ארכיון תג: שלי יחימוביץ'

גם נתק'ה כבר לא יעזור

עוד שבוע אחד בלבד נותר לנתניהו להשלים את מלאכת המרכבה הקואליציונית. אם לא יצליח, יצטרך להגיע בבוקרו של יום שישי הקרוב, או של יום ראשון שלאחריו, אל לשכת הנשיא פרס. הוא ייאלץ לבקש מפרס עוד ארבעה עשר יום להשלמת המלאכה. יבקש, ויקבל. אלמלא ימצמצו בנט ולפיד ראשונים, או שעשן לבן יעלה מכרם התימנים בתל-אביב שם גרה יושבת ראש העבודה, ראש הממשלה יבוא חפוי-ראש לנשיא לקבל עוד זמן. נתניהו, הסוגד לעולם הסקרים הגם שהוא יודע היטב את מגבלותיהם, שמע על סקרי סוף השבוע. הוא יודע, כי אם ייערכו בחירות חדשות, הליכוד יחזור לגודלו משנת 2006. והוא גם מבין, שלשותפו, איווט ליברמן, אין זמן לבחירות. יש לו משפט לגמור. ליברמן כבר עכשיו לוחץ על נתניהו לסגור את ההסכם. מבחינתו, בכל מחיר, ורק לא בחירות.

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

אז אם אפשר להמר, בחירות חדשות לא יתקיימו בקרוב. הישועה תימצא, גם אם נתניהו ימכור את כל נכסיו הפוליטיים כדי להימנע מבחירות. בשונה מהערכות הפרשנים, שלפיהן זו הקדנציה האחרונה של ראש הממשלה, הרי שלנתניהו יש את השאפתנות האינסופית שניחן בה הנשיא פרס. כששאל חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרון איך הוא בגיל 90 נלחם ועולה במדרגות, ענה זה: "השנאה, חיים, השנאה". השנאה מחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים: לשמאל, לתקשורת, לסילבן, למי לא. משפחת נתניהו היא המשפחה הלוחמת. לוחמת בכל מי שמסכן את האינטרסים, המאוויים והשאיפות שלה, ולא מהססת להשאיר אדמה חרוכה מאחוריה. רק שהפעם זה יעלה לה במחיר גבוה מאוד.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא לתחזק את הקואליציה שיקים. אם יהיו אלה בנט ולפיד, הם יבקשו להפיל אותו בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ותאפשר להם לצמצם את סיעת הליכוד בבחירות הבאות לכדי גודלה של המעלית במצודת זאב. אם יכניס פנימה את יחימוביץ, היא תרצה להרוויח מחדש את ראשות מפלגתה ולקבל הזדמנות נוספת להיות מועמדת לראשות ממשלה, והפעם "על אמת". ואם יצליח לפלג את הבית היהודי ואיכשהו לצרף פנימה את הימין, הוא יחבש מדי שבוע כיפה סרוגה לראשו ויישב בקביעות עם רבני הגבעות. השותפה היחידה הנאמנה שלו תהיה ציפי לבני. אירוניה היסטורית כזו לא מזדמנת לעתים מזומנות כל כך. זו שדרשה להפילו ולהחליפו, מצאה עצמה תלויה בו. כך חזרה לבני לחיק המשפחה הלוחמת, בדלת האחורית.

בסופו של יום, לרוב הציבור נמאס מנתניהו. גם אם שליש מהציבור חושב שהוא ראוי לשמש ראש ממשלה יותר מאשר לפיד או יחימוביץ, לשני השלישים האחרים נמאס. הימין מאס בו בגלל נאמנותו לכיסאו והזיגזגים שלו בשאלה הפלשתינית. אין צורך להסביר מדוע השמאל מאס בו. ובין הימין לבין השמאל, יש ציבור ענק שחושב שמגיע לנו משהו יותר טוב מנתניהו. לא איזה שעון קוקייה שאחת לשבוע מהלך עלינו אימים עם שואה גרעינית. צריך לזכור איך רק לפני שנה, אחוזי התמיכה בו הרקיעו שחקים. כיצד בסקרים קיבל 35 מנדטים צפונה. הציבור נתן לו אשראי למרות הכול. עכשיו האשראי נגמר. נתניהו צריך להתחיל לשלם במזומן. לבנט, ללפיד, ליחימוביץ, או לציבור – בראשו.

אין צורך להספיד כרגע את נתניהו. הגם שייצא מן המשא ומתן ממורט, עייף, סחוט ועצבני, הוא עדיין יישאר ראש הממשלה. אך זמנו הפוליטי קצוב. הוא יודע כי ליותר מדי שחקנים פוליטיים יש שאיפה להחליפו. אם לא יעשה הבקעה כלשהי בתחום המדיני או הכלכלי והחברתי, הוא יישמע בכל יום איך החול נוזל מטה-מטה בשעון, חושש מהרגע שבו הכול יתרוקן בהפתעה, בבת-אחת. כבן להיסטוריון, נתניהו יודע, כי נכון לעכשיו הוא הערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. הוא רוצה להפוך לפחות לסעיף. אך הרצונות שלו ורצון שותפיו סותרים ונוגדים, וגם העולם נמצא בקלחת הפוליטית הישראלית. שלא כמו סיזיפוס, האבן שמגלגל נתניהו כל העת במעלה ההר, עוד עלולה לדרוס אותו. אם יזנח לרגע את שאיפותיו המלחמתיות ויסכים להסתכן קצת למען הסדר מדיני, אולי יצליח להגיע לראש ההר. מצד שני, ביום שזה יקרה, נתניהו יפסיק להיות נתניהו. שעון החול שלו הולך ואוזל, והדרך לפינוי מעון ראש ממשלה מהירה מתמיד. אם לא בשלושת השבועות הקרובים, אז בעוד חצי שנה או שנה. ופה, אפילו נתק'ה כבר לא יעזור.

כישלונה של ההצבעה האסטרטגית

אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב עומדים בראשות שתי מפלגות שהואשמו טרם הבחירות בכך שהצבעה עבורן היא בבחינת "בזבוז קולות". אם לשפוט לפי כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות שמקבלת מפלגתה של זחאלקה, דעם, ב'פייסבוק', נדמה כי סיעת דעם הייתה מונה היום לפחות 2 חברי-כנסת, בנוסף ל-3-5 חברי הכנסת של 'ארץחדשה'. אולם בפועל, מפלגתו של יניב זכתה ב-28 אלף קולות. דעם – ב-3,000 קולות בלבד. "אתם לא עוברים את אחוז החסימה", הטיחו בהם בוחרי שמאל-מרכז, ובהם כאלה שהצביעו עבור מפלגות כמו 'התנועה' בראשות ציפי לבני. "זה יחליש את כוחו של הגוש", אמרו להם אלה שביכרו הצבעה למען מפלגת העבודה על-פני תמיכה בדעם או ב'ארץחדשה'. במקרה של דעם, החיבור האפשרי עם 'התנועה הירוקה' לרשימה אדומה-ירוקה, שיקית, צעירה ובועטת, נגוז בעקבות החבירה של אנשי 'התנועה הירוקה' עם רשימת לבני. הם העדיפו "מקום בטוח" בכנסת על-פני הרפתקה עם סוציאליסטים יהודים וערבים. בסופו של יום, אלון טל וחבריו יוכלו לצפות במליאה רק משידורי ערוץ הכנסת.

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

אז אחרי "ההצבעה האסטרטגית" שהחליפה את ההצבעה המצפונית, אלה שיכלו לבחור בדעם או ב'ארץ חדשה', מוצאים עצמם מרומים: הן נוכח המהלך שהובילה ציפי לבני לכניסה לממשלת נתניהו, שבסופו היא קיבלה שני תיקים וראשות ועדה במכירת חיסול אידיאולוגית, והן לאור הפלירטוט המתמשך של נתניהו עם ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, הן ישירות והן בשיחות ארוכות בין עופר עיני לבין דמויות כמו אריה דרעי ("העם זקוק לשלי במשרד האוצר!", זעק השבוע דרעי, מתחנן לקבל כבר את כסאו שלו בממשלה אחרי שנות-מדבר ארוכות, נטולות כיבודים). מצביעי לבני קיבלו את ביבי. מצביעי שלי ייצאו בקרוב לקרב ארוך כדי לא לקבל אותו.

במקום לפתוח את הלשכה הפרלמנטרית של אסמא אגברייה-זחאלקה שתוכל לטפל בפניות של אלפי עובדים שנמצאים בסוף שרשרת התעסוקה, ללא זכויות, עתידה להיפתח בקרוב לשכתה של שרת המשפטים, לבני. אליה, נהגי-המשאיות שמארגן ארגון העובדים מען, אשר בו ממלאים אנשי דעם תפקיד מרכזי, לא יכולים וגם לא רוצים להגיע. ובמקום שאלדד יניב ורני בלייר יתחילו כבר עכשיו במסע להחזרת ים המלח לציבור וימנו את ג'קי אדרי לתפקיד ראש המטה לעניין זה, כפי שהבטיחו, בוחרי העבודה נאלצים לשמוע על הפינוקים שמציע ביבי לפואד: גם יושב-ראש הכנסת וגם יורשו של פרס, משזה יסיים את כהונתו.

הבחירות האלה הוכיחו כי יש צורך דרמטי להזרים דם חדש לכנסת. הן גם המחישו, כי הצבעה למפלגות בעייתיות כמו מפלגת-המדף של לבני או מפלגת ה"כן ולא" של יחימוביץ נוגדת את אינטרס הציבור. יחימוביץ יכולה עוד להוכיח שהיא עומדת בהבטחותיה אם תתמיד בהתנגדותה, לפחות הפומבית, לכניסה לממשלת נתניהו. לבני איבדה את מעט המוניטין הציבורי שעוד נותר לה. השאלה הגדולה היא אם בבחירות הבאות, עשרות אלפי ישראלים יבינו את הצורך לצאת מהפוליטיקה השבטית אל פוליטיקה מצפונית, שיש בה גם סיכון אך חשוב מכך, יש בה בעיקר סיכוי.

האשליה המסוכנת של ההצבעה האסטרטגית התנפצה גם בימין. מצביעי נתניהו גילו, כי בתמורה לברית עם החרדים, נתניהו מוכן להכניס לממשלתו כל מפלגה. אם רק היה יכול, גם מרצ וחד"ש היו נכנסות. זהבה גלאון ומוחמד ברכה היו מתמנים בשמחה לתפקידי שרים בממשלתו, אלמלא היה הדבר מחסל את מפלגותיהם. כל מי שהצביע בשלהי יום הבחירות לליכוד לאור איומי נתניהו כי "שלטון הליכוד בסכנה", גילה את ציפי לבני כמי שתופקד על המו"מ המדיני.

בהרכבה הנוכחי, קשה לראות איך הכנסת תמלא את ימיה, ואלמלא תבגוד מפלגת העבודה בבוחריה, או אם הברית בנט-לפיד לא תפורק על-ידי אחד מהשותפים, סביר להניח שהבחירות תוקדמנה בשנית. אם יוקדמו הבחירות, לבוחרים תהיה הזדמנות פז לגמול ולהעניש בהצבעתם. המשימה הראשונה של מצביעי השמאל-מרכז תהיה להכניס לכנסת את המפלגות האידיאולוגיות שלא הצליחו להיכנס אליה ב-22 בינואר. מצביעי הימין יצטרכו לחזק את מפלגות הגוש האידיאולוגיות ולתת כוח נוסף לבית היהודי בראשות בנט. גם אלדד יניב, גם אסמא אגברייה-זחאלקה, גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד יכולים להוות חלופה משמעותית לפוליטיקה הישנה. ואם תתמיד יחימוביץ בסירובה להיכנס לממשלת נתניהו, ששת המנדטים של לבני יעברו אליה בלי יותר מדי מאמץ.

המפץ של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.2.2013

בבחירות האחרונות, התקיימה הונאה כללית בימין: הבית היהודי הונה את בוחרי הליכוד שהוא תומך בנתניהו, כשלמעשה כיום, הברית המשמעותית ביותר היא זו של נפתלי בנט עם יאיר לפיד. הליכוד הונה את בוחרי הימין כיוון שנתניהו חותר להקמת ממשלה שבה שותפיו המרכזיים אינם "שותפיו הטבעיים". הוא מפלרטט ארוכות עם יחימוביץ', לבני ומופז, ומבכר ממשלה בלי הבית היהודי ועם החרדים והשמאל-מרכז, על פני ממשלת ימין צרה של 61 ח"כים. והחרדים, שהצהירו על שותפותם הטבעית עם נתניהו, יהיו מוכנים לחבור לכל מי שירצה, וגם לחתום על כל הסכם מדיני שיהיה, ובלבד להימנע מסיפור השוויון בנטל.

לראש הממשלה נותרו פחות מעשרה ימים להרכבת הממשלה, עד שייאלץ לבקש ארכה מנשיא המדינה. במצב העניינים הנוכחי, הוא ייאלץ להגיע ביום הראשון של חודש מרס לדרוש מפרס עוד שבועיים למרקחה הקואליציונית. הבעיה המהותית היא, שלליכוד אין גוש חוסם בעקבות הברית בין לפיד לבין בנט. הברית הזו קיימת משום שהתזה של נתניהו, שלפיה אין סיבה לעסוק בהסדר מדיני עם הפלשתינים כיוון שבין כה וכה אין סיכוי לשלום, הצליחה מעבר למשוער. הצלחתה נעוצה בקימומן של בריתות פוליטיות חדשות שעיקרן נושאים אזרחיים, כלכליים וחברתיים. לפיד מ"שמאל" ובנט מ"ימין" אמצו את הרעיון של נתניהו: הימנעות מעיסוק בשאלה המדינית, לטובת עיסוק בבעיות הפנים, כאשר אין מחלוקת סביב הבעיה הבוערת שראש הממשלה מטיף לה השכם והערב, הנושא האיראני.

ידרוך את המערכת?  ראש הממשלה נתניהו

ידרוך את המערכת? ראש הממשלה נתניהו

במו-ידיו, חולל נתניהו מפץ פוליטי אשר הותיר מאחור את הפוליטיקה השבטית והמפלגתית הצרה. די היה לצפות בנאומה של ד"ר רות קלדרון מ'יש עתיד' כדי להבין את עומק המפץ. המפה הפוליטית החדשה מתחילה לקבל קווי-מתאר של עיסוק בשאלות תוך-ישראליות אגב השארת הנושאים השנויים ביותר במחלוקת לשלב מאוחר יותר. לישראלים, סוגיות כמו שוויון בנטל ויוקר המחיה חשובות יותר מאשר המו"מ עם הפלשתינים. מובן שיש בכך משום אשליה, בעיקר מפני שהפלשתינים לא יסכימו, וגם אין סיבה לכך, ליישר קו עם סדר היום הישראלי החדש, וגם הרשות הפלשתינית תלויה על בלימה ומתקיימת מכספי סיוע אירופי ואמריקני. ניצני האביב הערבי ניכרים גם בשטחי הרשות, והיעדר תהליך מדיני ומצב של קיפאון מוחלט, יביא בהכרח לאינתיפאדה שלישית.

בסופו של יום, הליכוד יצטרך להכריע באיזו גישה הוא נוקט מול הברית החדשה של לפיד ובנט. הניסיונות להכניס פנימה את מפלגת העבודה, 'התנועה' של לבני ושרידי קדימה לא יצלחו. הגם שעפר עיני וגורמים ב'עבודה' רוצים להיכנס פנימה, למהלך כזה לא יהיה רוב ממשי במפלגה אלא אם יתרחש פיצול בסיעת העבודה. הפיצול הקודם הוכח כבלתי-משתלם בעליל לפורשים, שגמרו את הקריירה שלהם מחוץ לכנסת, מלבד מתן וילנאי שהקדים לקבל סידור עבודה כשגריר בסין. ספק אם הפעם זה יקרה בשנית. ואנשי לבני ומופז, שבסופו של יום מתואמים עם אנשי לפיד המגיעים גם הם מהמשפחה המורחבת של 'פורום החווה', לא ימהרו להיכנס פנימה ללא 'יש עתיד'. הגם שלנתניהו אין קואליציה, אפילו אם הסיעות החרדיות ואנשי לבני ומופז נכנסים פנימה. הוא זקוק ללפיד ולבנט.

לנתניהו יש אפשרות אחת משמעותית והיא לדרוך את המערכת הפוליטית בהודעה אחת קצרה: להימנע מלבקש ארכה נוספת ולהודיע ימים ספורים לפני תום תקופת הזמן הראשונה להרכבת הקואליציה, כי אם לא יגיעו עמו לסיכומים בתוך פרק זמן קצר, הוא יודיע לנשיא כי אין באפשרותו להקים ממשלה. הדרך משם לבחירות חדשות היא קצרה. לא לגוש המרכז-שמאל ולא לגוש הימין אין מועמד חלופי ומוסכם מלבד נתניהו. יתירה מכך: בפועל, אין היום שום סיעה שרוצה בחירות חדשות, לא מרצ שהכפילה את כוחה ולא 'יש עתיד' שהגיעה לשיאה כוחה. בחירות כאלה גם תיתפסנה כהוצאה ציבורית מיותרת. אם לא תתרחש התקדמות במגעים בשבוע הקרוב, לראש הממשלה לא תהיה ברירה אלא לשחרר את כדור השלג הזה. ככל כדור שלג, מהרגע שיתחיל להתגלגל, אין לדעת היכן יעצור, ויכול להיות כי נמצא עצמנו בבחירות חדשות ביוני הקרוב. אולם דומה כי לא נותר עוד דבר מלבדו בארסנל הנשק של נתניהו שיכול להביא להקמת קואליציה, לבטח כזו שתוכל להחזיק מעמד לטווח של שנה או שנה וחצי.

הכהונה האחרונה של בנימין נתניהו

לפני שבוע לכל היותר, העריכו הפרשנים הפוליטיים שמערכת הבחירות גמורה. יוסי ורטר עשה זאת בטור פטליסטי במיוחד ב"הארץ". רינה מצליח דיברה על האיחוד בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, ש"הכריע את הבחירות". כולם דיברו על ריצת האמוק של לפיד ולבני לממשלת נתניהו, וחזרו על עמוד השער של ה"טיים מגזין": "קינג ביבי". לפרשנים בישראל יש תודעה מהסוג של חוסני מובארק: הם רואים את הפייסבוק גועש, וחושבים שמדובר ברעשי-רקע. הם צופים ב-400 אלף איש צועדים בתל-אביב, ומדברים על המחאה שמתה. הם מביטים באביב הערבי העושה שמות במזרח התיכון, ואומרים בסיפוק שישראל היא "אי של יציבות".

כאשר הקדים נתניהו (בשנית) את הבחירות, חזה הפרשן מספר אחת לענייני ליכוד, עורך האתר "ליכודניק" אריק זיו, שנתניהו יקבל 32 מנדטים. הוא החטיא במנדט. זיו, המקורב לצמרת הליכודית, חווה את כישלון הקמפיין הזה על בשרו, כאשר בליכוד הגיבו בהיסטריה לאיזה באנר נגד בנט שהעלה פעיל ליכוד באתרו. בשלב מסוים הבינו במפלגה שהם בצניחה. נתניהו מיאן להקשיב. השרים סער וארדן היו בטוחים שברגע האמת, ליכודניקים יצביעו מחל. פינקלשטיין הרגיע את ליברמן, שגם בימים האחרונים לקמפיין דיבר על 40 מנדטים. בשיחותיי עם אנשי ליכוד, דיברתי אתם על קריסה מוחלטת. הם העדיפו להחניף לנתניהו. בשיחה עם עיתונאית אחת, שבוע לפני הבחירות, דיברתי על קריסת מטה יום הבחירות, ועל כך שסקרים עם תוצאה של 57:63 לטובת גוש הימין, יוכרעו לטובת גוש המרכז-שמאל בקלפיות. לא היה עיתונאי אחד שהשכיל להבין את שקורה בשטח מלבד בודדים, אף אחד מהם לא כותב או עובד בתקשורת המיינסטרים, בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת או ברדיו.

יקבל כל שיחפוץ בו. יאיר לפיד.

יקבל כל שיחפוץ בו. יאיר לפיד.

את נתניהו ניצחה המחאה החברתית. בליכוד לא הבינו, שהורדת מחיר הסלולר לאנשים שלא גומרים את החודש היא בבחינת חלוקת תופינים להמונים הרעבים ללחם. אף אחד שם לא הבין, כי טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים רעבים לא יגרמו להמונים לתמוך שוב במפלגה. בשורה התחתונה, הליכוד קרס: 20 מנדטים ברשימה המשותפת. מנדט אחד יותר מאשר ללפיד, שבעה מנדטים פחות מבחירות 2009. לנתניהו יש בכנסת, לכל היותר, 20 קולות בטוחים. 100 הקולות האחרים נחלקים בין יריביו. הוא יודע היטב, כי לעולם לא יוכל לסמוך על ליברמן. ודאי שלא על בנט. לזכותו ייאמר, כי הוא הראשון שהבין את גודל התבוסה: כדי לשמש בשנית ראש הממשלה, עליו לתת ללפיד את כל שיחפוץ בו.

לצדו של לפיד עומדים אנשים כמו אורי שני ואהוד אולמרט. מאחוריו ניצב העיתון של המדינה, שזכה ב-19 מנדטים בכנסת. עברו העגום של עמיר פרץ רודף אותו. התנפצות מפלגת העבודה בעקבות כניסת ברק לממשלה זכורה לו היטב. אם לא יתפתה לשטיקים ולטריקים הידועים של ביבי, יוכל לנווט את משרד ראש הממשלה מכל משרד שבו יבחר. בסופו של יום, אם יבין לפיד שהשותפות עם ביבי מזיקה לו, לא יהסס לפרוש. הוא יודע מהבית מה קורה כשמפלגה עם 15 מנדטים מתאיידת. הוא מבין מה קורה לראש אופוזיציה עם 28 מנדטים שהופכת לבלתי-רלבנטית. לכן, לפיד נכנס לממשלה, אך זו כניסה על תנאי. ברגע האמת, כשנתניהו יתגלה ככלי ריק, הוא יפיל אותו ונלך לבחירות חדשות. אולי בעוד שנה, אולי עוד שנתיים.

לנתניהו אין שום שותף נאמן בכנסת הנוכחית. בנט מתעב אותו. יחימוביץ לא יכולה להיכנס לממשלתו. החרדים לא ישכחו לו את הבגידה הגדולה אם ייכנע ללפיד ויקים ממשלה בלעדיהם. ליברמן לא הפסיק לחלום על ראשות הממשלה ומחכה להליכו המשפטי. אם יוכל לכהן בתפקיד ציבורי בכיר רק בכנסת הבאה, הוא ינתק את ממשלת נתניהו מצינור החמצן שלה ברגע הראשון. קשה למצוא עוד ראש ממשלה שתוך חודשים ספורים הפך לברווז צולע כל כך. בינו ובין עצמו, ביבי יודע שזו הכהונה האחרונה. לליכודניקים נמאס ממנו. הימין מאס בו עוד יותר. גם תומכיו מבינים שמדובר בשמרן קיצוני שיכול לשמש מנכ"ל מוצלח של חברה, אך כיו"ר הדירקטוריון הוא עלול להביא אותה לפשיטת רגל.

בשמאל כבר מתכוננים למחאה החברתית של קיץ 2013. התקציב האכזרי שיעביר נתניהו בכנסת (בהנחה שאכן יצליח להעבירו ולא יפוצץ את העניין כדי לחזור לקלפיות ולבקש מהליכודניקים אמון מחדש, בבחינת "ראו מה עשו לי") יגרום למחאה החברתית לבעבע. אם אכן יממש ראש הממשלה את תכניותיו, אש המחאה תשרוף את כל שנקרה בדרכה. לפיד עוד עלול להביט ברחובות הומי-האדם ולעשות אקזיט מוצלח מהממשלה. התקציב, ולא גיוס החרדים, הוא הפצצה האמתית. ועוד לא דיברנו על העניין הפלסטיני. כל כניסה משמעותית למו"מ עלולה לגרום לקואליציה של נתניהו להתפרק (ולכן, אגב, הוא רוצה בש"ס ולא ב'בית היהודי': דרעי וישי יספגו הקפאת בנייה בהתנחלויות תמורת מו"מ; בנט, שאורית סטרוק אוחזת בכנפי מקטורנו, ייאלץ לפרוש).

אם לא יקרה שינוי משמעותי, למשל שיחוד ח"כים כפי שעשו נתניהו וברק לאנשי מפלגת העבודה, או ניסיונות לפיצול מפלגות באמצעות הבטחת ג'ובים ומנעמי-שלטון אחרים, קשה לראות את נתניהו שורד קדנציה נוספת מעבר לטווח של שנה או שנתיים. בקרוב מאוד, הליכוד ייאלץ אותו לרדת מהבמה הציבורית לטובת דמויות מוערכות יותר בציבור כמו גדעון סער או בוגי יעלון. במבחן ההיסטוריה, נתניהו – שקבר את הליכוד ב-1999 ופעם נוספת ב-2006 – עוד עשוי להיות לקבור קבורת חמור סופית את התנועה שאביו היה ממייסדיה. הליכודניקים, שעליהם נאמר כי הדי-אן-איי שלהם מחייב נאמנות מוחלטת למנהיג, יזרקו אותו ממדרגות הבית ברחוב בלפור אם יבינו כי רב נזקו על תועלתו. ברוח דברי מרקס, אם הכהונה השנייה של ביבי הייתה טרגדיה, כהונתו השלישית תהיה פרסה.

הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.

נתניהו נשאר לבדו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעיה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה.

יחימוביץ', לבני וה-ל' הליברלית

לשתי נשים בפוליטיקה הישראלית הזדמנה האפשרות לעשות היסטוריה. שלי יחימוביץ' קיבלה בבוקר יום שישי בצהריים את הנבחרת שאנשים רבים בישראל כמהו אליה. מיקי רוזנטל, למשל. קשה למצוא אדם ראוי ממנו לשמש חבר כנסת, ולכו לציבור מצביעי הליכוד לבדוק את מי היו מעדיפים בכנסת, את דני דנון או את רוזנטל. לציפי לבני יש הזדמנות להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. את הל' הליברלית שנעלמה מראשי התיבות מח"ל.

השבוע פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות'. מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי שהחלפתי כמה מלים עם ציפי לבני, לאחר מסיבת העיתונאים. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

לציפי לבני ולשלי יחימוביץ' יש הזדמנות לעשות תיקון משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לחסל את מפלגות האווירה. להשיב למרכז המפה את הגרסה המעודכנת, הצעירה והרעננה של מפלגת העבודה בראשות רבין, שהתאיידה מאז שנרצח. להקים מחדש את המפלגה הליברלית. את הרעיון של שוק חופשי וצדק חברתי, עם עמדה מדינית ימנית ומתונה. לזו ולזו יש מקום. רבים ממצביעי הליכוד חשים חנוקים. אלה שאומרים כי יצביעו מח"ל, עושים זאת כשבטנם דואבת. רבים מהם, שאומרים כי ימשיכו להצביע לליכוד, יעדיפו לתת את הקול ליחימוביץ' או ללבני, מאשר להכניס לכנסת את משה פייגלין.

צריך היה לשמוע את הנאום שנשאה בשישי שלי יחימוביץ' כדי להרגיש שאולי משהו בה השתחרר. אולי הרשימה שנבחרה, המתנגדת כל כך לכל מה שנתניהו מייצג, הקלה עליה בתובנה שתוכל לשמש אופוזיציה לוחמת לנתניהו, ולהניח לו ללגום את מלוא התבשיל הקיצוני שיתקינו עבורו הקיצונים ברשימתו. לאלה שתומכים ללא הרף בכניסת העבודה לכל ממשלה, אנשי פואד ובוז'י, יש נוכחות קטנה מאוד ברשימה. וגם לבני השתחררה מהלבטים שבהם הייתה נתונה. כשנפלה ההחלטה, היא הייתה במיטבה. השאלה הגדולה היא אם מפלגת העבודה ו'התנועה' יחליטו שלא ללכת זו על הראש של זו ולהניח לכל מפלגה לפעול בדרכה שלה להגדלת כוחו של הגוש.

האתגר של לבני ויחימוביץ' הוא רציני משום שעליהן לפנות דווקא אל חמשת או ששת המנדטים ב'ליכוד ביתנו' שמבינים כי נפל דבר. לרבים נפל האסימון שמדיניות ההתבודדות של נתניהו הייתה בעוכריו: תוך חודש ימים, הוא היה חתום על שני כישלונות מהדהדים. גם לא הפיל את החמאס כפי שהבטיח, ואף הגדיל לעשות כשפתח את המעברים לעזה, וגם נכשל בגיבוש חזית בינלאומית למניעה ההכרה ברשות הפלשתינית כמדינה חברה באו"ם. רבים בימין מבינים, כי כדי לשמור על ההתיישבות ביו"ש, צריך לזוז למרכז ולהפסיק לנהל את ישראל משל הייתה ספרטה מזרח-תיכונית. תזת "ניהול הסכסוך" כשלה כמו הסכמי אוסלו האומללים.