ארכיון תג: רצח רבין

בצל הבדידות המזהרת

חוויה טיפוסית לאדם שעוקר ממקום הולדתו ושב אליו בחלוף השנים, היא הזרוּת. בדקות הראשונות מחפשים פרצוף מוכר. איזה חבר מהעבר. מישהו שתוכל לתקוע לו כף, אולי להחליף מילה. ואז מגלים שעבר הרבה זמן. יותר זמן. וכשהגעתי לכיכר רבין במוצאי השבת האחרונה, לא הכרתי איש. החוויה הייתה דומה לזו שחשתי בה בעבר, עת הצצתי כמה פעמים למאהלי המחאה החברתית, וגם שם לא היו שם פנים מוכרות. כשצעדתי לראשונה באחד במאי, אי-שם באמצע שנות ה-90', עם ותיקי רק"ח, הנפת הדגל האדום הייתה בגדר פרובוקציה. עכשיו, כשמניפים בכל הזדמנות דגלים אדומים, אני מזהה את הצבע, אך לא את הפרצופים. זהו גורלם של מומרים, בפרט כאלה שעברו מן השמאל הסוציאליסטי לימין: הם אינם מדברים עם מי שהם יכולים לדבר עמו, ועם אלה שאיתם הם מדברים – אין הם באמת יכולים לדבר.

מי שעוזב את השמאל, עוזב לתמיד. אי-אפשר לעזוב, ואז לחזור. עזיבת השמאל כרוכה באובדן המילייה התרבותי, החברתי, המידי. והיו שם כל מיני אנשי שמאל, ובעיקר מהסביבה של 'הנוער העובד' ומפלגת העבודה, שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם בימיי בשמאל, נדחיתי מפניה. המחנה הזה, שפעם קראו לו "הציונות הסוציאליסטית", ואז "מחנה השלום", והיום "הסוציאל-דמוקרטיה", מעולם לא היה אינקלוסיבי. כשחיים גורי דיבר מנהמת לבו אל נערי 'הנוער העובד', קשה היה שלא לחוש שוב איך אותה "מדורת שבט" קמה לה מחדש בכיכר העיר. הנערים היפים, שפניהם לבנים, ועורם מתוח, הבלורית מתבדרת ברוח, ו"חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים", והנה כולם שרים לצלילי מילותיו של זעירא. ארץ ישראל של הקיבוצים, בלי 'חירות' ובלי מק"י, ויודית רביץ שרה "נעמיד פני יתומים", והחבר'ה שרועים על הארץ, יושבים בחוץ, כל כך יפה הליל, שרים שירים פשוטים על אהבה וקיץ.

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

הדתיים שהגיעו מתנועת 'בני עקיבא', נדמה היה כאילו נכפו לעשות כן. הם היו זרים לרוח הערב, לחילוניות של התנועה הקיבוצית המאוחדת. שירה הנוער, שיר עתידנו, שירם של יפי הבלורית והתואר. היה בכך משום הודאה בחטא, הכאה על החזה, לקיחת אחריות על ימים גדולים של מחלוקת, כשדיוקן ראש הממשלה במדי אס-אס הופץ על-ידי שירותי הביטחון והטלוויזיה הישראלית ספק השתתפה-ספק סיקרה את הטקס הפיקטיבי של ארגון אי"ל המומצא, ליד קברו של איש הלח"י, אליהו חכים. הם ניסו להשתלב בעצרת במצוות הרב אבי גיסר והרב יואל בן-נון, אולם זה היה כינוס של ישראל החילונית, שהעברית הצברית מחליקה מפיה, שבנותיה ובניה מעולם לא התפללו ערבית לשבת ואת הדתיים-הלאומיים הם הביאו לטקס הביקורת העצמית המפורסם מימי הסטליניזם, טקס שאין בסיומו מחילה אלא השפלה עצמית.

לא הגעתי לימין מהשמאל הציוני, שהיה עבורי תחנת ביניים קצרצרה. כמו רבים אחרים שעברו מהשמאל המהפכני לשמרנות (אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הם רק חלק מהשמות של הניאו-קונסרבטיבים שעשו את הקפיצה הגדולה ימינה), האנשים שאני מכיר הם ברובם מבוגרים, ואת הצעירים המהפכנים בני-דורי, משנות העשרים או השלושים לחייהם, איני מכיר כלל. ביקשתי למצוא פנים מוכרות. ואז הבנתי שגם האנשים שאני מכיר מימיי בשמאל אינם שם. שבעצם, זהו טקס סגור של כת גדולה במיוחד שאיבדה את השלטון לפני שלושים וחמש שנה, ועד היום אבלה על העם שנתן לפולני מהאצ"ל להיכנס ללשכת ראש הממשלה.

לא, זה לא היה טקס זיכרון לרבין המנוח. זה היה טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. ואף אדם מבוגר, גם לא בחור כמוני שמתקרבים לשנתו השלושים ושתיים, יכול להתערות בתוך עדה עם מיתולוגיה עצמאית וטקסי-חניכה משלה. יש פער של שפה. של יכולת להבין את המלים. אנחנו, בימין, לא שרנו עם דרורה חבקין את "היי, היי יונה, יונה פעמונה", ובימיי בשמאל, כששרתי את האינטרנציונל, היה זה במועצת מק"י, לצלילי קולו הרועם של דוד (סשה) חנין המנוח (אבא של), שנה אחת לפני שמת בדיוק ביום הניצחון של ברית המועצות על הנאצים, ב-9 במאי 2000. אבל למרות זאת, באתי לעצרת כי מזה חודשים שאני חש כי עולם הערכים שהאמנתי וקידמתי אותו בחמש השנים האחרונות, בכתיבה פובליציסטית בעיקר, הולך ונשחק עד דק. זו טרגדיה שמקופלת בדמותו של נתניהו, שהפך מנביא לשבתי צבי.

הגעתי, כי חשבתי שאולי יש פרטנר לדיאלוג. כי הימין ממצודת זאב הולך ומשנה את פניו. מנאמנות לחזון ארץ ישראל להתבטלות בפני שיגיונות ראש הממשלה, שבין השאר שחרר מאות ממחבלי חמאס, הסיר את המצור על עזה, הכיר ללא תמורה ב"זכות" הפלשתינים למדינה, הקפיא את הבנייה ביו"ש ופינה יישובים שהוקמו כדין, לא הפיל את שלטון החמאס כהבטחתו ומקפיד להגיב בהפסקות אש על ירי טילים לעבר יישובי הדרום. הגעתי ברוח הדברים שכתב הרב יואל בן-נון לפני עשור, במסה בכתב העת "נקודה", לציון עשרים שנה לפינוי חבל ימית:

מול ממשלה לאומית לא היה סיכוי. היינו צריכים להגיע להסכמה בין יהודים ליהודים. בין מפלגות הימין והציבור שמאחוריהן לבין השמאל היהודי. האחדות שהייתה נוצרת כתוצאה מכך הייתה משנה את התמונה… אנחנו בפירוש עומדים היום במצב דומה. מנהיג ימין עומד בראשות הממשלה, והוא זה שעשוי להוביל אותנו לאותה צרה… מה שהיינו צריכים לעשות אז, אנחנו מוכרחים לעשות היום: לשבת למשא ומתן בין יהודים. הסכם בין מתיישבי יש"ע, על כל גווניהם הפוליטיים, ובין השמאל היהודי… בתש"ח לא הייתה אחדות, ולא זכינו לשחרור הארץ. בששת הימים הייתה אחדות, ואכן זכינו לשחרור. מאז מלחמת לבנון אנו מפולגים עמוקות, והנה הארץ נלקחת מאתנו. הארץ לא עומדת בפני עצמה, היא פונקציה של עם ישראל

אבל הגעתי לטקס. ובטקסים, הפולחן הוא העיקר, ולא חילופי-המילים. אז נזכרתי באיזו אפיזודה היסטורית אחת: מעט לפני מותו, הגיע הדוקטור משה סנה המנוח, מנהיג מק"י היהודית (רק"ח פרשה ממנה ב-1965 בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי), לאזכרה ליצחק שדה בהיכל התרבות בתל-אביב, מלווה בבנו, אפרים. "זו הייתה המחילה הרשמית, כביכול. מסביב עטו עליו ללחוץ את ידו", סיפר חיים גורי בראיון לטלוויזיה הישראלית. "הוא חזר אל המחנה שהוא הנהיג. הייתה הרגשה של התרגשות באוויר. הבן האובד שב, האח הטועה. כאילו מחלו לו, כאילו זו הייתה טעות דפוס". אך למשה סנה לא מחלו עד יומו האחרון. גם לא יעקב חזן, שלא סלח לו על פילוג מפ"ם על רקע משפטי פראג. היחיד שעמד עמו בקשר קבוע היה דווקא יריבו מהש.ב., איסר הראל ז"ל, כשזה היה נותן לו טרמפ מהכנסת בירושלים לתל-אביב.

וכאמור, בחודשים האחרונים, חשתי כי הפער ביני לבין המחנה שהצטרפתי אליו לפני חמש שנים הולך וגדל. האמנתי, שאולי יש סיכוי לשיח עם המחנה האחר, ברוח דברי הרב יואל בן-נון. אך לנו, שעברנו מהשמאל לימין, מעולם לא תהיה מחילה. וגם לציונות הדתית לא. כשטרקנו את הדלת, ידענו שהיא תיוותר נעולה. הצהר לדיאלוג מחודש עם השמאל איננו קיים. לא רק בגלל הפער הערכי. אלא גם בשל העובדה שעבר מספיק זמן כדי שנחוש בזרוּת איומה עת נבקש להגיע לכינוס השנתי בכיכר רבין. נאמני ארץ ישראל נותרו בין הפטיש של מדורת השבט לבין הסדן של הימין החדש, שאיבד את מסורת ז'בוטינסקי, שכבר לא שר על המקום שבו ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני.

תנועת ז'בוטינסקי הולכת ונעלמת, כשברחוב מלכי ישראל מתנוססים הדגלים האדומים. בחיבורו "מאקדוניה והעמק", כתב מורי ורבי, ד"ר אב"א אחימאיר, כי "המשטר הישן בציונות חוגג עכשיו תוך קורת רוח מרובה את עשרים שנות ההתיישבות בעמק יזרעאל. מקומנו נפקד מן החוגגים. מעולם לא היינו שרויים בעצב גדול כבחודשים האחרונים. הננו מרגישים עצמנו כאבלים בחתונה… הציונות שלנו – עיניה נשואות, לא לעמק ואפילו לא לתל-אביב, אלא לוורשה. היהודים שכבר עלו, שוב אינם מעניינים אותנו… אותנו מעניינים היהודים שטרם עלו". הציונות שלי נשואה ליהודה ולשומרון. הציונות שלהם נשואה לתל-אביב. ואילו מה שנותר מן הימין הארצישראלי, הולך ונשחק מול ברית שתסתיים כפרסה. שתקטין את כוחה של התנועה הלאומית לטובת ברית עם תנועה אוטוריטרית.

"משוגע", קרא לעברי אחד מוותיקי הליכוד, על שביכרתי את הנאמנות לחזון ארץ ישראל על פני הנאמנות לאינטרס פוליטי רגעי. ובמצב הזה, לנאמני ארץ ישראל אין בית. לא בין אלה ששרוך אדום בחולצתם ולא בין אלה שרוממות ז'בוטינסקי בגרונם אך ידו הגסה של ליברמן לופתת את צווארם, ומרצונם החופשי. דרכם של מומרים לחוש בבדידות מזהרת. וגם אני, שעשיתי דרך ארוכה ממועדון מק"י באלנבי פינת הס בתל-אביב אל מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' שבאותה עיר, חש היום בבדידות הגדולה הזו.

מורשת רבין והשמאל האנטי-ציוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.10.2010

חמש עשרה שנה אחרי הירצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, דומה שאם יש מחנה פוליטי אחד שמסרב לעשות חשבון נפש, הרי הוא השמאל הישראלי. חמש עשרה שנה אחרי, מחנה פוליטי שלם שמנה חמישים ושישה מנדטים, איננו מצליח בסקרים האחרונים לגרד את תקרת חמישה עשר המנדטים. הרסיסים שנותרו מן המחנה הזה, עם כל מיני קבוצות קטנות נוסח 'השמאל הלאומי' או 'התנועה החדשה', מסרבים לשאול את עצמם שאלה פשוטה-אך-מורכבת שכזו.

אפשר אולי להתחיל בכך שהמרחק בין רבין הפוליטיקאי, המצביא והמדינאי לבין השמאל הישראלי הוא, אולי, רב יותר מן המרחק בין דעותיו של ראש הממשלה המנוח ובין בנימין נתניהו יבדל"א. רבין היה פוליטיקאי מהוסס וחשדן; הוא שלל את רעיון המדינה הפלשתינית, סירב לחלוקת ירושלים, מעולם לא דיבר על איזשהו "כיבוש" ובלקסיקון שלו, מונחים כמו "יום הנכבה" פשוט לא היו קיימים. רבין היה ציוני ברמ"ח איבריו. הוא האמין בתהליכים ארוכים ובהסדרים איטיים. ההסכמים שעליהם חתם היו שגויים מיסודם, ואולי אילולא היה נרצח, היה גם חוזר בו מתהליך אוסלו. השמאל שאחרי עידן רבין, ובפרט זה שאחרי טרגדיית קמפ דייויד בניצוחו של אהוד ברק, איננו רביניסטי. הוא חסר כל אמונה בצדקת הדרך, אין לו אומץ להודות כלל שכל מהלך אוסלו היה רמייה פלשתינית מזה ועיוורון ישראלי מזה. ההידרדרות לכדי תמיכה בחלוקת ירושלים ודיבורים על "שיבה סמלית" של פליטים לישראל מסמלת, יותר מכל, את דעיכתו הסופית.

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

כראש ממשלה, נהג רבין להתעמת בחריפות עם מתנגדיו. "המשת"פים של החמאס", כינה בזעם את יריביו בליכוד. האווירה בישראל של טרום רצח רבין הייתה כזו של סתימת פיות מוחלטת. הסכם אוסלו ב', שהועבר על-ידי שיחוד שני חברי כנסת מהימין, היה מהלך בזוי ומכוער. אולם למרות הכול, רבין היה מאחרוני המדינאים הציונים. את כל פועלו ראה במסגרת הציונות ומעולם לא ביקש לעשות חשבון נפש כוזב על מהלכיו במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים. העיוורון של תקופת אוסלו נבע מתוך אמונה, חצי נאיבית-חצי דוגמטית, בקונספציה הקורסת של "השלום". אך מבחינת רבין, שום מהלך פוליטי לא נבע מאובדן האמונה בצדקת הדרך. מבחינת רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון – לא "הגדה המערבית" – היו שטח משוחרר שיש לשאת ולתת עליו. לא שטח "כבוש".

השמאל הפוסט-רביניסטי הוא גם, במידה רבה, פוסט-ציוני. מבחינת רוב השמאל הישראלי, מאבק באויב הוא בגדר אפשרות שאין להעלותה על הדעת. השלום תמיד בפתח, ובכל אשמים – איך לא – ה"יהודים" שניצחו את ה"ישראלים" בבחירות 96', כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה המובס, שמעון פרס. לשמאל הישראלי אין שום חזון בדבר עשייה ציונית. רובו ככולו מונהג על-ידי אליטה שמבחינתה הציונות היא גיבנת מעיקה. מושגים כמו "התיישבות", "סוציאליזם", "עלייה" ו"מדינה יהודית" מעוררים בשמאל הישראלי בחילה עמוקה.

לפני כמה ימים, סנט העיתונאי גדעון לוי בח"כ שלי יחימוביץ' על שאיננה מצרף לגל המוחים נגד "הכיבוש והגזענות". בדמותה, ממחישה יחימוביץ' כי התעקשות על איזושהי סינתזה בין ציונות ובין סוציאליזם היא מצרך שאין לו קונים בשמאל הישראלי; שמאל שמובל על-ידי כנופיית 'הקרן החדשה', גמלאי המפלגה הקומוניסטית, ניאו-קומוניסטים ושאריות מועדון ותיקי גבעת חביבה. הבדידות של יחימוביץ' מראה עד כמה דרכו של רבין נותרה נחלת מיעוט. אלה שמנסים להיתלות בשמו, כמו קומץ הזעיר-בורגנים בראשות עורך הדין הרהוט והמחזאי הנלהב שקוראים לעצמם "השמאל הלאומי", אינם אלא קריקטורה גסה של דרכו.

לרבין לא הייתה שום מורשת מיוחדת. הוא היה מדינאי גדול שטעה. הוא זיהה את עצמו עם תנועה שנעלמה. עלומיו וזקנתו היו נטועים באדמת ארץ ישראל. נפשו יקדה מציונות. באופן פרדוקסאלי, דווקא תכונות אלה הופכים את רבין לבעל חזון. אולם דרכו של רבין נותרה מיותמת. קהל תומכיו חפץ בדמות אך לא בעקרונות; הם רוצים את הפלקט אבל לא את התכנים. חמש עשרה שנה אחרי, נדמה כי במותו, נקברה עם רבין גם דרכו ודרכה של תנועתו. ודומה כי האובדן הזה, אובדנה של תנועת העבודה, אינו פחות כואב מהירצחו של מנהיגה הגדול האחרון.