ארכיון תג: תנועת החירות

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.

ההזדמנות ההיסטורית של ציפי לבני

בראשית שנת 1965, החלו הדיונים על הקמת גוש פרלמנטרי משותף לתנועת החירות ולמפלגה הליברלית. כבר בחודש אפריל אותה שנה, נערך בתל-אביב טקס חגיגי להקמת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל). בספרו "הצעד הראשון לכס השלטון", כותב חוקר הימין הישראלי, ידידי פרופ' יחיעם ויץ, ש"האיחוד עם המפלגה הליברלית היה לגבי תנועת החירות שלב חשוב בשבירת החרם שהוטל עליה מיום הקמתה, שנוסף על יחסיה הטובים עם לוי אשכול; שני אלה היו סימנים בולטים במגמת התנועה ומנהיגה לעבר מרכז המפה הפוליטית" (עמ' 228).

האיחוד לא נחל הצלחה מרשימה. בכנסת ה-5 (1961) למפלגה הליברלית היו 17 ח"כים, ולתנועת החירות – 17 ח"כים גם. האיחוד הביא לתוצאה עגומה: 26 מנדטים בבחירות לכנסת ה-6 שנערכו ב-2 לנובמבר 1965. בוועידת תנועת החירות שנערכה ביוני 1966, סערו הרוחות. שמואל תמיר ואליעזר שוסטק ניסו להדיח את בגין, ונכשלו. בבחירות לכנסת ה-7, שנערכו באוקטובר 1969, השיגה גח"ל את אותה התוצאה. רק בבחירות 1973, שנערכו חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הושגה קפיצה משמעותית כשגח"ל, בניצוחו של האלוף במיל' אריאל שרון, הצטרפה ל'רשימה הממלכתית' שפרשה מרפ"י בהנהגת בן-גוריון, ל'מרכז החופשי' ול'תנועה למען ארץ ישראל השלמה' והשיגה 39 מנדטים. השאר ידוע.

דרושה: מפלגה ליברלית. ציפי לבני. צילום: ג'טי

דרושה: מפלגה ליברלית. ציפי לבני. צילום: ג'טי

הקמת גח"ל הייתה מוצדקת ומוטעית באותה מידה: בגין ידע שהוא זקוק ללגיטימציה ציבורית על מנת להפוך לראש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת והמשפיעה ביותר באופוזיציה, גם אם האיחוד יבוא על חשבון אנשי תנועת החירות (שבסופו של דבר, איבדו 2 מנדטים בלבד בסיעה המשותפת). מבחינה פוליטית, לא הייתה החלטה נכונה מזו. אך מבחינה היסטורית, הליברלים כתנועה ישראלית כבר היו בקץ דרכם ב-1965. סביר שחירות הייתה מתחזקת גם ללא הליברלים. אלה האחרונים היו זקוקים לאיחוד עם חירות יותר מבגין. הליכוד הגיע לשלטון בגלל שחיתות המערך ומלחמת יום הכיפורים. ספק רב אם הדבר היה קורה אלמלא המלחמה.

39 שנה לאחר הקמת הליכוד, לליברלים במפלגה כמעט אין זכר. למעשה, את אותם חברי ליכוד המזוהים עם האגף הליברלי בתנועה, ניתן למנות על כף יד אחת. ואפשר שבסופו של היום הנוכחי, תוצאות הפריימריס בליכוד יביאו לידי כך שלא ייוותר אפילו ליברל אחד במקומות הריאליים ברשימת המפלגה, מעבר לרובי ריבלין, שמקומו הריאלי מובטח, ככל הנראה.

נתניהו עשה את הצעד שביצע בגין ב-1965, אך הפעם זה היה ההפך הגמור: נתניהו הבין שכדי לזכות בלגיטימציה ציבורית מחודשת, ולהמשיך להיות ראש המפלגה הגדולה בכנסת שתזכה בבכורה, עליו להתאחד עם 'ישראל ביתנו', שהשקפותיה הן אנטי-ליברליות בעליל. כדי למנוע את קריסת הליכוד לאזור ה-20 ומשהו מנדטים, נתניהו היה זקוק לליברמן, ובכך הפך את הליכוד, בצירוף אנשי 'ישראל ביתנו', למזיגה בין שמרנים, ניאו-שמרנים ואולטרה-שמרנים. פוליטית, כבמקרה של בגין, לא הייתה החלטה נכונה מזו. היסטורית, הליכוד כתנועה לאומית-ליברלית הגיע לקץ דרכו. ליברמן כבר מסומן בידי רבים כמנהיג הימין, וכמחליפו המיועד של נתניהו.

בישראל יש היום מקום למפלגה ליברלית חדשה, בדיוק כיוון שהמפה הפוליטית צפופה במפלגות שמרניות וימניות קיצוניות. הליכוד בגרסתו החדשה לא יכול להיות ביתם של ליברלים. הוא חסר את המזיגה בין צדק חברתי לבין שוק חופשי שאפיינה את הסוציאל-ליברליזם של בגין. חלק גדול מחברי הכנסת שלו עסוק בהתנצחות אינסופית עם מערכת המשפט ומסמן לו כיעד את חברי הכנסת הערבים, משל היו איום על החברה הישראלית (השפעתה של חנין זועבי על ערביי ישראל בטלה בששים ופחותה מההשפעה שהייתה לתופיק טובי או לתופיק זיאד). לרובם אין רצון בהרחבת החברה האזרחית. בשיח ליברלי של אוטונומיה לשלטון המקומי, הפחתת מסים, חירות מקסימלית לפרט וצמצום מעורבות הממשלה במשק עד המינימום ההכרחי. הם בוחרים בשיח לאומני רדיקלי ודומים יותר למקבילה הימנית של מרין לה פן הצרפתייה.

אלמלא יקרה משהו דרמטי בבחירות המקדימות הנוכחיות, ייפרד הליכוד משאריות הליברלים בתוכו. המעטים שיישארו, יהיו מיעוט במצור. לאלה שייפלטו מהרשימה, יהיה צורך בחשבון נפש. הם יוכלו לעשות את מה שעשו חלק מהליברלים החדשים בליכוד, ולחבור לקוריוז המינורי של 'עלה ירוק'. הרציניים שבהם, כלומר הרוב, יצטרכו להכריע אם ברצונם להיטמע בליכוד בגרסתו השמרנית הקיצונית, ששוליה מתחרים במיכאל בן-ארי ובאלי ישי, או לחבור למפלגה החדשה שצפויה להקים ציפי לבני.

בדרכה של לבני נקרתה הזדמנות היסטורית: להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. ליצור גורם פוליטי ליברלי בנוסח "המרכז הרדיקלי" או "האמצע הרדיקלי" שעליו דיבר תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס" לפני כמה שנים. מפלגה בסגנון הליברל-דמוקרטים של סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג.

בנאום שנשא קלג בוועידת הליברל-דמוקרטים באביב בשנה שעברה, הוא אמר: "לשמאל יש אובססיה עם (מעורבות) המדינה. לימין – פולחן השוק. אבל כליברלים, אנו שמים את מבטחנו באנשים. אנשים עם כוח והזדמנות בידיהם. מתנגדינו מנסים לפלג אותנו עם התוויות המיושנות שלהם של ימין ושמאל. אבל אנחנו לא שמאל וגם לא ימין. יש לנו תווית משלנו: ליברלית. אנחנו ליברלים ואנחנו מחזיקים בבעלות על המרכז בפוליטיקה הבריטית. הפוליטיקה שלנו היא הפוליטיקה של המרכז הרדיקלי".

אם לבני תיטול לידיה את ההזדמנות להקים את המרכז הרדיקלי בישראל, היא יכולה לעשות היסטוריה. יותר מדי ישראלים אינם רוצים להצביע לסוציאליזם של יחימוביץ'. ועוד יותר ישראלים תומכים בחוסר התלהבות בליכוד, כיוון שאין מבחינתם חלופה פוליטית אחרת. מרכזית וליברלית. המפלגה הליברלית החדשה יכולה להאמיר לכדי 20 מנדטים, וכבר עכשיו גם ללבני וגם ללפיד יש בסקרים באזור ה-15 מנדטים יחד. בדרך הזו, ניתן גם יהיה לייצר את הגוש החוסם שיסכל את המשך שלטון נתניהו וליברמן לארבע השנים הקרובות.