ארכיון תג: שמאל

המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

"האביב התורכי" של ארדואן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2013

מי שיעיין בתולדות ההיסטוריה האנושית, החל בתוקידידס וכלה באדוארד גיבון, יתקשה למצוא תיעוד להפגנות המוניות שפרצו בגלל עקירת עצים. אולי תורכיה היא אומה ייחודית עם רגישות אקולוגית מיוחדת במינה, אולם מה שקורה באיסטנבול ב־72 השעות האחרונות נראה יותר כמו ניסיון מאוחד של השמאל החילוני מכאן, והאסלאמיסטים הקיצונים מכאן, לערער את שלטונו של מנהיג 'מפלגת הפיתוח והצדק', רה"מ ארדואן. כאשר שומעים סיסמאות כמו "אחדות נגד הפשיזם", חדי־העין יכולים כבר להבחין ברקע בדגלים האדומים המנצנצים.

שלטונו של ארדואן אינו דמוקרטי במיוחד; יותר נכון להגדירו כ"סמכותני". לבטח איננו פשיסטי. הניסיון של השמאל לקעקע את דמותו כפשיסט מבקשת לערער את הלגיטימיות שלו, בברית עם האסלאמיסטים. לכאורה, ברית שכזו נוגדת כמעט את המציאות, כיוון שארדואן הוא־עצמו אסלאמיסט, ומרחק רב שורר בין מפלגתו, אק"פ, לבין המורשה החילונית של קמאל אתא־תורכ, אבי התורכים, שבאוקטובר השנה יצוין יום השנה ה־80 להקמת הרפובליקה שאותה ייסד על מצע של חילוניות ולאומנות. העניין הוא שארדואן הרחיק עצמו מהאינטרס האסלאמיסטי העליון כאשר ביצע כמה תפניות מעניינות במדיניותו: הוא החל מתערב בנעשה בסוריה למורת־רוחה של איראן, חותר להפיל את שלטונו של בשאר אסד ונכנס בברית עם ארצות־הברית כשברקע נמתחים היחסים בינו לבין חיזבאללה, מגן משפחת אסד. הברית בינו לבין ארצות־הברית בראשות אובמה הודקה ותורכיה מצאה עצמה מן הצד השני של המתרס: עם "האימפריאליזם האמריקני", מול רוסיה וסין ושותפיה באירופה ובמזרח־התיכון. ויותר מכל, ההתנצלות של רה"מ נתניהו בפניו הביאה לחיסול המתיחות הבלתי־נגמרת עם ישראל, ולפחות הרגיעה את היחסים בין המדינות. ארדואן – שהיה רגיל למצוא עצמם סנגורם של הפלשתינים, מגן האסלאם, תומך החמאס ו"אנטי־אימפריאליסט" – מצא עצמו מפריע לאינטרס הסינו־סובייטי־אירני באזור, כרוך בברית עם "השטן הגדול" נגד משטר האימים של אסד, שבעיני השמאל העולמי הוא משטר "אנטי־אימפריאליסטי" שנגדו פועלים "כוחות הריאקציה" ובהם האופוזיציה הסורית שממומנת מ"כספי האימפריאליזם".

קשה אפוא שלא לחשוב על כך, שהיה מי שרצה לארגן לארדואן "אביב תורכי" בבית: הפגנות הסוערות, מפגינים זבי־דם, ביקורת נוקבת מצד העיתונות האסלאמיסטית, סמכות פוליטית מתערערת. מי שעסוק בדיכוי מרד מבית ובניסיונות פיוס עם האופוזיציה, אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן ומשאבים על שחרור המדוכאים מעברו השני של הגבול. האירנים, הסובייטים ובעלי־בריתם צפו בעיניים כלות בסנטור האמריקני ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, מגיע לתורכיה וחוצה את הגבול כדי לתמוך באופוזיציה הסורית, על אדמתה.

אפשר שמישהו חשב, כי ראוי להשיב לו, לארדואן, כגמולו, ובהזדמנות הראשונה לארגן מחאה המונית נגד משטרו, שבין כה וכה אינו סובל מעודף פופולריות הגם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. אי־אפשר אפוא שלא להתפלא על הסדר, הארגון, הנחישות, ההתמדה וכושר־הסבל של המפגינים באיסטנבול. עושה רושם, כי ההפגנה הזו לא אורגנה באופן ספונטני; ידי "המהפכנים המקצועיים" היו בקלחת. אותם מהפכנים, שסייעו להפיל את השאה הפרסי אגב אדישות של הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ימי קרטר, ונתלו ראשונים על־ידי האייתוללה חומייני, שהבין כי האידיוטים השימושיים משמאל מסוכנים יותר מנאמני־המשטר הקודם, שניתן לקנותם בשלמונים.

בניסיון להרגיע את המהומות, הכריז אתמול ארדואן, כי בכיכר טקסים – אשר את עציה תכנן לכרות לטובת הקמת מרכז מסחרי – יוקם מסגד. ראש ממשלת תורכיה יודע, כי ידם של האסלאמיסטים הקיצונים במעל, והשמאל החילוני יתקשה לצעוד עמם יד ביד כאשר על הפרק תעמוד שאלת הקמת מסגד. הניסיון המתוחכם הזה לפלג את האופוזיציה הוא מוצלח מבחינה טקטית אך דומה, כי מבחינות רבות אחרות, ארדואן יצטרך להתמודד עם העובדה, כי סר חינו בעיני השמאל והאיסלאמיסטים. אם יתעקש על עמדתו בנושא הסורי ולא ימהר לפתוח חזית מול ישראל, המהומות שפרצו באיסטנבול יהיה בגדר מתאבן קטן לעומת ההתקוממות הגדולה שתכליתה הפלתו מהשלטון וייסוד משטר נוח יותר לאינטרסים של האסלאמיזם המקומי.

ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.

החלטת רות קלדרון ותגובת השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.4.2013

ביום ראשון לפנות ערב, טרם ירד החג, החלה ח"כ ד"ר רות קלדרון לחוש את נחת־זרועה של דיקטטורת הקונפורמיזם המקומי. סיפור המעשה הוא פשוט: קלדרון הסכימה לבוא לכנס של תנועת הימין הקיצוני "קוממיות", שבין השאר קוראת לסירוב פקודה ולמניעת העסקת ערבים. משפורסם דבר־השתתפותה ב'פייסבוק', הודיעה חברת הכנסת, כי לא ידעה לאן היא מוזמנת. "הבנתי ש'כנס רמלה' שבו הסכמתי להשתתף", כתבה, "הוא כנס של תנועת 'קוממיות'. לבושתי לא ידעתי. ועוד יותר לבושתי, לא הכרתי את התנועה… דרכם אינה דרכי. אדבר עם אנשי הכנס ואחליט אם לבטל את השתתפותי או לומר את דברי שם". כעבור כמה שעות, הודיעה קלדרון, כי "החלטתי כן ללכת לכנס ולעשות כמיטב יכולתי לומר שם את דבריי שהם נגד גזענות, נגד שנאת הומואים ולסביות, נגד עליונות התורה על הדמוקרטיה ובעד מחלוקת רצינית ושיחה עם בני פלוגתא. אני מאמינה גם בשיחה ודיבור עם פלשתינים. גם עם מי שנלחם בנו; שיח שמטרתו להגיע להבנה ולשלום. ומתוך כך, אני מאמינה גם בשיחה עם יהודים שדעתם מנוגדת לדעתי".

מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".

מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".

המתקפה הייתה שלמה ואמתית, וכללה גם את הסופר ספי רכלבסקי. מעטים, ובהם עיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, יעל גבירץ, נחלצו לעזרתה. גבירץ כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "גם אני חושבת שרות קלדרון טועה. מאוד. וגם מקווה שתחזור בה. אבל אני גם חושבת שההשתלחות בה וגישת הבוז לנימוקיה היא טעות גדולה. מאוד. שמצערת ומקוממת אותי לא פחות. שום שיח או צדק או תובנה או תיקון לא יבואו ממחיקת האחר, דעותיו ואמונותיו. שום קשב והבנה לא ייוולדו מעמדת שיפוטיות ולא מצעקות ומכות בראש. הוא יבוא מלומר את אותו דבר במילים אחרות".

סביר להניח, כי אילו הייתה יודעת קלדרון לאיזו מלכודת הכניסה עצמה, הייתה ממסמסת את ההזמנה להתדיין עם אנשי 'קוממיות'. אולם החלטתה לבוא בדין ובדברים עם אנשי התנועה מעידה על אומץ־רוח אינטלקטואלי שחסר במקומות שבהם היא נחשבת לבת־בית, באזורים הקונפורמיסטיים של מדעי־הרוח על הר הצופים בירושלים. להשקפות של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, משתי הקצוות, יש לגיטימציה דומה. החברה הישראלית היא ליברלית ודמוקרטית דיה כדי לאכלס במשכן הכנסת את שגרירת בל"ד על סיפון ה'מאווי־מרמרה', ח"כ חנין זועבי. לכן, לחברת כנסת אחרת כמו קלדרון יש לגיטימציה לבוא בדין ובדברים עם אנשים שהשקפותיהם מייצגות מיעוט מבוטל, אפילו בקרב חוגי־הימין.

הבעיה היא אחרת: התגובה הפבלובית המבקשת למנוע מקלדרון לבוא בדברים עם אלה החלוקים עליה בהשקפתם. הפעולה המצנזרת של אנשים כמו ספי רכלבסקי – שלא מזמן פירסם ב"הארץ" מאמר בגנות שר החינוך הרב שי פירון תחת הכותרת "פירוניזם" – מבקשת לחסל פוליטית כל אדם החורג מהקו הקונפורמיסטי של טוהר המחנה. היטיב לכתוב על כך עיתונאי "הארץ" לשעבר ובעל הבלוג הפופולרי "ארץ האמורי", עפרי אילני (איש שמאל בעצמו), שטען, כי "עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות".

טוב עושה ח"כ קלדרון על שהיא מסרבת להיכנע לדפוסי־הטהרנות הקבועים בשמאל. אולם עליה לקחת בחשבון, כי מעתה והלאה, היא תסומן באות המיוחד השמור לאלה שמעזים לחשוב אחרת. אם תסרב לבוא לשאת דברים בכנס של קיצוני השמאל, תוקע כבוגדת. ההתפכחות הזו, שחוו רבים מאנשי המחנה המתהדר בצדקת־הדרך ומטהר את הסוטים והתועים, תאפשר לה להיחשף לקשת רחבה יותר של דעות מזו אשר לה התרגלה בשנים שבהן בני־שיחה נמנו בעיקר על מצביעי העבודה, מרצ או חד"ש. קלדרון תוכל לבוא לאנשי 'קוממיות' ולהסביר להם, כי סירוב פקודה גורף או גזענות אנטי־ערבית סותרת את הרעיון הציוני והדמוקרטי. אולם באותה מידה, היא גם תבין, כי כדי להוות מרכז ישראלי וציוני רחב ככל הניתן, מן הנמנע להחרים קבוצות באוכלוסייה שסוברות אחרת. אדרבה, דווקא הדיאלוג עשוי לחולל את השינוי ולמנוע את ההקצנה. לחברה הישראלית דרושים אישי־רוח ופרלמנטרים היודעים להבין את מורכבות הנפש הציבורית שיש בה גוונים שונים. לאלה המבקשים לצנזר את קלדרון, יש, מן הסתם, גוון אחד וצבעו הוא אדום־אדום.

ראשית המלחמה הקרה השנייה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.3.2013

לפני שישים שנה, הפך קו הרוחב 38 לגבול כאשר קוריאה נחלקה לשתי מדינות: האחת, בהשפעה סינו־סובייטית, והשנייה – בשליטת כוחות פרו־אמריקניים. בישראל של אותן שנים, שבהן כל שאלה בינלאומית הייתה בסיס לפילוג בשמאל שהיווה הרוב בפוליטיקה של ראשית שנות ה־50', עלתה השאלה באיזה צד יש לעמוד ביחס לקו הרוחב ההוא: בצד הצפוני או הדרומי. בן גוריון ומפא"י תמכו בארצות הברית. "על המשמר" פרסם דיווחים אוהדים על הנעשה ב"קוריאה העממית", ומפ"ם התייצבה ברובה לצד הצפון הקומוניסטי. מק"י תמכה גם היא, מעל דפי "קול העם", בקים איל־סונג, מנהיג מפלגת הפועלים הקוריאנית, המפלגה השלטת בצפון־קוריאה. בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

המחלוקות של אותן שנים אינן מופיעות בשיח הישראלי. לצפון־קוריאה אין היום סנגורים רבים בשמאל, מלבד דמויות כמו מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, שאמר לפני כשנתיים, כי "הדיקטטורה הסורית, הצפון־קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם". אולם היעדר השיח הממשי על צפון־קוריאה אינו מעיד על כך שמישהו התפכח או הבין את המציאות לאמתה, אלא שבפועל, לחלק הארי של הציבור הישראלי לא אכפת מהנעשה במדינות מסוכנות כמו איראן וקוריאה הצפונית, בבחינת "כל עוד עוזבים אותנו בשקט, שישברו את הראש".

הכרזת המלחמה של קינג ג'ונג־און, שליט הצפון הקומוניסטי, על הדרום הקפיטליסטי, מהווה למעשה הפרה קשה של סטטוס־קוו עדין שנרקם במשך 60 שנה. העולם שתק כאשר כ־3 מיליון צפון־קוריאנים מתו ברעב נוכח המדיניות הכלכלית של בנו של קים איל־סונג ואביו של קיים ג'ונג־און, קים ג'ונג־איל, שנפטר בדצמבר 2011. העולם גם החריש בשעה שהמשטר הסטליניסטי הדכאני במדינה יישם את מלוא המאפיינים הסטליניסטיים: גולאגים, הוצאות להורג, משפטי־ראווה וטיהורים. השתיקה נוכח הנעשה שם לא נבעה רק מהעובדה שלצפון־קוריאה יש יכולות גרעיניות. שנים רבות לא היו לה היכולות האלה. שתיקה זו נבעה גם ממדיניותה הליברלית של ארה"ב – שיזמה פיוס בין שתי הקוריאות והתגאתה במפגש היסטורי בין קים ג'ונג־איל ובין מנהיג דרום־קוריאה קים דה־ג'ונג ביוני 2000 – והעדיפה להמשיך במדיניות הדטאנט ההיסטורית (ה"דו־קיום בשלום") שגיבשו בריה"מ וארה"ב בתקופת כהונת ברז'נייב וניקסון, גם לאחר שהקומוניזם בגוש המזרחי התמוטט. עם תום המלחמה הקרה, ההנחה הליברלית, שלפיה ניתן לקיים לאורך זמן דו־קיום בשלום בין דמוקרטיות לבין מדינות טוטליטריות, קרסה.

ההנחה הזו, שגורסת כי ניתן למנוע הידרדרות באמצעות אמצעים דיפלומטיים ולקוות לטוב בניהול מו"מ בתום לב, הופרכה לא רק בעניין הצפון־קוריאני אלא גם בנושא האירני והסורי. ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית. גם הפעם, יש למערב יש אשליות שדיקטטורות כאלה תוותרנה על הזדמנות לפתח נשק להשמדה המונית לטובת אינטרסים כלכליים. האשליה המסוכנת הזאת הביאה לידי כך, שארה"ב ניצבת במבוכה קשה מול הנעשה בצפון־קוריאה ונכשלת במניעת איראן מהנחת ידיה על נשק גרעיני. במצב כזה, התגרענות אירנית תערער את היציבות העולמית הרעועה בלאו הכי, וארה"ב תתמודד מול האיום האירני כפי שהיא מתמודדת עם זה הצפון־קוריאני: בחוסר־מעש ובמבוכה רבה.

בארה"ב, אגב, היחידים שהבינו את האיום הנשקף לשלום־העולם ולדמוקרטיה מצד המדינות הטוטליטריות היו הטרוצקיסטים, אבותיהם של הניאו־שמרנים, ובראשם מקס שכטמן, שפנה ימינה. הם היו מיעוט זעיר. ריבוי השחקנים בזירה הגרעינית עלול להוביל למלחמה אטומית, שתהיה קו פרשת המים בתולדות המאבק בין המערב ליריביו. גם היום, מעטים המבינים זאת. בעולם כזה, אירן וצפון־קוריאה תפתחנה מחדש, במקרה הטוב, גרסה אכזרית של המלחמה הקרה. בסופו של יום, עלול אובמה להשאיר כמורשת את ראשית המלחמה הקרה השנייה.