ארכיון תג: תוניסיה

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

שקיעת המערב ומלחמת הציוויליזציות החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.2.2011

למן תחילת המהפכה במצרים, חברה לה קואליציה משונה, כמעט ביזארית, לתמוך במהפכה: שמרנים מימין וטרוצקיסטים משמאל, קומוניסטים וליברלים, ציונים ופוסט-ציונים, תומכי הנשיא אובאמה ומתנגדיו. מראה מאות האלפים הגודשים את כיכר א-תחריר הכה באור סנוורים את כל האוטופיסטים למיניהם. אלה שעד לפני רגע קט הפצירו בישראל לסגת מייד מהשטחים כיוון שמובארכ עודנו בשלטון ויכול לערוב להסכם, הריעו לבובותיו התלויות בכיכר העיר. אלה שדיברו בגנות הנשיא בוש על דוקטרינת הדמוקרטיה הכפויה שלו, פתאום החלו לזמר זמירות בעד הרפובליקני השנוא מטקסס והיללו את אובאמה על שהוא תומך בדמוקרטיה במזרח התיכון. ממק"י עד פאתי הליכוד נשמעו קולות צהלה נוכח המתרחש במצרים.

לא בשלים לדמוקרטיה. המהומות במצרים. צילום אילוסטרציה

לא בשלים לדמוקרטיה. המהומות במצרים. צילום אילוסטרציה

השגיאה המהותית של ג'ורג' בוש, שעליה הרחיב בשעתו גם אבי הניאו-שמרנות אירווינג קריסטול, היא שדמוקרטיה לא בונים על כידונים. כפי שציין בעבר נתן שרנסקי, לפני שמקימים דמוקרטיה, יש לדאוג שיהיו מוסדות שעליהם תיבנה החברה החדשה. העולם הערבי איננו בשל לדמוקרטיה, לא מפני שהוא לוקה בתרבות נחותה או סובל מאיזשהו פגם מובנה, אלא כיוון שלערבים אין שום מסורת דמוקרטית; שום התנסות בהתארגנויות פוליטיות חופשיות, בפלורליזם עיתונאי, במוסדות נבחרים מקומיים.

כאשר ביקשו חוקרים להסביר מדוע עלה הפשיזם דווקא בגרמניה, אחד ההסברים היה שגרמניה (להבדיל מבריטניה ומצרפת, למשל) מעולם לא עברה מהפכה דמוקרטית, או בז'רגון המרקסיסטי, "מהפכה בורגנית". רפובליקת ויימאר נולדה אל מציאות חברתית אוטוריטארית ואל תרבות פוליטית סמכותנית שבה הצליח להשתלב היטלר משום שהדמוקרטיה בגרמניה הייתה רק אפיזודה, לא חלק מתרבות רציפה. לא פלא שלאחר מלחמת העולם השנייה, רוב הגרמנים טענו שהנאציזם שגה בפרקטיקה אך לא היה טעות רעיונית ועקרונית. לכן, איראן נפלה כפרי בשל לידי החומייניזם. עזה נקטפה עד מהרה על-ידי הרודנות החמאסית. תוניסיה עודה מצויה בסמי-אנרכיה כאשר על חורבות המשטר החילוני והפמיניסטי (וכן, גם הרודני והמושחת) מאיים צילו של הפשיזם האסלאמי.

מצרים אינה בשלה לדמוקרטיה; היא זקוקה לתהליך ארוך של בניית מוסדות, רפורמות שלטוניות ושינוי הכלכלה המצרית. אם המדינה תעבור תהליך מהפכני בדומה לזה שקרה באיראן, בוונצואלה, בעזה ובעיראק, היא עלולה ליפול לידי 'האחים המוסלמים'. ההשלכות תהיינה הרות גורל, ולא רק לישראל: אחמדינג'אד, קדאפי וצ'אבז הוכיחו היטב כי הנפט שברשותם יכול להרים כלכלות של מדינות נחשלות. אם מצרים תצטרף לציר הזה, היא לא רק תרוויח כלכלית אלא גם תגייס את העם לתמיכה ברודנות חדשה. הבעיה המהותית של מצרים איננה פוליטית; ההמונים יצאו לרחובות בגלל אבטלה ורעב. האסלאם הרדיקאלי יכול לסתום את פיהם באמצעות נפט.

אולם את זה לא מבינים, לא בשמאל ולא בימין. ההתגייסות הכלל-אמריקנית לצד אובאמה במאבק מול מובארכ מעידה כי המערב איננו רק עיוור אלא גם במידה רבה גוסס. אבדו למערב חושיו החדים; עתה הגיעה תורה של ציוויליזציה חדשה. האופטימיזם המופלג נוכח שקיעת המערב ועליית "המהפכה הערבית", הצהלה נוכח נפילת מובארכ והאנרכיה בקהיר, מבשרים כי המערב לא למד דבר. יכול להיות שלקראת אמצע העשור הקרוב, יתמודד המערב עם קואליציה אוטוריטארית אנטי-דמוקרטית בהשתתפות רוסיה, סין, ונצואלה, איראן, מצרים, סוריה וארגוני הטרור נוסח 'אל-קאעידה', חיזבאללה וחמאס. זו תהיה מלחמת ציוויליזציות אמיתית; להמונים באירופה ובארה"ב, שכל עניינם נתון לשמירת אורח חיים הנוח, אין כרגע אינטרס לסכל את ההכנות למלחמה הזו. בטווח הרחוק יותר, הם ייאלצו לצאת למלחמה הזאת עם סכין בין השיניים כשהאויב סוחב על גבו פצצות גרעיניות.

לישראל יש רק לקח אחד ללמוד מזה: אין לה על מי לסמוך. ישראל נתונה לגורלה. שום ערבות בינלאומית, שום כוח שלום בחסות האו"ם, שום כסף אמריקני והבטחות פומביות, לא יסייעו לישראל ביום הדין. נתניהו, שעוד בימי רבין ניבא את הפצצת ערי ישראל בטילים וזכה לקיתונות של בוז ולעג, צריך לחשוב היטב כיצד הוא מנווט את הספינה בימים האלה. בנפול מובארכ, ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליות המדיניות של השמאל. אין ולו מדינה אחת שיכולה לערוב להרפתקאות המדיניות של מועדון ותיקי אוסלו וז'נווה, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ולו הרפתקה מדינית אחת.