ארכיון תג: קומוניסטים

מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.

בשמאל מודים: החלטות מק"י משמשות בסיס למחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

בגילוי-לב נדיר או בפליטת קולמוס מיותרת, הודתה השבוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) כי החלטותיה משמשות בסיס לתנועת המחאה של השבועות האחרונים. מק"י מהווה הגוף המרכזי בתנועת חד"ש. מעטים יודעים, שאצל רשם המפלגות, חד"ש עצמה לא רשומה כלל כמפלגה, אלא המפלגה הקומוניסטית בלבד. במאמר שפורסם השבוע בשבועון המפלגה בעברית, "זו הדרך", הודה אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, שהחלטות המפלגה מניעות את המחאה.

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

דוידי, בעבר עיתונאי ביומון ההסתדרות "דבר", הספיק לכהן גם כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש. במאמר, שכותרתו "דרישות המפגינים והתוכנית לשינוי חברתי", כתב דוידי: "לראשונה אפוא בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית כה רחבה והמונית, ראשיה ומשתתפיה (של המחאה, ד.מ.) מנסים לקבוע תוכנית כלכלית וחברתית שהיא תוכנית מינימום פוליטית לשינוי חברתי… גם פעילי המחאה הנמנים עם חד"ש ומק"י נוטלים חלק פעיל בעיצוב התוכנית ותורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם". דוידי ממשיך וכותב: "טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית… מנוגדת לחלוטין למדיניות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה: ממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים. לכן, הממשלה חייבת לפנות את מקומה. המסקנה השנייה היא, שעל מנת להגשים את מטרות המסמך, דרוש שינוי מן היסוד, ולא די בהחלפת הממשלה. הפלתה היא הצעד הראשון, אבל בהחלט אינו האחרון".

לפי דוידי, "בימים אלה נערכים דיונים לקראת הוועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י יכולה לתרום רבות למחאה, ולא רק בשטח המאבק. החלטות מק"י בוועידה הקודמת (2007) יכולות לשמש בסיס ראוי לקביעת תוכנית פעולה למחאה, ואכן הן משמשות לכך. אבל לקראת הוועידה הקרובה, מק"י חייבת 'לקלוט' את הקולות העולים מהמחאה, על מנת שתוכניותיה יתורגמו לשפת המעשה".

החיבור בין הקביעה שהפלת הממשלה היא הצעד הראשון אך לא האחרון, יחד עם ההודאה בכך שהחלטות מק"י משמשות בסיס לפעולות המחאה, מאושש שוב את ההערכה כי השמאל הרדיקלי, והקומוניסטי בפרט, ניצב מאחורי המחאה. אמנם, לא מעט ישראלים משתתפים בהפגנות המאורגנות ברחבי הארץ, אך פעם נוספת מתברר מה שהיה ידוע מראש: המושכים בחוטים הם, בין השאר, אלה שעבורם הפלת נתניהו היא אבן דרך נוספת לקראת מהפכה.

המטרה – כאוס מהפכני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.8.2011

המאהלים בשדרות רוטשילד אינם נראים כמו מחנה מהפכני. אין שם יותר מדי דגלים אדומים, לא נצפות תמונות של צ'ה גווארה או לנין, האוהלים מרופטים, מטים ליפול וחצי-מאוכלסים ("כולם בעבודה", מסבירים לי), הרחוב מטונף, הדשא נעקר ממקומו, העצים הפכו למיצגי מחאה וכל האזור נראה כמו מפגע תברואתי מתמשך. בכל מקום יש סיסמאות כתובות בכתב יד צבעוני נגד נתניהו וגם ביטויים שונים להוויה צעירה ורדיקלית של מחנה קיץ. פה ושם מתקיימות הרצאות על מהפכה וסוציאליזם, ועיקר ההמולה מתרחשת באזור התקשורתי, עם ניידות של ערוצים 2 ו-10 וגם פינה לא קטנה לרשות גל"צ. מסעדות ומאפיות דואגות לספק את צרכי מהפכני השדרה, ובערב מתכנסים הנאספים לדיונים ולהצבעות כאשר כל אחד יכול להצביע. דמוקרטיה ישירה נוסח אתונה, מתגאים שם.

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

בלוגר אחד, עיתונאי "הארץ" בדימוס וכיום פעיל רדיקלי, השווה את המתרחש שם לקומונה הפריזאית של 1871, אז קמה לכמה חודשים ממשלה סוציאליסטית בפאריז, ולרפובליקה הסובייטית קצרת-הימים, שנוסדה ב-1919 אחרי המהפכה הקומוניסטית הכושלת. "רפובליקת האוהלים", קרא לאוסף מאהלי רוטשילד, טובה ומדהימה יותר מאותן רפובליקות, פסק. ודומה שזהו אכן הרחש המהפכני שמאחורי ההתנחלות בשדרת העיר. השמות "סוציאליזם" ו"מהפכה" עולים בפי הפעילים כמעדן מלכים, כל הזמן מחלקים כרוזים ומציירים סיסמאות, וגם שבועון המהפכה, עיתון מק"י "זו הדרך", מחולק לשם אגיטציה מהפכנית. הם חולמים שם על "עולם המחר" שבו החינוך חינם, המלחמות אינן, המגורים ללא תשלום, כל אחד צורך כפי יכולתו ומתקיים לפי צרכיו. אוטופיה תל-אביבית בחום לוהט של יולי-אוגוסט.

יהיה מי שיריח פה את ניחוחות מאי-יוני 68' בפאריס. דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" של מהפכת הסטודנטים ההיא, קבע השבוע כי "הטירוף הכלכלי של הכיבוש וההתנחלויות הוא שגרם למחאות". "הממשלה בישראל צריכה להרגיש מאוימת", ייעץ בשיחה עם כתב אתר "ידיעות אחרונות". הוא הוסיף: "הכיבוש וההתנחלויות הם טעות אידיאולוגית וטירוף כלכלי. הפתרון הכלכלי הקל והנכון ביותר הוא הסכם עם הפלשתינים, ואז יהיה לכם הכסף שמיועד כעת להגנה ולצבא. אני חושב שהדיון שלכם צריך להיות כעת על דרך החיים של ישראל, המצב הכלכלי והאיום הפוליטי". יומנו של דן מרידור משיחות קמפ דייויד, שפורסם בשישי האחרון ב"הארץ", לא הגיע כנראה לעיונו של המרדן הנצחי מצרפת.

המהפכה הזו היא מעיקרה מהפכת פייסבוק ותקשורת. המספרים מוחדרים לדעת הקהל כאילו היו אמת, והאמת הטלוויזיונית – כפי שכתב עליה הפילוסוף הצרפתי המנוח בודריאר – הופכת למציאות כוזבת שאינה מייצגת דבר: 150 אלף, 200 אלף, מדי יום כמות המוחים עולה בהדרגה, ולתייר מהחוץ נדמה שישראל עומדת על סף הפיכה באמת. כל מי שמעז להתנגד, זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. משטרת המחשבות פועלת במלוא עוצמתה, ומרכז העצבים ברוטשילד עושה יד אחת עם רביב דרוקר ויונית לוי כדי להעצימה.

הדרישות של המפגינים הם מופרכות. אחרי שבועיים שבהם דמיינו קומוניזם תל-אביבי של היזרקות באוהלים, ערבי הווי ופיצות בחינם לארוחת ערב, הם החלו לדרוש את הפיכת ישראל לרפובליקה סובייטית: הלאמות, עצירת ההפרטה, חינוך חינם, בריאות חינם, הכול תמורת כלום. ממדינה עם צמיחה גדולה, אחוז אבטלה הנמוך ביותר מזה 27 שנה, גירעון קטן ורזרבות כלכליות, הם רוצים להקים להפוך את תל-אביב להוואנה ואת ישראל לוונצואלה. עם תביעות כאלה, כל מו"מ נידון מראש לכישלון צורב. אז למה לדרוש את הבלתי-אפשרי? כי המטרה האמיתית היא שונה במהותה.

המהפכה המתגלגלת פה בשבועיים האחרונים היא מהפכה של מיעוט. כמו הבולשביקים, הם מאמינים שהמיעוט הזה יכול להסתער על הכנסת. איך כתב לנין? "עדיף מעטים יותר אבל טובים יותר". במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להכריע לאן פניה מועדות. ואם המו"מ יגיע לכדי פיצוץ, והמחאה תחריף לכדי ניסיונות להתנגש עם המשטרה, לממשלה תהיה דילמה קשה פי כמה: אם חלילה ייפלט כדור או אם שוטר ייאלץ לירות להגנה עצמית, זה ייגמר בפוטש שלא נראה כמותו בתולדות ישראל. בינם לבין עצמם, הם יודעים שהמטרה היא ראשו של נתניהו. כבר מופיעים שלטים שבהם דמותו של נתניהו מככבת לצד אסד ומובארכ. בסופו של דבר, השלטון ייאלץ להחליט אם הוא משליט סדר או חדל מלהתקיים.

ניקולא סרקוזי העלה את גיל הפנסיה למרות 5 מיליון צרפתים שיצאו נגדו לרחובות, והתמודד עם הניסיון לפוטש מבית כשהבהיר מי הבוס. אם נתניהו לא יבהיר בקרוב מיהו הריבון, הוא ייאלץ לתת את ראשו למפגינים או להישחק עד כדי קריסה מוחלטת. תסריט העוועים הזה מצריך כבר עתה קביעת מדיניות שתכליתה אחת: ריסון המחאה, צמצומה, פירוק המאהלים והכנסת שגרת ההפגנות למסגרת זמן ומקום המוקצית בחוק. זה אולי יכאב וגם יהיו צווחות "פשיזם" עד השמיים, אבל בישראל נבחרה ממשלה דמוקרטית, ותפקידה אחד: להגן על הדמוקרטיה ולהבהיר כי יש בעל בית בירושלים. החלופה היא כאוס מהפכני, ולשם מכוונים המרקסיסטים ליד כיכר הבימה.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

ח"כ לשעבר מוחמד נפאע פרסם מאמר תמיכה בנשיא אסד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.6.2011

תנועת חד"ש תומכת בנשיא סוריה אסד ובפעולותיו נגד ההתקוממות העממית בארצו. כך חשף בשבוע שעבר באתרו העיתונאי יוסי אלגזי, בעבר כתב "הארץ". ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בחד"ש, פרסם בחודש שעבר מאמר תמיכה ברודן הסורי באתר הנפוץ בעולם הערבי, "אל-חואר אל-מתמדן".

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

אלגזי מדווח כי עם פרסום מאמרו, קוראים רבים גינוהו בחריפות. אחד הקוראים כתב: "עמדתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא מבישה ומבזה. הוא רוקד מעל גופות ההרוגים שאת דמם שופך המשטר הפשיסטי של דמשק שעה שהם תובעים חופש, דמוקרטיה ויחס של כבוד. בכל הפגנה הם קוראים: 'בדרכי שלום, בדרכי שלום – אנו רוצים חופש'… אני מלא צער על כך שפעילים מרקסיסטים מחזקים את ידיהם של הרודנים, רוצחי ילדים, נשים ושוחרי חופש מבין אזרחי סוריה".

אולם בזה לא תמו הדברים: ב-2 ביוני פרסם אתר חד"ש בערבית את הודעת הסיכום של כנס מפלגות קומוניסטיות שהתקיים בתאריכים 15-13 בבריסל, בלגיה, תחת הכותרת: "המפלגות הקומוניסטיות מביעות את הזדהותן עם סוריה לנוכח המזימות האימפריאליסטיות ותובעות להפסיק את התוקפות הצבאית על לוב". "פחות משבוע אחר הפרסום הזה", כותב אלגזי, "פרסם אחד המנהיגים הקומוניסטים העיראקים הוותיקים, קאזם חביב, מאמר אף הוא באתר 'אל-חואר אל-מתמדן' תחת הכותרת: 'מהי עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בעניין אביב העמים במדיניות הערבית?'. בהסתמכו על הפרסום באתר חד"ש, חביב ביקר בחריפות את עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות שנציגיהן השתתפו בכנס בבריסל בעיקר בכל הנוגע להתקוממות העממית בסוריה נגד משטרו העריץ של בשאר אל-אסד". גם ההיסטוריון העיראקי עלי עג'יל מנהל פרסם מאמר תגובה חריף נגד הכנס בבריסל באתר הערבי הפופולארי תחת הכותרת, "המפלגות הקומוניסטיות בעולם מבטאות את הזדהותן עם השלטון הסורי נגד אינתיפאדת ההמונים – עניין מוזר, עיוורון וסכלות – מדוע?".

אלגזי מדווח, כי ב-7 ביוני 2011 התפרסם הן בביטאון רק"ח בערבית "אל-איתיחאד" והן באתר חד"ש בערבית מאמר מערכת תחת הקורא להפסקת ההתקוממות נגד אסד. "אנו מקווים", נכתב במאמר, "שהמשטר הסורי ינקוט ברפורמות מיידיות להרגעת המצב ושיוביל את סוריה אל חוף מבטחים. אנו מודעים לאלה שאורבים ומעוניינים להסיט את האינתיפאדה לנתיב מסובך העלול לגרום לאסונות לעם הסורי עוד לפני שיפגעו במשטרו של בשאר אל-אסד עצמו".

"צמוד למאמר המערכת", ממשיך אלגזי, "התפרסמה בהבלטה מיוחדת הודעה מטעם סוכנות הידיעות הערבית הסורית 'סאנא' שהפיצה את ההודעה הכוזבת של שלטונות סוריה לפיה ארגונים מזוינים מטעם האופוזיציה למשטר הם שטבחו 120 אנשי ביטחון וצבא סוריים מערבית לג'סר אלשע'ור ופצעו עשרות נוספים". מן הראוי לציין, מסכם אלגזי, שפרסומים אלה לא באו לידי ביטוי באתרים של רק"ח וחד"ש בשפה העברית.

בסוף השבוע שעבר הבינו ברק"ח כי דבר תמיכת מזכ"ל המפלגה ברודן הסורי הגיע לידי החברים היהודים. כמו בימים הטובים של הסובייטים, פורסם "ראיון" עם באתר המפלגה עם המזכיר נפאע, שאמר כי רק"ח "באופן חד-משמעי נגד רצח מפגינים, נגד שלטון דיקטטורי, נגד מעצרים פוליטיים, נגד חוקי החירום. אנו מתנגדים להורשת השלטון, כפי שנעשה במשפחת אסד". "אותם כוחות באופוזיציה הסורית, הקוראים להתערבות נאט"ו בסוריה", סיכם נפאע, "בוגדים באינטרסים של העם הסורי, ובפועל מפנים עורף לסיסמאות שהם משמיעים בזכות החירות והדמוקרטיה".

גם הודעתו זו של נפאע לא סיפקה את תומכי המפלגה. באתר חד"ש בעברית זכה המזכ"ל לביקורת שבה נכתב: "הגינוי של נפאע לאותם חלקים באופוזיציה הסורית שקוראים להתערבות נאט"ו הוא צורם מאד. יושב לו אדם לבטח בביתו בגליל, ומטיף לאנשים הנרצחים במאותיהם ללא כל שינוי עתידי נראה לעין, שעליהם לנהל את מאבקם חסר הסיכוי מול כוחות הביטחון החמושים לבדם".

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רק"ח מדברים בשני קולות. כך, למשל, חשף אלגזי לפני שנה כי באתר חד"ש בערבית התפרסם מאמר שטנה נגד אביבה ונעם שליט. במאמר כתב המחבר לאביבה שליט: "גברתי, הדמעות שלכם מוכרות ושקופות ואיש אינו מאמין להן אפילו אם אובמה יעניק לכם כל מה שבידו. ההיסטוריה עוד תגזור עליכם תבוסה ותזרוק אתכם לאשפה של העמים, במאוחר או במוקדם!". למותר לציין שגם המאמר הזה לא התפרסם באתר המפלגה בעברית או בשבועון המפלגה "זו הדרך".