ארכיון תג: קומוניזם

הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.12.2011

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה העיר פראג. במרחק של כעשרה קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כ-200 אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את המקום שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות 'ברית ורשה' (המקבילה הקומוניסטית לנאט"ו), הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. המחיר היה כבד: 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968, צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.

לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם שני צעירים מפורסמים – ואצלב האוול בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39 – על מנת להביע תמיכה בשינוי פני המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. 11 שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו ואצלב האוול והוא בן 75. כתרים רבים נקשרו לו לאורך הקריירה הפוליטית והספרותית העשירה שלו: מסאי, מחזאי, משורר, דיסידנט, מדינאי. בין השנים 1989-1992, שימש נשיאה העשירי והאחרון של צ'כוסלובקיה לפני שנפרדה צ'כיה האמידה מסלובקיה הענייה. אחר כך, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית ושימש בתפקיד במשך עשור שלם – החל מ-1993 וכלה ב-2003. יצירותיו תורגמו ברחבי העולם, הוא קיבל אותות הוקרה לרוב. אפילו הבית הלבן העטירו במדליית החירות היוקרתית.

האוול, שנולד למשפחה אמידה בפראג, סבל כל חייו מעברה הבורגני של משפחתו: הוא התקשה לרכוש השכלה הולמת, נשר מלימודיו האקדמיים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג ולמד לימודי דרמה בהתכתבות בפקולטה לתיאטרון שליד האקדמיה לאמנויות הבמה בעירו. מחזהו הראשון מ-1963, "מסיבת הגן", זכה לתהודה בינלאומית. מחזהו השני מ-1968, "ממורנדום", זיכה אותו במוניטין רב עת הוצג בתיאטרון הציבורי בניו יורק. השלטונות הקומוניסטיים היו מודאגים מהשם הרב שעושה לעצמו המחזאי הצעיר ויציאתו מצ'כוסלובקיה נאסרה.

הקומוניסטים הפכוהו באחת לאויב המשטר, ודווקא בשעה קשה לדיקטטורה הסטליניסטית: הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?

האוול ספג השראה רבה מן האווירה ששררה באותה עת במדינה הנתונה לדורסנותו של מגף הברזל. החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה העמיקו כאשר בבוקרו של ה-5 באפריל 1968, קראו מנהיגי מוסקבה בעיתונים, כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני כן, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

טלפון מברז'נייב

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב. האוול טעם גם הוא מטעמה של החירות וקשר קשרים עם רדיו צ'כוסלובקיה החופשית בעיר ליברץ.

האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.

ב-13 לאוגוסט, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994. ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה. ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה פחות מ-8 ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא.

ברדיו צ'כוסלובקיה החופשית, סיפק האוול פרשנות לאירועים. דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה. גם האוול היה במתנגדים ובעולם קמה תנועת סולידריות חוצת-יבשות עם צ'כוסלובקיה הכבושה. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

העונש הוליד מחזה

ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך 6 שנים בעקבות "נטיות קונטר-רבולוציוניות", ושוחרר לחופשי.

האוול נענש על נטיותיו ה"קונטר-רבולוציוניות": השלטונות הכריחו אותו לעבוד במבשלת שיכר, ועל חוויותיו שם כתב במחזהו, "קהל". מחזה זה, לצד אחרים, פורסם בפורמט של סמיזדאט, זיכה אותו במוניטין חובק-עולם של מהפכן מוביל בארצו. לאחר שהעמיק את פעילותו, החליטו השלטונות להרשיעו בעוון פעילות חתרנית וביוני 1979, מצא עצמו האוול מאחורי סורג ובריח. בינואר 1984, שוחרר מהכלא ותקופתו שהותו שם מתועדת בספרו, "מכתבים לאולגה", המקבץ מכתבים שכתב לרעייתו מהכלא.

האוול חזר לזירה הציבורית יחד עם אלכסנדר דובצ'ק, הנשיא המודח מהאביב של 1968: גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. 20 שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט. בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי בתל-אביב. וילנר הביט בהררי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – ולא אבה לשמוע.

במהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שהביאה לנפילת הקומוניזם בשלהי 1989, דרך כוכבו של האוול: ב-29 בדצמבר אותה שנה, האוול – שעמד בראש 'הפורום האזרחי', גוף צ'כי שפעל באותה עת נגד המשטר הקומוניסטי – נבחר על-ידי האסיפה הפדראלית לנשיא המדינה. משנבחר לתפקידו, החל לחון את האסירים הפוליטיים מתקופת הקומוניזם. אולם האוול לא פסק מלהיות אישיות שנויה במחלוקת: הוא התנגד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ועורר עליו את חמתם של הסלובקים, שסיכלו את בחירתו לנשיא. לאחר היפרדות צ'כיה מסלובקיה, נבחר ב-1993 לנשיאות צ'כיה. בראיון שנתן, בא בחשבון עם הקומוניסטים שנואי-נפשו, והכריז כי הוא חש שהישגו הגדול ביותר היה פירוק 'ברית ורשה', שכוחותיה רמסו את האביב הנשכח של פראג.

בדצמבר 1996, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלשון. שנים של עישון סיגריות בשרשרת נתנו בו את אותותיהן. כעבור שנתיים הופיע שוב הסרטן בגופו, וגם חיי אשתו נגדעו בשל המחלה. הוא שב לשמש נשיא ב-1998, ופרש מקץ חמש שנים. יריבו, ואצלב קלאוס, נבחר לתפקיד. הוא המשיך להשתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם בכל התופעות שסלד מהן: אנטישמיות, שנאת זרים, גזענות וטוטליטאריות. ב-2009, אף פגש בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והזמינו לפראג. הוא הפך לאיש התנועה הירוקה ונתן את תמיכתו לירוקים הצ'כים.

שבוע לפני מותו, פגש האוול עוד דיסידנט מפורסם, שעמו חלק איבה משותפת לקומוניזם: הדאלאי לאמה. הוא היה נתון כבר בכסא גלגלים. לאחר שהלך לעולמו בראשית השבוע, הספידוהו ראשי מדינת בכל העולם. אך יותר מכל, היטיב להספידו חברו משכבר הימים, מילן קונדרה, שסיכם את פרשת חייו של הנשיא המנוח: "עבודתו החשובה ביותר של ואצלב האוול הייתה חייו שלו".

המזימה האדומה של 1948 נראתה תמימה מאוד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.12.2011

עוד מיתוס מתנפץ: מתברר כי המפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מלחמת העצמאות כדי להקים בארץ בריגדה צ'כית שתעמוד לרשות מוסקבה, באצטלה של סיוע למדינה הצעירה

אחד המיתוסים הרווחים בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הישראלית הוא סיפור סיועהּ של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למלחמת העצמאות של היישוב היהודי. המיתוס הזה היה גאוותה של המפלגה עד הפילוג במק"י ב-1965, בין הקבוצה הפרו-ציונית בראשות ד"ר משה סנה והמזכ"ל שמואל מיקוניס, לבין הפלג האנטי-ציוני והפרו-פלשתיני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. לאחר הפילוג במפלגה, ולמעשה עד שלהי שנות ה-90', התגאו בסיוע זה – גם אם בצנעה מחשש לעמדת חבריהם הערבים – הקומוניסטים היהודים במק"י. בעשור הראשון של שנות האלפיים, כבר נתקבע במפלגה שקר ה"נכבה". אולם המעניין במיתוס השקרי הזה הוא העובדה שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מאבק היהודים לעצמאות על מנת להקים בארץ יחידת צבא מהפכנית ומזוינת שתעמוד לרשות מוסקבה ותממש את חזון הרפובליקה הישראלית הסובייטית הראשונה.

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

לדברים הללו נחשפתי כאשר בשבוע שעבר נפל לידיי מאמר נשכח מ-1996 שפרסם ד"ר יעקב מרקוביצקי מאוניברסיטת חיפה בכתב-העת, "עיונים בתקומת ישראל" מס' 6, תחת הכותרת: "קונספירציה קומוניסטית או סיוע לאחים: גיוס הבריגדה הצ'כוסלובקית, 1948-1949". המאמר המצוין הזה מצליח להפריך את מיתוס הסיוע הקומוניסטי למדינת ישראל הצעירה ומפרט את מזימות הקומוניסטים. החשיבות שלו אינה אקדמית או היסטורית גרידא; יש בו כדי להצביע על הכוונות הנסתרות, החבויות, שמאפיינות את האגפים הקיצוניים בשמאל הישראלי, גם כשהאצטלה היא פטריוטית בעליל. הלקח הזה רלוונטי גם לימינו, כשהאדומים מצטרפים לשורות המחאה החברתית בכסות של דאגה לחברה בישראל.

מיקוניס רוצה לנסוע לפראג

בסתיו 1948 גויסה באירופה קבוצה של יהודים צ'כוסלובקים שעלו ארצה במטרה להצטרף למלחמת התקומה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נרשמה ההצלחה הזו על-שם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב', ובהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית, זקפו לזכותם חסידי סטלין את היוזמה הזו. מק"י טענה, כי היוזמה לסייע למדינה היהודית הצעירה נולדה בעקבות ביקור מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, בפראג בשלהי מאי 1948. מיקוניס, כך נטען, שילהב את עמיתיו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ברעיון של הקמת בריגדה קומוניסטית בנוסח הבריגדות הבינלאומיות האנטי-פשיסטיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד (מהפכה שהוכשלה, אגב, על-ידי הסטליניסטים). מיקוניס הסביר לשומעיו כי ברית המועצות תרוויח מכך רווח משולש: ראשית, ניצחון ציוני יהיה למעשה תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, המקווה להישאר בארץ ישראל, והערבים הם בבחינת שותפיו לדבר-עבירה; הבריגדה תסייע לחיזוק מק"י הצעירה, לחדירה סובייטית לארץ ולסיכול הטענה שלפיה בן-גוריון וחבריו הם הפטריוטים היחידים; ולבסוף, ייסוד הבריגדה יסכל את כוונת בן-גוריון למנוע סיוע סובייטי להכרעת המלחמה, מחשש לקונספירציה קומוניסטית.

מיקוניס סיפר על כך: "כשראיתי את המטוסים המצריים מפציצים באופן חופשי את תל-אביב, אמרתי לבן-גוריון: לא תיארתי לעצמי, שאתם שלימזלים כאלה, איך אתם מרשים למטוסים מצריים להפציץ את תל-אביב באופן חופשי… ובן-גוריון אמר לי: אין לנו שום דבר להילחם בהם… אמרתי לבן-גוריון: אני רוצה לצאת לפראג בשביל רכש וגיוס מתנדבים. לא קיבלתי את הרישיון, ועל כן הלכתי עם אסתר וילנסקה אל גולדה מאיר… והיא נתנה לנו לצאת כמה שיותר מהר".

אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת: הצ'כוסלובקים ביצעו עסקות נשק עם ישראל גם בלי מיקוניס. הקומוניסטים נזכרו חודשים ארוכים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צ'כוסלובקיה. מעבר לסנטימנט הציוני שהיה לשר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, שנועד בשנות השלושים והארבעים עם אישים ציוניים (פראג עצמה הייתה בסיס לפעילות 'ההגנה'), הרי שלישראל היה יתרון שלא היה ליריבותיה הערביות: היא הייתה יכולה לשלם לצ'כוסלובקיה בלירות בריטיות ובדולרים, ובכך לסייע לכלכלתה, ועלויות רכישת המטוסים – 50-60 אלף דולר למטוס – היוו עבור המדינה הקומוניסטית הצעירה אמצעי נוסף לביסוסה הכלכלי.

תאונת מטוס מסתורית

בנובמבר 1947 נועדו אנשי 'ההגנה' לכינוס הכללי ה-2 בפראג. המסקנה הייתה ברורה: ניצול היתרון שיש ללוחמים האנטי-נאצים המאומנים והמנוסים על מנת לגייסם למלחמת הקוממיות היהודית. מרקוביצקי כותב: "עם פרוץ הקרבות בארץ-ישראל, החלו שליחי המוסדות הלאומיים בפעילות אינטנסיבית בפראג בתחום הרכש וביצירת קשרים פוליטיים עם האליטות המקומיות. שלושה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ – אהוד אבריאל, גרי פריד ומיכאל הוטר – החלו בארגון צעירים ובהברחתם ארצה דרך גרמניה וצרפת, וכך הועלו עד 15 במאי 1948 600 איש בערך". הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי 'ההגנה' וצה"ל עברו קורסי ברחבי צ'כוסלובקיה.

והקומוניסטים? עד כ"ט בנובמבר – עת הפתיע שגריר ברית המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, עם ההכרזה על תמיכה בהקמת מדינת ישראל – האדומים המקומיים היו נגד הרעיון של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) תמכה בהקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לבין הים. מיקוניס הגיע לפראג רק ב-5 במאי 1948. אליושה גוז'נסקי, מבכירי המפלגה (שעל-שמו אף נקרא בית מק"י הראשון בתל-אביב, 'בית אליושה', ברחוב אילת בדרום העיר), נסע בעצמו בשליחות לצ'כוסלובקיה ונהרג בתאונת מטוס מסתורית (כרמית גיא כתבה בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד-חנה", כי שמועות שהתרוצצו אז דיברו על כך שגוז'נסקי נהרג בעקבות יריבות בתנועה הקומוניסטית העולמית).

מק"י בראשות מיקוניס ניסתה לגרוף רווח פוליטי מהברית בין צ'כוסלובקיה לבין הציונות. מרקוביצקי מעלה אפשרות שאולי נלווה לכך גם רצון לגרוף רווח כלכלי, והוא אינו טועה: לקומוניזם המקומי היו עסקים במזרח אירופה. מיקוניס זיהה הזדמנות כלכלית ופוליטית כאחת. אולם מטרת-העל הייתה להכשיר יחידה צבאית מזוינת שתפעל בשירות מק"י: מיקוניס הציע להקים יחידה צבאית בפיקודם של 25-20 קצינים "שיהיו מסורים למען הסוציאליזם" ושבה ישרתו 600 עד 1,000 לוחמים. הקומוניסטים אף רצו לגזור קופון כלכלי נאה מעסקות הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין 'ההגנה'.

המזימה לא צלחה

אהוד אבריאל, איש 'ההגנה' ולימים איש רפ"י, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וקונסול ישראל בשיקגו, יצר קשר עם קצינים יהודים מקומיים ששירתו במחתרת האנטי-נאצית ונלחמו בגרמנים. אלה שאפו לייסד יחידה אוטונומית בצה"ל בת 1,500 חיילים, שבסוף תקופת שירותה אף תשוב לצ'כוסלובקיה. הם גויסו, עברו אימונים ולמרות חששו של בן-גוריון מזיקה למפ"ם, עברו חלק קטן מהם לשרת בצבא הישראלי הצעיר כחיילים בודדים, על מנת למנוע התארגנות של מחתרת קומוניסטית. מספרם הסופי עמד על 600 ורובם השתקעו בארץ בסופו של דבר.

ומק"י? היא ניסתה להקים בתוך הבריגדה גרעין קומוניסטי מהפכני שישפיע על חבריה ויהיה נכון ליום פקודה. שלטונות צ'כוסלובקיה העדיפו להתמקד בקשר עם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב' מאשר להשתתף בחלומות של וילנר ומיקוניס. העובדה שחיילי היחידה לא פעלו כחטיבה אחת סיכלה את תוכנית מק"י להקים צבא חמוש הנאמן לעקרונות עולם המהפכה. תרומת הקומוניסטים לקוממיות ישראל הייתה אפסית. מעייניהם היו נתונים בעיקר למוסקבה. במהלך שנות ה-50', כבר הפכה המפלגה לעוינת לישראל והשלימה עם קיום גרעין ערבי אנטי-ישראלי ועוין לכל מה שמריח מציונות. המפלגה שצמחה ממק"י, הלוא היא רק"ח, כבר הייתה ארגון אנטי-ציוני מובהק עם נטייה פרו-פלשתינית תקיפה ובלתי-מתפשרת.

מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.

הפלת נתניהו היא רק ההתחלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.8.2011

ההחלטה שקיבל ראש הממשלה נתניהו, שלפיה מאהלי המחאה לא יפונו, היא סימן לבגרות הפוליטית של השלטון, לכך שאנו חיים במדינה ליברלית ונאורה באמת. עם זאת, יש משהו שמעיד על חולשה בהתמודדות עם דרי האוהלים. הרי אין שום דמוקרטיה שהייתה מסכימה שיכבשו רחובות מרכזיים בעיר בירה עסקית ותרבותית כמו תל-אביב. מישהו יכול לדמיין לעצמו אוהלים מוקמים ליד שער הניצחון בפאריס, בכיכר טיימס בניו יורק, או בכיכר אוקספורד בלונדון? בכל המערב, למחאה יש קווים ברורים ומוגדרים. כשחוצים את גבולות המחאה, המשטרה מתערבת. לא ראש הממשלה ולא ראש העירייה יכולים לבקש מהמשטרה לעבור על החוק. תפקיד המשטרה שם הוא ליישם את החוק.

ניסיון הפיכה. ראש הממשלה נתניהו

ניסיון הפיכה. ראש הממשלה נתניהו

בתל-אביב, כבר חודש שלם מצפצפים על החוק. המשטרה נמנעת לאכוף אותו, ראשי העירייה פוחדים מעימותים אלימים, הממשלה חוששת מפני אנרכיה אלימה ברחובות, ותסריט אימים של מפגין מופרע שנורה במהלך תגרה עם שוטרים ומוביל להתפוצצות המחאה, גורם פיק ברכיים למנהיגי המדינה. יש איזו מחשבה בלשכת ראש הממשלה, שלפיה המחאה היא כאן כדי להישאר, שצריך ללמוד "לחיות עם המחאה" ושהיא אולי תתאדה מעצמה בגלל החגים, פרובוקציות פלשתיניות בספטמבר, ומה לא. ההערכות האלה דומות להערכות קודמות של הקברניטים הנוכחיים. כמו בסיפור המשט לעזה – אז שלחו חיילי צה"ל עם רובי מים וצבע להתמודד עם חוליות אסלאמיסטים חמושים באשליה שמדובר בפעילי שלום תמימים – גם פה לא מבינים מה קורה באמת. וודסטוק בשדרות רוטשילד, פסטיבל בומבלה במרכז העיר, הרבה לכלוך ורעש שמפריע לשכנים, לא נורא, הם אומרים לעצמם. אבל פה זה לא וודסטוק, והחבר'ה כאן לא צריכים איזו ג'ואן באאז מקומית שתשיר להם "We Shall Overcome".

נתניהו אולי מבין שזה ניסיון הפיכה נגדו בגיבוי התקשורת, אבל כל מי שרואה במהפכנים האלה אנשים עם עוינות מיוחדת כלפי ראש הממשלה או הליכוד, טועה ומטעה. לחלק גדול מהם יש עוינות כלפי המשטר, המדינה, הציונות. יושבים שם 24/7 פעילי המפלגה הקומוניסטית שמסיתים אותם ללא הרף. אפילו תמר גוז'נסקי קמה לתחייה מתהום הנשייה הפוליטי וקפצה להרצות ברוטשילד. מדברים איתם שם על סוציאליזם בימינו, מסיתים נגד ההתיישבות ביו"ש. נזהרים עם המילה "כיבוש" אבל לא מפסיקים להרעיל עם הסתה נגד כל מה שקרה פה בשנים האחרונות. איך קוראים לזה אצלם? "אגיטציה מהפכנית".

את כל התמצית המרוכזת הזאת המהפכנים מבקשים לפוצץ ב"צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר. הם מחכים לכישלון המו"מ עם פרופ' מנואל טרכטנברג. אם נתניהו בנה על הידידות בין טרכטנברג לבין איציק שמולי, הוא יכול לשכוח מזה. הפרופסור ויו"ר התאחדות הסטודנטים הם שניהם ממוצא דרום אמריקני, אבל פניו של הסטודנט המהפכן הן להוואנה, בעוד שיו"ר הות"ת נותר ליברל חביב מבואנוס איירס. בהנחה שהמו"מ ייכשל, השלב הבא הוא רתימת כל האנרגיות המהפכניות להפלת נתניהו. לא כי זה ביבי. אלא כי בדמותו מתמצית "השיטה": ציונות קפיטליסטית, שמרנית ודמוקרטית. הנגטיב של מרקסיזם מהפכני נוסח צ'ה גווארה. אם הם ייתנו לרביב דרוקר וליונית לוי הצדקה מספקת לנפח את המספרים ברחובות ל-700 אלף, ונתניהו יחזור למשבר התדמיתי שלו מ-2006, המצב יחמיר עוד יותר. היעד הבא יהיה החגים ויצירת משבר סביב יוקר המחיה. מה-3 בספטמבר הם מבקשים להגיע ל-29 בחודש, לראש השנה, ואז ליצור מהומת אלוהים.

שום מדינה מתוקנת לא הייתה סובלת ניסיון הפיכה שקוף כל כך, גם לא ארה"ב. בנובמבר 1999, הביאו המהפכנים 50 אלף איש לוועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל. כשהם התחילו לחסום דרכים, ראש העירייה הזמין את הצבא. בתל-אביב, המחשבה על הצבא שייכנס לפנות את האוהלים מעוררת צמרמורת בהנהגה. המהפכנים מבינים כי הם השיגו את היעד הראשון: הרתעת השלטון, חולשת הממשלה. יש שם מי שמדבר בגלוי על מרד בשורות הצבא והמשטרה אם יתבקשו להתערב. הקריאות בנוסח "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" מכוונות בדיוק לשם. זה יהיה מבחינתם מומנט תחריר: הרגע שבו הממשלה לא תוכל עוד לפקד על הצבא והמשטרה הכפופים לה. מובן שהתסריט הזה, בדיוק כמו תסריט הטרוריסטים על המרמרה, לא נידון בקרב שום דרג בכיר.

יש מי שחושב שהחבר'ה שם חולמים על ג'ימי הנדריקס וג'ורג' האריסון, משל היינו בסיקסטיז. שולחים לשם שוטרים סמויים לאתר ג'וינטים ולשמוע מה יש למהפכנים להעיד, מתוך בורות איומה כאילו ההחלטות באמת מתקבלות בגלוי ולא בחדרים סגורים וממוזגים היטב. אבל כשיגיע רגע האמת, לא יישמע ברקע את הביצוע המפורסם ל"היי ג'ו" וג'ניס ג'ופלין לא תקום לתחייה. בין ים הדגלים האדומים, יבקע חיוכו המפורסם של ולדימיר איליץ' לנין.

ח"כ לשעבר מוחמד נפאע פרסם מאמר תמיכה בנשיא אסד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.6.2011

תנועת חד"ש תומכת בנשיא סוריה אסד ובפעולותיו נגד ההתקוממות העממית בארצו. כך חשף בשבוע שעבר באתרו העיתונאי יוסי אלגזי, בעבר כתב "הארץ". ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בחד"ש, פרסם בחודש שעבר מאמר תמיכה ברודן הסורי באתר הנפוץ בעולם הערבי, "אל-חואר אל-מתמדן".

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

אלגזי מדווח כי עם פרסום מאמרו, קוראים רבים גינוהו בחריפות. אחד הקוראים כתב: "עמדתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא מבישה ומבזה. הוא רוקד מעל גופות ההרוגים שאת דמם שופך המשטר הפשיסטי של דמשק שעה שהם תובעים חופש, דמוקרטיה ויחס של כבוד. בכל הפגנה הם קוראים: 'בדרכי שלום, בדרכי שלום – אנו רוצים חופש'… אני מלא צער על כך שפעילים מרקסיסטים מחזקים את ידיהם של הרודנים, רוצחי ילדים, נשים ושוחרי חופש מבין אזרחי סוריה".

אולם בזה לא תמו הדברים: ב-2 ביוני פרסם אתר חד"ש בערבית את הודעת הסיכום של כנס מפלגות קומוניסטיות שהתקיים בתאריכים 15-13 בבריסל, בלגיה, תחת הכותרת: "המפלגות הקומוניסטיות מביעות את הזדהותן עם סוריה לנוכח המזימות האימפריאליסטיות ותובעות להפסיק את התוקפות הצבאית על לוב". "פחות משבוע אחר הפרסום הזה", כותב אלגזי, "פרסם אחד המנהיגים הקומוניסטים העיראקים הוותיקים, קאזם חביב, מאמר אף הוא באתר 'אל-חואר אל-מתמדן' תחת הכותרת: 'מהי עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בעניין אביב העמים במדיניות הערבית?'. בהסתמכו על הפרסום באתר חד"ש, חביב ביקר בחריפות את עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות שנציגיהן השתתפו בכנס בבריסל בעיקר בכל הנוגע להתקוממות העממית בסוריה נגד משטרו העריץ של בשאר אל-אסד". גם ההיסטוריון העיראקי עלי עג'יל מנהל פרסם מאמר תגובה חריף נגד הכנס בבריסל באתר הערבי הפופולארי תחת הכותרת, "המפלגות הקומוניסטיות בעולם מבטאות את הזדהותן עם השלטון הסורי נגד אינתיפאדת ההמונים – עניין מוזר, עיוורון וסכלות – מדוע?".

אלגזי מדווח, כי ב-7 ביוני 2011 התפרסם הן בביטאון רק"ח בערבית "אל-איתיחאד" והן באתר חד"ש בערבית מאמר מערכת תחת הקורא להפסקת ההתקוממות נגד אסד. "אנו מקווים", נכתב במאמר, "שהמשטר הסורי ינקוט ברפורמות מיידיות להרגעת המצב ושיוביל את סוריה אל חוף מבטחים. אנו מודעים לאלה שאורבים ומעוניינים להסיט את האינתיפאדה לנתיב מסובך העלול לגרום לאסונות לעם הסורי עוד לפני שיפגעו במשטרו של בשאר אל-אסד עצמו".

"צמוד למאמר המערכת", ממשיך אלגזי, "התפרסמה בהבלטה מיוחדת הודעה מטעם סוכנות הידיעות הערבית הסורית 'סאנא' שהפיצה את ההודעה הכוזבת של שלטונות סוריה לפיה ארגונים מזוינים מטעם האופוזיציה למשטר הם שטבחו 120 אנשי ביטחון וצבא סוריים מערבית לג'סר אלשע'ור ופצעו עשרות נוספים". מן הראוי לציין, מסכם אלגזי, שפרסומים אלה לא באו לידי ביטוי באתרים של רק"ח וחד"ש בשפה העברית.

בסוף השבוע שעבר הבינו ברק"ח כי דבר תמיכת מזכ"ל המפלגה ברודן הסורי הגיע לידי החברים היהודים. כמו בימים הטובים של הסובייטים, פורסם "ראיון" עם באתר המפלגה עם המזכיר נפאע, שאמר כי רק"ח "באופן חד-משמעי נגד רצח מפגינים, נגד שלטון דיקטטורי, נגד מעצרים פוליטיים, נגד חוקי החירום. אנו מתנגדים להורשת השלטון, כפי שנעשה במשפחת אסד". "אותם כוחות באופוזיציה הסורית, הקוראים להתערבות נאט"ו בסוריה", סיכם נפאע, "בוגדים באינטרסים של העם הסורי, ובפועל מפנים עורף לסיסמאות שהם משמיעים בזכות החירות והדמוקרטיה".

גם הודעתו זו של נפאע לא סיפקה את תומכי המפלגה. באתר חד"ש בעברית זכה המזכ"ל לביקורת שבה נכתב: "הגינוי של נפאע לאותם חלקים באופוזיציה הסורית שקוראים להתערבות נאט"ו הוא צורם מאד. יושב לו אדם לבטח בביתו בגליל, ומטיף לאנשים הנרצחים במאותיהם ללא כל שינוי עתידי נראה לעין, שעליהם לנהל את מאבקם חסר הסיכוי מול כוחות הביטחון החמושים לבדם".

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רק"ח מדברים בשני קולות. כך, למשל, חשף אלגזי לפני שנה כי באתר חד"ש בערבית התפרסם מאמר שטנה נגד אביבה ונעם שליט. במאמר כתב המחבר לאביבה שליט: "גברתי, הדמעות שלכם מוכרות ושקופות ואיש אינו מאמין להן אפילו אם אובמה יעניק לכם כל מה שבידו. ההיסטוריה עוד תגזור עליכם תבוסה ותזרוק אתכם לאשפה של העמים, במאוחר או במוקדם!". למותר לציין שגם המאמר הזה לא התפרסם באתר המפלגה בעברית או בשבועון המפלגה "זו הדרך".

השקר הסובייטי הגדול – המיתוס של תשעה במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011

מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.

בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

הסכמים סודיים

פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.

התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.

במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.

הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת

בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.

כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).

מסע הטיהור נמשך

במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).

ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.