ארכיון תג: שלום עכשיו

נתניהו ובעיית המנהיגות בימין

לימין הישראלי יש בעיית מנהיגות קשה. מן הצד האחד, במאבק ההיסטורי על צדקת דרכה של נוסחת הכזבים "שטחים תמורת שלום", הליכוד צדק. זו גם הסיבה שבעטיה נתניהו זוכה (עדיין) לאשראי ציבורי גבוה. ביבי ניבא את כישלון הסכמי אוסלו וחזה את הטרגדיה של ההינתקות. ומן הצד האחר, הימין לא מצליח לייצר חלופה לסדר היום של "שלום עכשיו" ומועדון ותיקי אוסלו. כל ניסיון להיאחז בקרקע, אפילו באדמה טרשית שמעולם לא היו לה בעלים, מוקע אל הגדר והמדינה והפרקליטות מחסלים אותו. כל אימת שמישהו מנסה להקים יישוב אחד נוסף, ובג"ץ מכה בשוט והממשלה מתיישרת, מעלים מן האוב את "תסריט שמיר" מ-1992, אז הימין גרם לתבוסת הליכוד כשנכשל להשיג רוב פרלמנטרי מול "הגוש החוסם" של רבין, אלוני, גוז'נסקי ודראושה.

העניין הוא ששמיר היה עקבי בהשקפותיו הלאומיות, ולכן הפלתו הייתה מעשה איוולת מהמדרגה הראשונה. לנתניהו אין את העקביות הזו. כך, למשל, הוא נתן בלא כל תמורה את הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית ב"נאום בר-אילן", הגם שידע היטב שפלשתין העצמאית יכולה לקום במקום ישראל – ולא לידה. את כל הביצים, הניח נתניהו בסל האירני, וזנח את העניין הפלשתיני, מתוך הנחה כוזבת שתזת ניהול הסכסוך כבר התקבלה על-ידי כל. בפועל, ההשקעה הישראלית במאבק באירן הסתיימה בשום הישג. אך ההזנחה את הסכסוך עם הערבים נגמרה בנוק-אאוט: הרעיון של מדינה פלשתינית בגבולות 67', השארת "גושי ההתיישבות" וחילופי שטחים, קרם עור וגידים והפך לעובדה מוגמרת. למזלה של ישראל, שום מנהיג ערבי לא הסכים לוותר על התביעה לחיסולה בדמות "שיבת הפליטים". אם היה אבו-מאזן עושה כן, ולו כצעד טקטי, נתניהו היה נכפה לפנות את קריית ארבע ובית אל, ולשלם ביד רחבה כדי שמעלה אדומים וגוש עציון יישארו בריבונות ישראלית.

שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו

שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו

פינוי מגרון, שמוצג כאין-ברירה חרף חוק ההסדרה שעמד על הפרק, הוא דוגמה למשבר המנהיגות בימין. לנתניהו יש פרוגרמה ברורה ביחס לסרבנות הערבים או לחוסר הסיכוי לשלום, אך אין לו את האופי של אריק שרון שהציב עובדות בשטח, למרות הלחץ הבינלאומי והאיומים האמריקניים. כולם יודעים, כי תושבי מגרון צודקים. ולכולם ברור, כי במידה וההיגיון הערבי ינצח, הרי שהערעור על הלגיטימיות של מגרון יוביל לערעור צדקת דרכה של כל הציונות, ובפרט של תנועות התיישבות כ"חומה ומגדל", שפעולתן בחסות פיק"א דומה מאוד לזו של מתיישבי מגרון. אבל נתניהו, שחושש מהגרעין האירני, איננו מבין שבינתיים הוא מאבד את ארץ ישראל.

כשיגיעו ההיסטוריונים לסכם את כהונתו של נתניהו, ונראה שלפי המהלכים האחרונים ה"גראנד פינאלה" עוד לפנינו, המסקנה תהיה שראש הממשלה הצליח לשמר את הסטטוס קוו אך בפועל שימר את הסכסוך עם הערבים בתנאיו הראשוניים, ללא שום הצלחה משמעותית. בתקופת כהונתו, חיזבאללה התחזק, חמאס שרד את המצור, סיני הפכה לשטח הפקר, מפעל ההתיישבות קפא בגבולות "גושי ההתיישבות", הפלשתינים התקרבו להכרזה על מדינה עצמאית וחלה נסיגה ברורה בעמדה האמריקנית האוהדת את ישראל, שלא לדבר על עמדותיהן של בנות-ברית קרובות כגרמניה (מי שיעיין היטב, אגב, בעמדותיו המוצהרות של מיט רומני, יגלה שהוא נזהר, למשל, ממחויבות למפעל ההתיישבות, שלא לדבר על הכרה ברורה בכך שהערבים הם הצד הסרבני בסכסוך).

תחת הסיסמה הכוזבת של "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", והסתפקות בשקט בטחוני מבורך-אך-מתעתע, נתניהו הביא לידי כך שבמאזן הסופי, עמדתה של ישראל בתקופת כהונת אולמרט חלשה ממצבה בהווה. האיומים על ישראל מכל גזרה שהיא הפכו למוחשיים ולקונקרטיים בהרבה. נכון, נתניהו לא אשם בהתחזקות חיזבאללה, או בהתעצמות חמאסטן, אך היעדר קו מדיני יצירתי בכל שאלה מלבד זו האירנית הביא לידי כך שבפועל, איום הטילים על ישראל בעקבות מתקפה אפשרית על אירן, חמור בהרבה משום שבצפון ובדרום מתקיימות ישויות עוינות חמושות, שהחשש מהן לא פחות מהחשש מאירן. לראש הממשלה היו הזדמנויות רבות להתמודד עם הסרבנות הפלשתינית, אך הוא ביכר את מסע ההפחדות בעולם נגד אירן. בסופו של יום, הוא גמר בכך שישראל מצויה על סף מלחמה עם אירן, ונתונה במצור של נשק הרסני מהדרום ומהצפון, כאשר כלל לא ברור איך יגיבו הפלשתינים אם וכאשר עשרות טילים ינחתו בכל חלקי הארץ.

לנתניהו הייתה הזדמנות פז לקבל לגיטימציה ציבורית מחודשת ולהקים ממשלה נוחה עם שותפות קואליציוניות מוחלשות. תחת זאת, הוא העדיף את הברית העמומה עם מופז, שהביאה לצניחה בפופולריות שלו בעקבות הטיפול הכושל בחוק טל, שיכול היה להידחות עד אחרי הבחירות. במקום לקבל ליכוד עם 37 מנדטים, החל נתניהו לקושש עריקים בקדימה, וקיבל מדינה במשבר כלכלי וליכוד עם 25 מנדטים מול 21 מנדטים למפלגת העבודה. ותחת התמודדות עם יריבים מוחלשים כיחימוביץ' ולפיד, הוא העצים את האופוזיציה באינספור זיגזגים הנובעים מקואליציה בלתי-אפשרית מול המשימות הלאומיות החשובות.

בסופו של יום, נתניהו ייאלץ לשאול את עצמו איך הוא הגיע למצבו העגום. אם יתקוף באירן, עליו להתפלל שהמתקפה תצליח. גם הוא יודע, כי כל פעולה שהיא, שגם בתסריט האופטימי ביותר תעכב במעט את הגרעין האירני, תיגמר בטרגדיה ישראלית. גם הוא מבין, שטיפולו הכושל בנושא הפלשתיני יסב לו כאב ראש רב בעתיד, גם אם הרפובליקנים יוציאו את אובמה מהחדר הסגלגל. ומעל הכול, הוא יודע ידוע היטב, כי במידה וייבחר שוב לראשות הממשלה, הוא ימצא עצמו עם גוש ימין מצומק, התלוי לחלוטין בשותפות החרדיות, ושותפותיו העתידיות תהיינה חזקות בהרבה ותאבות שלטון, יותר משהיו עת בחר להקדים את הבחירות. בדמותו, נתניהו משקף את בעיית המנהיגות בימין, שלוקה בשמרנות במובנה הלא-פוליטי, של העדפת הקיים על פני כל דבר חדש, ובהיעדר יצירתיות. יכול להיות, כי ראש הממשלה כבר הגיע לסוף דרכו הפוליטית, גם אם יצליח לשרוד את הבחירות הבאות.

"שלום עכשיו" והפוליטיקה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2011

בשבועות האחרונים, מייללים אנשי 'שלום עכשיו' על שכתובות "תג מחיר" מרוססות על-ידי אלמונים על קירות בתים ומכוניות. פעם נוספת, הם מעלים באוב את ה"הסתה" שקדמה לרצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. בכלל, כל פעולה שנויה במחלוקת שיש בה משום חריגה מן השיח הציבורי והפוליטי התקין, זוכה מייד לתיוג האוטומטי של "אלימות". אז נכון שצריך לגנות ריסוס כתובות נגד אנשי שמאל, ושימוש במילים כמו "בוגדים" מערער את היכולת לקיים מרחב פומבי של שיח פוליטי ראוי, אבל כדאי לקחת את זה בפרופורציות: הבעיה מתחילה ונגמרת באנשי 'שלום עכשיו', לא באותם צעירים שמרססים את כתובות "תג מחיר".

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

אם נקבל באמת את ההנחה שלא מדובר בפרובוקציה שמטרתה להרעיל עוד טיפה את ההסתה נגד המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולא נחשוב לשנייה שמישהו בשב"כ חוזר לימי אבישי רביב וארגון אי"ל הפיקטיווי, אפשר לתהות לרגע מה מלבה את השנאה הזו נגד 'שלום עכשיו'. הבעיה המהותית עם התנועה הזו, שקמה כמעין פוטש-זוטא של קצינים מהקיבוצים ומהשמאל, היא החתרנות המתמשכת שלה נגד ההתיישבות. אנשים פוליטיים לא מנהלים ויכוח באמצעות ריגול אחרי בנייה ביהודה ובשומרון והעברת התמונות לידי גורמים זרים. מי שבונה את עצמו על ריגול, הלשנות והוצאת דיבת ישראל ברבים, לא יכול לצפות שלא יקומו כמה משוגעים לדבר וירססו כתובות על בתי המרגלים. זה לא לגיטימי, זה לא ראוי, זה מעצבן וגם מכעיס. אבל מי שרגיל לרגל, להסית ולהלשין, הוא הרבה פחות לגיטימי וראוי.

'שלום עכשיו' כבר שנים ארוכות אינה תנועה באמת. לא מדובר פה בדפני ליף שיש לה גם פעילים, גם תומכים וגם גנרלים שמוציאים לפועל הפגנות. 'שלום עכשיו' היא מותג מהעבר שמתבסס על עבודה של אנשים המקבלים כסף לפעול למען דבר אחד ויחיד: מיטוט מפעל ההתיישבות. התמיכה הציבורית שלהם היא אפסית. פעם אפילו הייתה להם תנועת נוער פעילה עם סניפים ברחבי הארץ. היום יש להם בעיקר את הלוגו המיתולוגי שעיצב עבורם דוד טרטקובר לפני למעלה מ-30 שנה. המצב הזה מאפיין את רוב תנועות השמאל. 'גוש שלום' של אורי אבנרי היא דוגמה נוספת. גם למרצ אין ממש פעילים. כל גודש ארגוני השמאל הציוני מתרכז לשלושה מנדטים בקושי בקלפי. השמאל הפוסט-ציוני, ששורותיו מתרחבות בהתמדה, כבר מצביע לחד"ש ולדב חנין.

הכוח העיקרי של כל גופיפי השמאל האלה הוא ביכולתם להניע קמפיינים בינלאומיים נגד ישראל. 'הקרן החדשה' עשתה זאת בדו"ח גולדסטון. 'שלום עכשיו' עושה את זה עם הריגול אחר מפעל ההתיישבות. אורי אבנרי כבר מריץ שנים קמפיין להחרמת מוצרי ההתיישבות ביו"ש. הרומן שמנהלים בכירי השמאל – המתוקצבים היטב וזוכים למשכורות נאות – מעל ראשי הציבור הישראלי, עם הפוליטרוקים של השמאל העולמי, ממחיש היטב את אופיו של המחנה הזה. כשמישהו מתעצבן ומרסס גרפיטי על הקירות של אחד מבתי חברי המטכ"ל השמאלני, הם צועקים צעקות פשיזם. אבל גם בלי הגרפיטי והכתובות הלא-נעימות, עובדה אחת אי-אפשר להסתיר או להשכיח: בין 'שלום עכשיו' וגרורותיה לבין רוב הציבור הישראלי שוררת עוינות אדירה ואי-אמון. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כבר התחילה בהתנערות מהמסורת של הזדהות עם המחנה הזה. היא סיפרה בכנות מפתיעה איך סלחו שם לפרופ' עדי צמח המנוח מהאוניברסיטה העברית, שהפליא מכות באשתו ולא הורחק אל מחוץ לגדר. אם בשמאל רוצים להיות רלוונטיים שוב לשיח הישראלי, כדאי להם לתת גט כריתות למחנה המתמחה בריגול ובהלשנה מטעם (ובמימון) מתנגדי ישראל.

לעצור את טירוף השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.5.2011

מי שיקרא את ה"וושינגטון פוסט" ואת עיתון "הארץ", עלול לחשוד כי הוא לוקה בפיצול אישיות. אתמול דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, הודיע שהוא דוחה את מתווה אובמה לחזרת ישראל לגבולות 67'. זה מצטרף לאהדה הסוחפת את האומה האמריקנית כלפי נתניהו. לא רק אצל החבר'ה הניאו-שמרנים של "קומנטרי" אלא גם בקרב ה"הארד קור" הדמוקרטי. והנה, ב"הארץ" עטים גדעון לוי, יוסי שריד וארי שביט על נתניהו, כל אחד מושחז וארסי יותר מקודמו. שביט, שהאיץ בנתניהו ללכת בכיוון שבו הוא פוסע כעת, געגע משהו על "נאום מצדה".

נאום ראש הממשלה נתניהו הצליח להבקיע את הבידוד שכפה אובמה על ישראל. הטעות הקריטית של הנשיא האמריקני הייתה בתחרות "מי ינאם ראשון". הוא סנדל וסיבך את עצמו בעצת הילארי קלינטון. נתניהו הגיב בתוקפנות מנומסת ובנחישות נוסח וושינגטון. תוך יום זכה באהדת הקונגרס וחלק אדיר מהאמריקנים. הוא דיבר בשפה שהאמריקנים אוהבים: הרבה עובדות, בלי בולשיט. נאומו התבסס על הקונצנזוס הישראלי שאפילו בקיבוצי 'השומר הצעיר' חותמים על תכניו. מעטים יודעים, למשל, שתוכנית נתניהו זהה במאת האחוזים לתוכנית השלום של רבין מאוקטובר 1995. במלים אחרות, ההבדלים ההיסטוריים בין תנועת העבודה הביטחוניסטית לבין הליכוד נמחקו. נתניהו מגלם את המפנה ההיסטורי הזה.

ולמרות הכול, במוצאי השבת הבאה, הארבעה ביוני, תתקיים בתל-אביב הפגנה שתצא מכיכר רבין בסימן התנגדות לנתניהו. בשמאל כבר התחילו לפזר את הרעל המוכר על נתניהו "סרבן השלום", ה"מסוכן", שהופך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד פשיסטית". כלומר, מפלגת העבודה, מרצ והקומוניסטים זזו הקצינו את עמדותיהם מלפני חמש עשרה שנה. הם ניצבים במקום שבו ניצבו אנשים כמו אבו-ג'יהאד. אולם זו לא תזוזה שמאלה; זו פנייה לכיוון הפשיזם האסלאמי. ברגע שנתניהו הפך למנהיג הרוב הישראלי הציוני והשפוי, השמאל נדרש לפנייה לכיוון מורשת הג'יהאד של ערפאת. מדברים שם בגלוי על העלאת אחוזי ההצבעה בקרב הערבים בבחירות הקרובות: בלי החבר'ה מהגליל, מנצרת ומהמשולש, הם יגרדו את אחוז החסימה מלמטה. לכן, סביר להניח ש"מחנה השלום" ידאג לייבא להפגנה הקרובה לא מעט מערביי ישראל כדי לעבות את השורה.

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשטרה נדרשת עתה להחליט מהו גבול הסובלנות של הדמוקרטיה. אם דגלי פלשתין המונפים במרכז תל-אביב בצד סיסמאות ארסיות נגד ראש הממשלה אינם מהווים קו אדום. אם לא צריך לעצור את האוטובוסים מהמשולש ומהגליל בדרכם לתל-אביב. האם מישהו היה מעלה על דעתו לאפשר למפגיני ימין להגיע עם דגלי ישראל לאום אל-פחם? כזכור, בפעם האחרונה שזה קרה, אנשי הימין לא נכנסו אל מרכז העיר המוסלמית. ערביי אום אל-פחם הנאורים רגמו אותם באבנים כדי להראות להם שמדובר בטריטוריה איראנית. אין סיבה אפוא שגדודי רק"ח ובל"ד בהנהגת מחמד ברכה וחנין זועבי יוכלו לעשות כן. הגיע הזמן שהשמאל בארץ יבין כי הסבלנות מתחילה לפקוע.

השר לביטחון פנים צריך להבהיר למשטרה כי הגיע הקץ לימים שבהם דגלי ערפאת התנוססו בהפגנות ה"שלום" בתל-אביב. לדמוקרטיה יש זכות לא רק להגן על עצמה אלא גם להבהיר לאזרחיה מה הם הגבולות האדומים. השמאל בישראל, שכבר מזמן לא עוצר באדום, צריך לדעת כי גם לליברלים הגדולים ביותר כואב כשתוקעים להם אגרוף בפרצוף. שלטון החוק צריך אם כן לדעת כיצד להתמודד עם האגרופנים משמאל.