (נבזלין נמנה על התורמים המרכזיים של 'מרכז שלם' המזוהה עם הזרם הציוני-שמרני-ימני של המפה). מעברר לכך, "הארץ" אף היה בשנים האחרונות ממבקריו החריפים של נבזלין ואזכר פעם אחר פעם את ההאשמות התלויות נגדו שהפכו ברוסיה להרשעה בקשירת קשר לרצח, ואת האופן שבו עשה את הונו. בהודעת העיתון לא נזכרה כל ביקורת על האוליגרך המורשע. "משרד המשפטים התנגד לבקשה [של רוסיה להסגרת נבזלין, ד.מ.] וקבע שכל הראיות בבקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה כנגד נבזלין אינן קבילות", הצדיק העיתון את הסכם הרכישה המפתיע.

סנאטור וגולה

ליאוניד נבזלין נולד ב-1959 במוסקווה ובשנת 1981 סיים את לימודיו ב'מכון גובקין לנפט ולגז'. בשנים 1981-87 עבד כמהנדס תוכנה בארגון סחר הקשור למשרד הגיאולוגיה הסובייטי, ולאחר שפגש את נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, מונה לתפקיד סגן המנהל ב'מרכז הצעירים ליצירתיות מדעית והנדסית', גוף שהיה קשור בקומסומול – תנועת הנוער הסובייטית. מעטים יודעים שאת אותו מרכז מדעי כביכול ייסד האוליגרך הכלוא כיום ברוסיה, מיכאיל חודרוקובסקי, וכי המרכז עצמו – שלא היה אלא חברה לייבוא מחשבים ולסחר – נהנה מהטבות מפליגות מצד המדינה הסובייטית דאז, כגון פטור ממיסוי.

בשנים 1989-1991, מונה לנשיא בנק מנאטפ, שגם אותו הקים מיכאיל חודרוקובסקי, ולאחר קריסת הגוש המזרחי, התקדם בארגונו של חודרוקובסקי, ובאפריל 1996 מונה לסגן הנשיא של חברת הנפט יוקוס שבבעלותו. יוקוס, אגב, פשטה את הרגל ב-2006, לאחר ששלוש שנים לפני כן תבעה ממנה הממשלה הרוסית לשלם סדרת תשלומי מס בסך 27 מיליארד דולר. חודורקובסקי נעצר בשלהי אוקטובר 2003, וכעבור פחות משנתיים הורשע במרמה ונידון למאסר של תשע שנים. לאחר מכן הופחת עונשו בשנה.

נבזלין התקדם בקריירה שלו גם בתחום הציבורי. הוא סייע לבחירתו המחודשת של בוריס ילצין לנשיאות רוסיה ב-1996, ומאוקטובר 1997 שימש למשך שנה תמימה מנהל סוכנות הידיעות הרוסית 'איטר-טאס' במקביל, לעיסוקיו הכלכליים.

נבזלין הפך לאחד מבכירי הקהילה היהודית ברוסיה, וב-2001 נבחר לנשיא 'הקונגרס היהודי הרוסי'. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת 'המרכז לתרבות יהודית' במוסקווה ובייסוד 'המרכז הבינלאומי ללימודי יהדות רוסיה ומזרח אירופה'. הוא תרם לג'וינט האמריקני ולסוכנות היהודית, ובשנים 2001-2003 שימש סנטור במועצת הפדרציה הרוסית. בשנים 2003 ו-2004, העריך כתב העת האמריקני הנחשב 'פורבס' את הונו ב-2 מיליארד דולר והכניסו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם.

בישראל הקים מרכז לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית, ייסד יחד עם קרן היסוד מגבית ללימודי יהדות, נבחר לחבר המנהלים של בית התפוצות לאחר שסייע לשקמו מבחינה כלכלית. שמו נקשר בפוליטיקאים שונים, בהם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

בשנת 2008, הרשיעו בית המשפט הרוסי בהיעדרו בקשירת קשר לרצח ארבעה מיריביו ודן אותו למאסר עולם. מאז גולה האוליגרך בישראל ומאשים את ראש הממשלה הרוסי, ולדימיר פוטין, בכך שערך נגדו משפט ראווה.

"כסף מפוקפק, קשרים בעייתיים"

"הארץ" נחשב למבקרו החריף של נבזלין. בכתבה שפורסמה ב-25 בספטמבר 2009 בעקבות חגיגת יום הולדתו ה-50 בבית התפוצות בנוכחות שרים ובכירים אחרים, נכתב בעיתון בטון מאשים: "אולם 'תיאטרון זהויות' בבית התפוצות, שבו מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות, הפך לתפאורה בהצגת יחיד בכיכובו של ליאוניד נבזלין – יו"ר חבר הנאמנים של המוזיאון בהווה, ואוליגרך שנוי במחלוקת בעבר המבוקש על ידי שלטונות רוסיה".

עוד סיפר "הארץ" שנבזלין "עשה הכול על מנת להשכיח מכולם את השתייכותו לאותה קבוצה שהפכה בארץ לשם נרדף לכסף מפוקפק, קשרים בעייתיים ועבר שעדיף לא להתפאר בו ובוודאי שלא לדבר עליו". העיתון אף הגדיל לספר כי בסרט דוקומנטרי שהופק, הודה נבזלין כי החברה שבבעלותו מימנה פוליטיקאים אשר עם בחירתם לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, ה'דומה', שיבצו אנשים מהחברה במערך השלטון. בהודעת "הארץ" על העסקה עם נבזלין לא היה זכר למידע זה.

בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני פחות משנה, באוקטובר 2010, ביקר העיתון את הענקת פרס בית התפוצות מטעם קרן נדב לאתר הימני 'לאטמה'. ב"הארץ" נכתב: "קרן נדב פועלת להעצמת הזהות היהודית, והקשר שלה לבית התפוצות מסתכם באדם אחד: המיליארדר ליאוניד נבזלין. איש העסקים המבוקש ברוסיה, הציל את המוזיאון מקריסה כלכלית ומונה ליו"ר חבר הנאמנים שלו. בנוסף, הוא גם מייסדה של קרן נדב". הקרן, הוסיפה כתבת העיתון, "אינה קשורה למוזיאון, אבל קל להבין איך קרה שהיא חילקה פרסים מיד לאחר הוועידה בבית התפוצות, מדוע הטקס התקיים באוניברסיטת תל אביב שבה מצוי המוזיאון, ומדוע בית התפוצות דיווח על כך: שניהם תלויים בנבזלין".

כל הציטוטים הללו הם רק טעימה קטנה מהביקורת האדירה שנשפכה מעל דפי "הארץ" על נבזלין – שהתנדפה לחלוטין מהודעת העיתון על העסקה איתו. ראיון שנתן למוסף הכלכלי של העיתון, "דה מארקר", נשאל המו"ל עמוס שוקן על "עברו הבעייתי" של השותף החדש, וענה כי "באמת הקדשנו לזה הרבה מאוד זמן ובדיקות – והמסקנות שלנו היו כמו של בג"ץ – שאי אפשר להתייחס להליך המשפטי שהיה ברוסיה כהליך שיכול להיות מקובל על מדינת חוק". לפתע כספו של נבזלין לא היה "מפוקפק" עם עבר ש"עדיף לא להתפאר בו".

עמדת כוח מול פוטין

העסקה שחתם "הארץ" עם נבזלין מעלה תהיות רבות. למשל, כאשר נכנסו הגרמנים לשותפות בעיתון, שיקפה הרכישה שווי של 100 מיליון אירו ל"הארץ", כלומר 560 מיליון שקל. בכתבה שפרסם העיתונאי איתמר לוין באתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, נכתב: "ליאוניד נבזלין רוכש 20 אחוז מ'הארץ' לפי שווי של 700 מיליון שקל. בהתחשב באינפלציה מאז אוגוסט 2006 (4.5 אחוזים), השווי המשוקלל של עסקת דומונט היה 585 מיליון שקל. לפיכך, בעסקת נבזלין שוויו של הארץ גבוה ב-20 אחוז מאשר בעסקת דומונט". האם באמת עלה שוויו של "הארץ" אשר שורד בעיקר בזכות העובדה שבית הדפוס שלו מדפיס את 'ישראל היום'?

לוין מעלה נקודה בעייתית נוספת: בג"ץ דחה את העתירות נגד הסגרתו היות והבקשה התבססה על כתב האישום בלבד, וקבע כי הראיות נגד נבזלין אינן קבילות לפי הדין הישראלי. אולם המצב השתנה: נבזלין הורשע ויש פסק דין חלוט. אם רוסיה תבקש שוב להסגירו, מציין לוין, יצטרך משרד המשפטים לבחון את תקפות פסק הדין. אם ניתן כדין על-פי החוק הרוסי, ייתכן שלא יהיה מנוס מלהסגירו.

ההערכה הרווחת בברנז'ה התקשורתית והעסקית היא, כי נבזלין רכש את "הארץ" כדי להשיג השפעה ולגיטימציה בארץ. עיתונאי "מעריב", הדר חורש, מעריך כי נבזלין רכש את העיתון מאותם מניעים שהניעו בשעתו את גאידמק להשקיע בישראל.

אולם נראה שהמקרה הנוכחי שונה: ל"הארץ" יש מהדורה בינלאומית באנגלית המופצת בשיתוף "אינטרנשיונל הראלד טריביון", המהדורה הבינלאומית של ה"ניו-יורק טיימס", והוא אף מפעיל אתר באנגלית אם אחוזי קריאה גם בחו"ל. ניתן לשער אפוא שמטרתו של נבזלין חורגת, כמו השפעתו של "הארץ", מגבולות ישראל: שהוא מבקש להתחזק מול יריבו הגדול, פוטין. "רוסיה של פוטין מצויה כיום בשלב שמזכיר את 1933 בגרמניה, השנה שבה עלה היטלר לשלטון", קבע נבזלין בראיון שנתן לכתב "הארץ" יוסי מלמן במארס 2005; מלמן דאג להדגיש בתחילת הכתבה שמרואיינו חשוד ברצח ועומד נגדו צו מעצר בינלאומי.

העיתונים יוצאים מידי המשפחות

פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה סבור כי "האישיות של נבזלין היא לא הבעיה פה. מטרידה המשמעות של העסקה לגבי המרחב הציבורי, שהוא סחורה חמה שנמכרת בשוק. הרי נבזלין הוא לא פחות טוב מאחרים. למעשה, המגבלות שמוטלות על התקשורת בגלל הבעלות הפרטית בה מעצבות אותה במשך שנים. לדעתי, העיתונות היום אפילו גרועה מהעיתונות המפלגתית של פעם, כי לפחות אז האינטרסים היו גלויים. תראה איך עיתון כמו 'מעריב' מתגלגל כמו כורסה משומשת בשוק יד שנייה בין בעלי ההון. תהליך ההפרטה בישראל חיסל את האפשרות לקיים תקשורת ציבורית עם מגוון דעות".

"כשקראתי את זה, חלפו בי כמה הרהורים", אומר עוזי בנזימן, בעבר עיתונאי ועורך ב"הארץ" וכיום עורך אתר האינטרנט לביקורת התקשורת "העין השביעית". "ראשית, זו אינדיקציה לכך שמצבו העסקי של 'הארץ' איננו איתן. אם העיתון נזקק שוב להזרמת כספים, זה מדבר בעד עצמו. משפחת שוקן שמרה הרבה מאוד שנים על הנכס הזה כעל אוצר יקר השייך לה; יש לשוקן זכויות עצומות בעולם העיתונות הישראלי, וכאשר המשפחה נאלצת להכניס בעלים נוספים, זה מדאיג. שנית, אנחנו רואים מה קורה בעולם; זו מלחמת הישרדות. אולי לפיינשמקרים מסוימים, ואני בתוכם, זה לא נעים. המבחן האמיתי הוא השאלה אם זה ישפיע על העיתון".

בנזימן מסרב להתרגש מכניסתו של נבזלין ל"הארץ". "זה לא כרטיס ביקור מעורר כבוד, אבל יש פה כוח אכזרי שמכתיב את המציאות וגלום בפתגם הידוע: 'לכסף אין ריח'. אבל גם שוקן ביקר את נמרודי על השליטה ב'מעריב' כשזה הועמד לדין בפלילי, וב'מעריב' הייתה מורשת של העברת הדגל העיתונאי מדור לדור. בעבר, הייתה פה תרבות עיתונאית שהנחילה עולם מושגים. היום, נותרה רק משפחת מוזס שכבר כמה דורות העסק עובר בתוכם – וזה מזכיר עיתונים כמו 'ניו יורק טיימס' שגם בהם השליטה היא משפחתית – אבל הם הופכים למיעוט". "עולה השאלה למה אנשי עסקים צריכים את זה", מסכם בנזימן. "מה, הם חושבים שיעשו עסק טוב מזה? הרי העיתונים האלה נלחמים מלחמת קיום. בשורה התחתונה, המטרה פה היא לזכות בלגיטימציה".

כמה הרהורים על סגירת "מעריב"

השתיקה הגדולה שעוטפת את הברנז'ה נוכח המתרחש ב"מעריב" איננה מפתיעה. לרבים יש חשבונות ארוכים עם העיתון, צורת העסקה שלו, היחס והאופן שבו התייחס לעיתונאים ולעורכים. חלק גדול מהעיתונאים כבר פונים למדיה החדשה. יש כבר אל חדש ושמו מארק צוקרברג. אס-אי-או, אס-אי-אם, ניהול תוכן, מדיה חברתית, תוכן סלולארי, בלוגים, תוכן שיווקי. כל אלה מצליחים למצוא מקור פרנסה חלופי למי שעבד בעבר בעיתונות או למי שחלם להיות עיתונאי. בברנז'ה לא חושבים על יום המחר; מי שמוכן לקבל את הדין ולעבור מקצוע, עושה כן מטעמים מובנים: אין טעם להתעקש על חיפוש עבודה דווקא מתחת לפנס. בסופו של דבר, את השכירות צריכים לשלם.

הבעיה הגדולה נוכח קריסת "מעריב" היא אלה שמתיימרים לכנות את עצמם "חברתיים". שלי יחימוביץ', דב חנין, שלישיית הגששים של מרצ, 'השמאל הלאומי', 'כוח לעובדים', הקומוניסטים, ההסתדרות. כל אלה שמתיימרים לדבר בשם הדפוקים פשוט נאלמו. שלי יחימוביץ' הוכיחה כבר לאחרונה שהיא לא תושיע את עמלי ישראל, לאחר שלא התגייסה לטובת העובדים הסוציאליים במאבק מול ההסכם המבייש בין שטייניץ לבין פטרונה של יחימוביץ', עפר עיני. אבל היכן כל אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על סוציאליזם בימינו? איפה "אנשי הרוח" ו"חברי המפלגה"? לאן נעלמו תנועות הנוער והרדיקלים שיודעים לארגן תוך 48 שעות 5,000 מפגינים במוזיאון תל-אביב? שום מכתב קטן מאיזה "חברתי" מפורסם? כלום. שה. הס הושלך באותו "שמאל".

פעם הוא היה הנפוץ במדינה. "מעריב"

פעם הוא היה הנפוץ במדינה. "מעריב"

אם יש דבר אחד ששלי יחימוביץ' צודקת בו, הריהו שהשמאל בארץ איננו שמאל. זה לא האיגודים המקצועיים שהבעירו את פאריס על העלאת גיל הפנסיה. בארץ, אין מי שמצליח אפילו להבין שמותר לו, לאדם, לחיות 20 שנה, פחות יותר, עם פנסיה, אחרי 40 שנות עבודה. זה גם לא האיגודים המקצועיים באנגליה, שהיו משביתים מכונות דפוס אם יום אחד עיתון ותיק היה מפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. בישראל, מה שקיים משמאל לקדימה מתמצה באוויר חם שנופחים ה"חברתיים" עם הרבה מיליטנטיות פרו-פלשתינית. העובדה שיישארו רק שלושה עיתונים עבריים (ו"ישראל היום" הוא עיתון לכל דבר) לא מדאיגה אף אחד מה"שמאל".

קריסת "מעריב" איננה רק סכנה למקצוע העיתונאות. העיתונאות בישראל נמצאת מזמן בישימון שבין התפוררות לבין הכחדה. אתרי האינטרנט בישראל עובדים כאתרי חדשות, במקרה הטוב. אפס תחקירים, כלום כתבות צבע, שום כתיבה שמבוססת על תחקיר, ידע וניסיון, ובעיקר לא עריכה לשונית, שכתוב ועריכת תוכן של ממש. נפילת "מעריב" היא בעיה של הדמוקרטיה. ביום שבו ייפול עוד עיתון בישראל (ובשנות ה-90' קרסו בזה אחר זה "חדשות", "דבר" ו"על המשמר"), לדמוקרטיה פה יהיה הרבה, הרבה פחות כוח. האינטרנט, וזה כבר סוד גלוי, לא הצליח להפוך לכלי עיתונאי של ממש. רוב הבלוגרים אינם עיתונאים. העיתונות האמיתית הולכת ונופלת.

מי שסבור שתצמח תועלת למתחרי "מעריב" מקריסתו, טועה ומטעה. "הארץ" ייוותר בלי הגב הכלכלי של הדפסת "ישראל היום". "ידיעות אחרונות" צולע בהתמודדות מול "ישראל היום", ורק בנס נמנעו פיטוריו המיותרים של יגאל סרנה, מהחשובים שבעיתונאי הדור הוותיק. לא ברור כלל אם המודל של "ישראל היום", כעיתון המחולק בחינם, מכניס כלכלית או שמתקיים כעסק פילנתרופי. אם "מעריב" ייסגר, זו עלולה להיות תחילת הסוף של העיתונות. אבל גורלו של העיתון שפעם התהדר בתואר "הנפוץ ביותר במדינה" איננו מעניין כמעט איש. עיתונאים מפוטרים, והשיירה עוברת.

ואולי, אולי יש למישהו עניין בקריסת "מעריב". בתחרות העזה בעיתונות, הציבור לא משחק תפקיד. הרוב הגדול של הישראלים, בעיתונות כמו בפוליטיקה, לא זוכה לכך שקולו יושמע. אם ייפול "מעריב", תהפוך העיתונות לזירתם הבלבדית של בעלי ההון ובעלי השלטון. ואלה שייפלו בין הכיסאות – הרוב הגדול של האזרחים – ייאלצו למצוא נתיבי ביטוי אחרים. אם למישהו יש עדיין עניין ורצון, יש צורך אמיתי בחקיקה שתסייע לעיתונות הישראלית לשרוד. ישראל זקוקה לעיתונות יותר משהעיתונות צריכה אותה. אולם בשעה שעיתונאי "מעריב" ממתינים לשימוע, אולי כבר איחרנו את הרכבת. הבעיה היא שהחברה הישראלית כולה נותרה תקועה בתחנה. לא רק החברים מרחוב קרליבך.

הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון "מקור ראשון", 7.7.2010

כאשר נודע לי הבוקר דבר מותו של יהודה להב, חשתי צביטה בלב. ביני ובין להב אין ולו דבר אחד במשותף: הוא ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים, ואילו אני דור שלישי לניצולי שואה, צבר יליד הארץ. הוא נשם עד יומו האחרונה את הריחות המשכרים של פראג, בודפשט וברטיסלאבה, וכותב שורות אלה נע על הציר שבין שכונת נווה שאנן הוותיקה שבחיפה לבין הבתים הישנים של רמת גן.

אולם להב ואני היינו חברים באותה מפלגה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בעצם, לא בדיוק באותה מפלגה: להב היה עיתונאי "קול העם" וחבר במק"י האחרת, זו שאך בקושי שרדה את הפילוג הכואב של יוני 65', שבו קבוצת חברים גדולה – מיעוטם יהודים, רובם ערבי – נטשה את המפלגה וייסדה את רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. להב היה נאמן למנהיג מק"י הבלתי-מעורער, הדוקטור משה סנה, אשר נפטר בטרם עת ב-1972 ועמו מתה גם מק"י. אני הייתי פעיל ברק"ח וחבר בוועד המרכזי של בנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. שנינו חזרנו לחיק הציונות. אולם להב נותר איש שמאל נאמן שאולי ויתר על עולם המהפכה אך סירב להתנער מסט הערכים השמאלי שמאפיין קומוניסטים לשעבר.

ביום שני האחרון הלך לעולמו. להב, בן 80 במותו, כתב בין השאר בעיתונים "קול העם", "על המשמר", ו"דבר" ונחשב למומחה בעל שם למזרח אירופה. ככתב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" במזרח אירופה, סיקר את נפילת הגוש המזרחי. הוא סיקר את נפילת הקומוניזם לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שכאב אישית את המאורעות: הסרת פסלי לנין, הורדת הדגל האדום, הפיצולים הלאומניים, הרעב ברחובות, עליית קרנה של הקסנופוביה, התפרקותן של המפלגות הקומוניסטיות. כשנפגשתי לפני למעלה מעשור עם מאיר וילנר – מנהיגה הנצחי של המפלגה הקומוניסטית ואחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים בשעתו – במועדון מק"י ליד רחוב אלנבי בתל-אביב, הוא היה בטוח למרות הכול שהקומוניזם יחזור בקרוב. הרי לא יכול להיות אחרת. תקווה דומה נותרה אולי כמוסה גם בלבו של יהודה להב.יהודה להב. צילום: אתר "הארץ"

"יהודה ביצע פעולה חתרנית"

להב נולד בשנת 1930 בצ'כוסלובקיה ואת שנות המלחמה בילה בבית סבו וסבתו בבודפשט. לאחר מות סבו והתאבדות דודתו, עזב את ביתו והחל לצעוד מזרחה על מנת לפגוש בצבא האדום המשחרר. כאשר שב לפראג והוא כבר חייל בצבא הסובייטי, גילה כי הוריו נספו בשואה. עם עלייתו ארצה, היה ממייסדי קיבוץ להבות חביבה ושינה את שם משפחתו בהתאמה מויסלוביץ' ללהב. להבות חביבה נמנה על קיבוצי 'השומר הצעיר' וכמו כל קיבוץ נאלץ להתמודד עם הבחירה הקשה בין קומוניזם לציונות, משפטי הראווה במוסקווה, הטיהורים הגדולים, משפטי פראג ועוד.

בראיון עמו שפורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", סיפר להב לעיתונאי צור ארליך כי "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות 'הצבא האדום'. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה הייתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר".

להב נמנה עם חוג אוהדיו של הד"ר משה סנה, מראשי 'ההגנה' ומפ"ם. בעקבות הפילוג במפ"ם על רקע משפטי פראג והקרע עם תומכי סנה, הצטרף להב למפלגתו של סנה שהתמזגה כעבור זמן קצר במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המפלגה שהקים סנה, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', כללה את מיטב הלוחמים ששמרו אמונים לדוקטור הפולני המשופם, בהם רב החובל ולוחם הפלמ"ח והפלי"ם, נמרוד אשל. היו שם גם סלבריטאים ידועים יותר כמו איש תיאטרון הבימה לשעבר והאמרגן יעקב אגמון, הזמר המנוח בני אמדורסקי והאמן דני קרוון. כאשר נאסר שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, בעוון פעילות ציונית, החריף הקרע בקיבוצים בין הרוב ובין "הסנאיסטים", נאמניו של הדוקטור סנה.

בריאיון שנתן לארליך, סיפר להב: "יום אחד, בדצמבר 52', באה (לקיבוץ, ד"מ) הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך הייתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא הייתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".

לדברי להב, "כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ. אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של הקיבוץ המאוחד), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

מומחה למזרח אירופה

עד סגירת "קול העם" ב-1972, שימש להב כתב העיתון. הוא החל להתאכזב מהקומוניזם בעקבות תמיכת ברית המועצות בערבים במלחמת ששת הימים והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שביקשה להשתחרר מעול הרודנות הסטליניסטית. בתל-אביב שר אריק איינשטיין את השיר שחלם על פראג ומק"י הציונית ארגנה עצרת עממית לתמיכה בשאיפתה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מלפיתת הברזל הסובייטית. כאמור, בפילוג הגדול במפלגה נותר נאמן למשה סנה. אולם בישראל, קומוניזם ציוני ביטא סינתזה ביזארית מדי מכדי שתאריך ימים. בבחירות 1973, התמזגה מק"י עם תנועת 'תכלת אדום' בראשות ד"ר מאיר פעיל וח"כ לשעבר רן גדול וייסדה את מפלגת 'מוקד' הקטנטנה, שאף היא לא האריכה ימים וסופה שנבלעה בתנועת של"י בראשות לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל, שהצליחה לשרוד מערכת בחירות אחת בלבד.

להב כתב דוקטורט על מזרח אירופה ונחשב למומחה בעל שם בתהליכים שהתרחשו בה גם שנים רבות לאחר שנפל מסך הברזל. במקביל לכתיבתו בעברית, נהג לפרסם מאמרים על ישראל בעיתונות הצ'כית, הסלובקית וההונגרית. הוא אף זכה בפרס 'עט הזהב' ההונגרי היוקרתי על כתיבתו. להב תרגם ספרות צ'כית ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיים מצולקים".

ח"כ לשעבר יאיר צבן, בעבר שר הקליטה ויו"ר מפ"ם, הכיר את להב במהלך פעילותם המשותפת במק"י. "הכרנו כשהיינו חברי מפלגה. יהודה היה ידוע כבעל עט יוצא מן הכלל, מדויק מאוד, שכתב בשבע שפות. הוא היה כישרון לא-מצוי. כשחושבים על הילדות הנוראה שעבר, איך בגיל 12 נשאר ילד בודד, הוא תופעה מיוחדת במינה. בשעה ש'קול העם' הפך מיומון לשבועון, כיהנו יחד במערכת והיה טוב לעבוד איתו; הוא היה אדם שמילה שלו הייתה מילה, איש שתוכו כברו".

צבן מספר כי "אחד הספרים החשובים שכתב היה על מעורבות ברית המועצות בפילוג במק"י". ואכן, ייחודיותו של להב הייתה הן בהבנת הקומוניזם ונפתוליו אולם לא פחות מכך בהתעקשותו על עמדה ציונית בעלת גוון שמאלי וסירוב לנטוש שוב את הציונות. להב היה נאמן לחרטה הפומבית שהביע משה סנה על שלילתו את הציונות בצוואה שכתב ב-1972 טרם מותו. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו", כתב סנה, "הוא כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא". התחרט ונפטר לעולמו.

מחיר יקר

בספרה "שלום לך, קומוניזם", כותבת נסיה שפרן על עזיבתה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית: "…המחיר ששילמתי היה יקר. למדתי לראשונה להכיר את משמעותה של הבדידות, קוסמית ואנושית, אותו סוג של בדידות שקומוניסטים אינם מכירים מעולם. הצלחתי ליצור כמה השתייכויות אחרות בחיי, אך מעורבות עזה וכובשת כל כך כמו זו שחשתי כלפי התנועה הקומוניסטית, לא הצלחתי למצוא עוד". "איבדתי", מוסיפה שפרן, "את הזהות היחידה שהייתה לי אי-פעם בחיי, אך זהות אחרת, טוטאלית וכובשת כל כך, לא נמצאה לי בשנים שלאחר מכן".

המחיר שמשלמים עוזבי המפלגה הקומוניסטית הוא יקר. הוא איננו פחות מן המחיר של אנשים החוזרים בשאלה, שנוטשים את בית הרב ואת בית הכנסת ויוצאים לעולם שכולו שאלות עם מעט מאוד, אם בכלל, תשובות. האם הצליח למצוא יהודה להב את התשובות בשנים שאחרי עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית? האם ניתן למי שעוזב את מכורתו למצוא תשובה, ולו אחת ויחידה?

עד יום מותו המשיך יהודה להב לתמוך ברעיונות הגדולים של השמאל הישראלי, גם אם הועם זוהרם וגם אם פקע תוקפם. לאחר הבחירות האחרונות, נמנה על אלה שביקשו מיו"ר מרצ, חיים אורון (ג'ומס) שלא להתפטר מכהונתו.

במידה רבה המשיך להיות אותו ילד בן 12 שמשפחתו נקרעה ממנו. בכתיבתו לא פסק לעסוק בשואה. בכתבה שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים, כתב להב בהתלהבות כי "לעתים הצדק ההיסטורי מתמהמה. לעתים צריך להמתין 62 שנים כדי שמעשה טוב יזכה להכרה הראויה לו. בחודש שעבר, ההיסטוריה והצדק נקלעו בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה". להב כתב בהתלהבות על "טקס חגיגי שהתקיים לפני בניין הקתדרלה בבודפשט, שבו הכריזה הכנסייה הקתולית על הנזירה שרה שאלקאהאזי, שהצילה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כ'מבורכת', שלב ביניים לפני הפיכתה לקדושה". "זה היה הטקס הראשון מסוגו שנערך בהונגריה מאז 1083", הוסיף, "שכן טקסי ההכרזה למבורכים וקדושים נערכו במאות השנים האחרונות רק בקריית הוותיקן".

השילוב הזה בין יהדות, ציונות ועמדות סוציאליסטיות, שילוב שאיפיין אנשים רבים כל כך בדורו של להב, נדמה כי חלף עבר לו מן העולם ולא הותיר אחריו אלא זיכרונות וכאבים אישיים על עולם שיכול היה להיות טוב יותר – והכזיב.

קרדיט תמונה: אתר הארץ און ליין

זכויות אדם ללא סייג: על פרשיות המעצרים

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

זה התחיל בפרשת עזמי בשארה והמשיך בפרשת ענת קם. עד שבוטל צו איסור הפרסום, ידעה כל הארץ מיהי ענת קם ופחות או יותר במה היא נחשדת. כל מי שחיפש מידע ברשת, מצא מידע על הפרשייה האסורה לפרסום. עכשיו זה ממשיך עם שתי פרשיות ביטחוניות חדשות. כל העולם יודע על זהות העצורים, הרשת גועשת, אבל הצנזורה ושירותי הביטחון ממשיכים בשלהם.

מעבר לשאלת הצנזורה, שהיא העניין הפיקנטי שמעניין את אמצעי התקשורת, עולה שאלה עקרונית הרבה יותר. מנין יש למדינה זכות מוסרית לעצור אזרחים במעצרים שרירותיים? השאלה הזו כרוכה במגוון של גישות אתיות ומשפטיות לעצם היכולת לעצור אדם בלי שתהיה לו הזכות להיוועד עם עורך דינו וללא הבאתו בפני שופט לשם דיון בהארכת מעצרו. זו השאלה שהתקשורת מסרבת לדון בה, ולא בכדי.

למשל, היכולת לעצור אזרחים במעצר מנהלי מתבססת על תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. מדובר בתקנות דרקוניות למדי. העובדה שהן תקפות מבחינה חוקית נובעת מכך שמבחינה משפטית, ישראל נתונה במצב חירום מתמשך של למעלה מ-60 שנה. מדובר בפעולה שמנוגדת לא רק לחוקי יסוד כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או לאמנת ז'נווה הרביעית, אלא גם לכל תפיסה, רחבה או צרה, של זכויות אזרח. גם אם העצורים החדשים בפרשיות הביטחוניות נעצרו במעצרים "רגילים", הרי שהם אינם מחבלים או טרוריסטים המוגדרים כ"פצצות מתקתקות". אם יש ממש בחשדות נגדם, לא זו בלבד שראוי לפרסם את הידוע על אודותיהם, אלא שחובה לנקוט נגד בהליך משפטי ראוי ההולם זכויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות.

אדמונד ברק. החירות כערך עליון

ניתן לתהות מה גורם לכותב שורות אלה להביע עמדה שנחשבת לכאורה לשמאלנית כל כך, אולם הניסיון ליצור ניגוד בין גישה שמרנית ובין תמיכה בזכויות אדם מקורו בדה-לגיטימציה השיטתית שנערכת לכל מי שאיננו מזדהה באופן אוטומטי עם ארגוני 'הקרן החדשה' ושות' והסטגנציה הרעיונית של השמאלנות הפוסט-הומניסטית. מעצר השולל מן העצור זכויות אזרח בסיסיות – כרעיון וכפרקטיקה – מסוכן לכל אזרח, ובפרט לדיסידנטים. רעיון העוועים שאפשר ליטול חיי אדם או קהילה, לטלטלם ולהביאם אל עבר פי-פחת, בלי מחויבות ממשית לזכויות אדם ואזרח, הוא מה שהביא את אריק שרון לגרש – בתמיכת שוחרי זכויות האדם, אגב – את מתיישבי עזה מבתיהם לטובת תיאוקרטיה רצחנית פרוטו-פשיסטית. התפיסה המעוותת שמותר למשטר לעשות באזרחיו מה שמתחשק לו לטובת מימוש רעיונות כאלה או אחרים נוגדת לחלוטין את התפיסה השמרנית הקלאסית (נוסח אדמונד ברק ואחרים) שחרדה מפני הלכי הרוח המהפכניים המקדשים את הקולקטיב על פני היחיד.

הימין הישראלי חייב להתקומם נגד מעצרים השוללים מן העצורים זכויות יסוד בסיסיות. אם עבר פלוני על החוק, יוגש נגדו כתב אישום מייד או שיובא לפני שופט לשם הארכת מעצרו כאשר ניתנת לו החירות להיוועץ בעורך דינו. אם אין הוכחה שעבר על החוק, ישוחרר לאלתר. דווקא בשעה שישנו ניסיון אמיתי וכן מצד גורמים שונים בימין הפוליטי להידבר עם הפלשתינאים מעל ראשי ההנהגות של שני הצדדים, חובה לגלות סולידאריות עם כל מי שמאמין כי זכויות אזרח ואדם הן זכויות על-תנאי. מובן שאין לצפות כי שוחרי זכויות האדם משמאל יזדעקו כשפעם נוספת עלול מישהו להציע לגרש עוד מתיישבים לטובת פשיסטן נוספת, אך אלה המאמינים בחירות כערך עליון עושים כן ללא שום תנאי ובלי שום "אם" ו"אבל". גם אם הסטלינואידים למיניהם לא ייחלצו לעזרת מגורשי-העתיד, לשמרנים יש חובה להגן גם על זכויות מי שנחשבים יריביהם המרים ביותר.