ארכיון תג: תופיק טובי

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2011

אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.

למעשה, הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל, ובהם טובי הצעיר, דנו בקיץ 1947 בהתפתחויות הפוליטיות באזור. ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, חשף כי בקיץ 1947 הועלתה הצעה, אולי כחלק מתוכנית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שישב אז בקהיר, לשלוח משלחת למוסקווה ולדבר אל לבו של סטלין שיחזור בו מרעיון הקמת היהודים. בין המועמדים לחברות במשלחת 'הוועד הערבי העליון' שבראשו עמד אל-חוסייני, היה אמור להיות חבר 'הליגה', ארגונו של טובי. הרעיון לא יצא אל הפועל, אולי בשל תמיכתו הנלהבת של המופתי בהיטלר.

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

הקומוניסטים הערבים החליטו לתמוך בזכות קיומה של מדינת ישראל רק בדצמבר 1947, לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם. תופיק טובי, ועמו אמיל חביבי ופואד נצאר, הואשמו על-ידי מתנגדיהם, כי רימו את רוב חברי הארגון, וכך נתקבלה "פה אחד" הצהרה בעד החלטת החלוקה. דותן חשף בספרו, כי הכינוס, שהתקיים כאמור באמצע דצמבר, כלל חילוקי דעות חריפים. אמיל תומא, מראשי הקומוניסטים הערבים בארץ בשעתו ודמות אהודה בקרב הציבור הערבי גם היום, שנים הרבה לאחר מותו, התנגד להחלטה; טובי, שהבין מהי עמדת מוסקווה, הסכים רק בדיעבד לקבל את החלטת החלוקה. תומא הקים ארגון משלו, בא בדברים עם הוועד הערבי העליון, הצטרף לארגון שארגן התקפות על עמדות היהודים באזור נמל חיפה וחבר לקומוניסט בשם מחמד נמר עודה, שנחשד בנטיות פרו-נאציות. בינתיים, אנשי מפ"ם ניסו לגייס את טובי וחבריו לשורותיהם, אך נכשלו.

טעות התמיכה בישראל

בשנת 1949 נבחר טובי לכנסת הראשונה כנציג מק"י. הוא קיבל את תוכנית החלוקה, אך עד מהרה, הותקף משביקש לסייע לקומוניסטים ערבים שנסו מהארץ בתקווה לשוב אליה לאחר תבוסת היישוב היהודי. נתן אלתרמן נחפז להגנתו של טובי בטורו, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון "דבר", תחת הכותרת "הנזיפה בתופיק טובי". כעבור שש שנים בלבד, ב-1956, עלה שמו לכותרות לאחר שחשף את פרשת טבח כפר קאסם, יחד עם עמיתו לסיעה, מאיר וילנר, ופעיל מפ"ם, לטיף דורי. חשיפה זו זיכתה אותו בתהודה בינלאומית. במפלגה, היה ממונה על הכנת מק"י לירידה למחתרת והורה לפעילים, כך לפחות על-פי דיווח של "דבר" מאותה תקופה, להשמיד מסמכים ולהכין מקומות מסתור במידה שיאונה רע לחברים.

יאיר צבן, לשעבר יו"ר מפ"ם ושר הקליטה בממשלת רבין ובשעתו מבכירי מק"י, מבהיר כי "היחס שלי אליו הוא מורכב מאוד". ביחס לטובי ולחברו, ח"כ לשעבר אמיל חביבי המנוח, מספר צבן כי "לצערי הרב, כמה שנים לאחר החלטת החלוקה, הייתה אצלם רוויזיה של העמדה שתמכה בהכרה במדינת ישראל. הם הגיעו לעמדות מאוד מסוכנות. בסוף, הם השתחררו מהקיצוניות אבל לא מהעמדה הדוגמטית ביחס לברה"מ ומהעדפת הלאומנות הערבית על פני עיקרון של שוויון מעמד וזכויות לשני העמים". "הוויכוח בינינו", מסביר צבן, "לא היה על עצם זכות ההגדרה העצמית של היהודים אלא על העובדה שישראל מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". לדבריו, הוא הוכה בהלם לאחר שבעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין, טובי ביקש מחברי להנהגת המפלגה לבדוק אם לא טעו כשתמכו בהחלטת החלוקה שבריה"מ עמדה בשעתו מאחוריה.

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

צבן אומר ש"תופיק טובי חשב שצריך לבדוק עם הסובייטים אם אין לכלול את העמדה שגרומיקו הביע באו"ם בין העמדות השגויות שננקטו בשעתו, שגיאה שצריך לתקנה. היה דיון בוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס בתנאים סודיים, ושם לראשונה נחלקו הקולות: כל החברים היהודים מצביעים, כולל וילנר, בצד אחד של תמיכה בהחלטת החלוקה, וכל החברים הערבים – בצד השני. זה היה מניצני הפילוג שאירע במפלגה ב-1965". לשבחו של טובי, טוען צבן, יצוין כי "היה לקומוניסטים הערבים ריסון עצמי שלא להפוך את הדיון לפומבי. נדמה לי, שהמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ אף פעם לא עשתה ביקורת עצמית על מדיניות חוץ. לכן לא היה שחר לרעיון הזה".

מתואם עם הקומוניסטים

לטובי היו יריבים מרים במפלגה, ובראשם אמיל חביבי, שנטש את רק"ח לאחר התפרקות הגוש המזרחי ולפני נפילת בריה"מ. בסוף דצמבר 55' ובתחילת ינואר 56', נערכה בתל-אביב ישיבה חשאית של הוועד המרכזי של מק"י בדירת מסתור ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. חביבי והחברים הערבים תבעו מהנהגת מק"י כי יותר להם להתאגד באופן עצמאי ולפעול למען מרד מאורגן במדינה ("מעריב", 10.2.58). טובי התנגד להצעה, זו נפלה ברוב קולות וחבריו כינוהו "בוגד". ב-11.2.1958 פרסם יואל מרקוס בעיתון "דבר" כי חביבי האשים את טובי ש"הוא משתף פעולה 'יותר מדי' עם היהודים ואינו נותן דעתו במידה מספקת לדרישות הלאומיות של ערביי ישראל". טובי, מצידו, התעקש לפעול אך ורק לפי התכתיבים מהקרמלין, דהיינו: שיתוף פעולה מלא עם היהודים. באותה שנה, גילה איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון וראש המוסד, למאיר וילנר ולמשה סנה על מחתרת נאצריסטית במק"י בשם 'החזית הערבית'. אלה נפגעו, וטובי נאלץ להכריז מעל במת הכנסת כי "אם יתברר שחבר מפלגה עסק בדברי ריגול באמת, אזי יוקע ויגורש מן המפלגה".

בפילוג שהתרחש במק"י ב-1965, לאחר כמה אירועים שהגבירו את המתח הלאומי במפלגה (בהם רצח הנח"לאי אברהם ג'ורי, חבר תנועת הנוער המפלגתית בנק"י, בגבול עם ירדן, ליד קיבוץ יד חנה הקומוניסטי) הקים טובי יחד עם מאיר וילנר ומיעוט מיהודי המפלגה את רק"ח. זאת, בעוד משה סנה ורוב החברים היהודים נותרו במק"י. יאיר צבן מסביר, כי "באותה תקופה, הפילוג היה קשה מאוד וטראגי לשני הצדדים. הנכס הזה – מפלגה משותפת ליהודים ולערבים – היה גאוותה של מק"י, ובימים ההם זה לא היה דבר פשוט". אולם צבן אינו נוטר לטובי טינה: "כשמדברים על תופיק טובי, צריך לזכור גם את הפרלמנטר שכיהן שנים רבות וזכה להערכה גם מצד יריביו בכנסת. הוא היה פרלמנטר ברמה מאוד גבוהה ואמיץ מאוד, וגם ג'נטלמן שידע להתנהג".

העיתונאי ראול טייטלבאום, שעבד כ-12 שנה ככתב "קול העם" בכנסת, מספר שטובי היה "אדם שהקרין מכובדות וגם יריביו הפוליטיים כיבדו את הופעותיו. בקרב הקומוניסטים הערבים, הוא היה הדובר המרכזי וייצג נאמנה את הקו של מק"י והתנועה הקומוניסטית באותה תקופה". עם זאת, טייטלבאום אומר: "הוא היה לי יריב קשה בזמן הוויכוח במק"י עד לפילוג. הוא ייצג את הקו של האגף הערבי ברובו ואני נמניתי עם אנשי סנה ומיקוניס. לא חשבנו שצריך להאשים את ישראל בכל תקרית שהייתה בגבול עם הערבים. זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, כשרק"ח הוקיעה את המלחמה ואילו מק"י הצדיקה אותה. אבל טובי היה עקבי בעמדתו וייצג את הקו הלא-לאומני של הערבים בישראל, והערבים בכלל". "ברמה האישית", אומר טייטלבאום, "אני אזכור אותו כמי שהיה נציג גאה של עמו, בצד ניסיון להיות נאמן לרעיונות הקומוניסטיים שהיה להם דגש דוגמטי בתקופה הסטליניסטית. בניגוד לאמיל חביבי, שהיה איש צבעוני ומקורי, בעל נטיות לאומניות ערביות שאחר כך התנער מהן, טובי היה בעל קו יציב שייצג את הממסד והאידיאולוגיה הקומוניסטיים, בתיאום עם בריה"מ".

ערבי דבר ערבית

בתקופה שלאחר הפילוג, בעוד שמק"י בהנהגת סנה עברה תפנית לכיוון הציונות, רק"ח בהנהגת וילנר וטובי כבר החלה לדבר – לצד אורי אבנרי ואנשי 'מצפן' – על "הכיבוש". חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסע טובי עם מאיר וילנר המנוח לדיונים במוסקווה, ובסופם בישר כי היחסים עם הסובייטים, שנותקו בעקבות המלחמה, יחודשו, "אם ישראל תדע ללכת בדרך שרק"ח מציעה". יחסי ישראל עם רוסיה הסובייטית לא חודשו עד שקרס הגוש המזרחי.

פעילותו רבת-השנים של טובי בקצה השמאל הישראלי לא הפריעה לו לנהל יחסים ידידותיים גם עם יריביו המרים. יום אחד, ב-1966, וטובי כבר ממנהיגי רק"ח, התיישב מיוזמתו ליד כסאו בכנסת (ששכנה אז בבית פרומין) דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו, מותש ומבודד במפלגתו, רפ"י. "מדוע אינך נואם בערבית?" ירה לעברו "הזקן". "כערבי אני יודע ששמורה לי הזכות לשאת את דבריי בערבית", הסביר לו טובי, "אך מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם שומעים שפה זו, אני מעדיף לדבר עברית כדי שדבריי יובנו כהלכה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחו השניים.

עד שנת 1989 שימש ח"כ מטעם רק"ח. התפוררות בריה"מ והשבר הגדולה בתנועה הקומוניסטית, עייפו את טובי והלה פרש מן הכנסת והוחלף בחברת כנסת מתולתלת ואנונימית מבת ים בשם תמר גוז'נסקי. שנים רבות שמר על שתיקה ונמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים ומפלגתיים. דני פתר, מוותיקי הקומוניסטים בישראל שסירב להתפלג ממק"י בשנת 65' לטובת רק"ח בהנהגת וילנר וטובי, אומר כי יתגעגע לאחרון חברי הכנסת הראשונה. "ביום שבו הוא יצא מהכנסת, היה מאמר ראשי ב'הארץ' שכותרתו הייתה: 'קומוניסט וג'נטלמן'", נזכר פתר. "אני אזכור אותו כקומוניסט מסור וכאיש נהדר, כאדם שמסור לנושא היהודי-ערבי ולשותפות בין יהודים ובין ערבים כל ימי חייו".

* תודתי נתונה לידידי, פרופ' יחיעם ויץ, על תיקוניו המועילים לכתבה זו.