ארכיון תג: שדרות רוטשילד

האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

המטרה – כאוס מהפכני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.8.2011

המאהלים בשדרות רוטשילד אינם נראים כמו מחנה מהפכני. אין שם יותר מדי דגלים אדומים, לא נצפות תמונות של צ'ה גווארה או לנין, האוהלים מרופטים, מטים ליפול וחצי-מאוכלסים ("כולם בעבודה", מסבירים לי), הרחוב מטונף, הדשא נעקר ממקומו, העצים הפכו למיצגי מחאה וכל האזור נראה כמו מפגע תברואתי מתמשך. בכל מקום יש סיסמאות כתובות בכתב יד צבעוני נגד נתניהו וגם ביטויים שונים להוויה צעירה ורדיקלית של מחנה קיץ. פה ושם מתקיימות הרצאות על מהפכה וסוציאליזם, ועיקר ההמולה מתרחשת באזור התקשורתי, עם ניידות של ערוצים 2 ו-10 וגם פינה לא קטנה לרשות גל"צ. מסעדות ומאפיות דואגות לספק את צרכי מהפכני השדרה, ובערב מתכנסים הנאספים לדיונים ולהצבעות כאשר כל אחד יכול להצביע. דמוקרטיה ישירה נוסח אתונה, מתגאים שם.

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

בלוגר אחד, עיתונאי "הארץ" בדימוס וכיום פעיל רדיקלי, השווה את המתרחש שם לקומונה הפריזאית של 1871, אז קמה לכמה חודשים ממשלה סוציאליסטית בפאריז, ולרפובליקה הסובייטית קצרת-הימים, שנוסדה ב-1919 אחרי המהפכה הקומוניסטית הכושלת. "רפובליקת האוהלים", קרא לאוסף מאהלי רוטשילד, טובה ומדהימה יותר מאותן רפובליקות, פסק. ודומה שזהו אכן הרחש המהפכני שמאחורי ההתנחלות בשדרת העיר. השמות "סוציאליזם" ו"מהפכה" עולים בפי הפעילים כמעדן מלכים, כל הזמן מחלקים כרוזים ומציירים סיסמאות, וגם שבועון המהפכה, עיתון מק"י "זו הדרך", מחולק לשם אגיטציה מהפכנית. הם חולמים שם על "עולם המחר" שבו החינוך חינם, המלחמות אינן, המגורים ללא תשלום, כל אחד צורך כפי יכולתו ומתקיים לפי צרכיו. אוטופיה תל-אביבית בחום לוהט של יולי-אוגוסט.

יהיה מי שיריח פה את ניחוחות מאי-יוני 68' בפאריס. דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" של מהפכת הסטודנטים ההיא, קבע השבוע כי "הטירוף הכלכלי של הכיבוש וההתנחלויות הוא שגרם למחאות". "הממשלה בישראל צריכה להרגיש מאוימת", ייעץ בשיחה עם כתב אתר "ידיעות אחרונות". הוא הוסיף: "הכיבוש וההתנחלויות הם טעות אידיאולוגית וטירוף כלכלי. הפתרון הכלכלי הקל והנכון ביותר הוא הסכם עם הפלשתינים, ואז יהיה לכם הכסף שמיועד כעת להגנה ולצבא. אני חושב שהדיון שלכם צריך להיות כעת על דרך החיים של ישראל, המצב הכלכלי והאיום הפוליטי". יומנו של דן מרידור משיחות קמפ דייויד, שפורסם בשישי האחרון ב"הארץ", לא הגיע כנראה לעיונו של המרדן הנצחי מצרפת.

המהפכה הזו היא מעיקרה מהפכת פייסבוק ותקשורת. המספרים מוחדרים לדעת הקהל כאילו היו אמת, והאמת הטלוויזיונית – כפי שכתב עליה הפילוסוף הצרפתי המנוח בודריאר – הופכת למציאות כוזבת שאינה מייצגת דבר: 150 אלף, 200 אלף, מדי יום כמות המוחים עולה בהדרגה, ולתייר מהחוץ נדמה שישראל עומדת על סף הפיכה באמת. כל מי שמעז להתנגד, זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. משטרת המחשבות פועלת במלוא עוצמתה, ומרכז העצבים ברוטשילד עושה יד אחת עם רביב דרוקר ויונית לוי כדי להעצימה.

הדרישות של המפגינים הם מופרכות. אחרי שבועיים שבהם דמיינו קומוניזם תל-אביבי של היזרקות באוהלים, ערבי הווי ופיצות בחינם לארוחת ערב, הם החלו לדרוש את הפיכת ישראל לרפובליקה סובייטית: הלאמות, עצירת ההפרטה, חינוך חינם, בריאות חינם, הכול תמורת כלום. ממדינה עם צמיחה גדולה, אחוז אבטלה הנמוך ביותר מזה 27 שנה, גירעון קטן ורזרבות כלכליות, הם רוצים להקים להפוך את תל-אביב להוואנה ואת ישראל לוונצואלה. עם תביעות כאלה, כל מו"מ נידון מראש לכישלון צורב. אז למה לדרוש את הבלתי-אפשרי? כי המטרה האמיתית היא שונה במהותה.

המהפכה המתגלגלת פה בשבועיים האחרונים היא מהפכה של מיעוט. כמו הבולשביקים, הם מאמינים שהמיעוט הזה יכול להסתער על הכנסת. איך כתב לנין? "עדיף מעטים יותר אבל טובים יותר". במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להכריע לאן פניה מועדות. ואם המו"מ יגיע לכדי פיצוץ, והמחאה תחריף לכדי ניסיונות להתנגש עם המשטרה, לממשלה תהיה דילמה קשה פי כמה: אם חלילה ייפלט כדור או אם שוטר ייאלץ לירות להגנה עצמית, זה ייגמר בפוטש שלא נראה כמותו בתולדות ישראל. בינם לבין עצמם, הם יודעים שהמטרה היא ראשו של נתניהו. כבר מופיעים שלטים שבהם דמותו של נתניהו מככבת לצד אסד ומובארכ. בסופו של דבר, השלטון ייאלץ להחליט אם הוא משליט סדר או חדל מלהתקיים.

ניקולא סרקוזי העלה את גיל הפנסיה למרות 5 מיליון צרפתים שיצאו נגדו לרחובות, והתמודד עם הניסיון לפוטש מבית כשהבהיר מי הבוס. אם נתניהו לא יבהיר בקרוב מיהו הריבון, הוא ייאלץ לתת את ראשו למפגינים או להישחק עד כדי קריסה מוחלטת. תסריט העוועים הזה מצריך כבר עתה קביעת מדיניות שתכליתה אחת: ריסון המחאה, צמצומה, פירוק המאהלים והכנסת שגרת ההפגנות למסגרת זמן ומקום המוקצית בחוק. זה אולי יכאב וגם יהיו צווחות "פשיזם" עד השמיים, אבל בישראל נבחרה ממשלה דמוקרטית, ותפקידה אחד: להגן על הדמוקרטיה ולהבהיר כי יש בעל בית בירושלים. החלופה היא כאוס מהפכני, ולשם מכוונים המרקסיסטים ליד כיכר הבימה.