ארכיון תג: רוטשילד

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.