ארכיון תג: קולנוע

נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.3.2013

ביקורת הסרט ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם. יוצרי הסדרה: רינת קליין, אורי רוזנווקס. ישראל, 2012

אולם מספר ארבע בסינמטק תל-אביב היה מלא וגדוש בשעות הצהריים המאוחרות של יום שבת בעשרות רבות של צופים שהגיעו לחזות בטרילוגיה של רינת קליין ואורי רוזנווקס, "ליבוביץ: אמונה, אדם ואדמה". הפועל "לחזות" מסתדר טוב יותר כיוון שאת המופע המרכזי סיפק ליבוביץ עצמו. בקטעים, שרובם נלקחו מסרטים מוכרים שבוימו בהשתתפותו – החל מתכניות טלוויזיה וכלה בסרטו של אייל סיון – קם ליבוביץ לתחייה לכמה רגעים. הקהל, שגילו הממוצע היה שישים ומעלה, נהנה מהספקטקל. הפרופסור המנוח מהאוניברסיטה העברית היה חד-לשון, פרובוקטיבי וציני לא אחת, ופעם אחר פעם נשמעו בקהל הדי צחוק שקשה היה להימנע מהם נוכח שנינות כזו או אחרת שלו. יותר משהיה בסרט חידוש כלשהו, היה בו הומאז' לאחד מאנשי-הרוח הבולטים והבודדים שקמו בישראל.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

ההקרנה – למעלה משלוש שעות רצופות חסר עשר דקות הפסקה – ביטאה את הכמיהה לאיש רוח מסוגו של ליבוביץ: להשכלה הרוחבית, לחוסר האמצעיות, לחדות המחשבה, לבהירות האינטלקטואלית. הסדרה בת שלושת הפרקים של ערוץ שמונה ביקשה לסקור את מלוא הגותו ופועלו באמצעות בני-שיחו, נכדיו, אנשים שהיו עמו בקשר, למן ד"ר יהודה מלצר וכלה בפרופסור אסא כשר. אולם לא היה בה כדי לפתור את חידת ליבוביץ, שעיקרה היעדר הזיקה הרעיונית בינו לבין השמאל שכל כך העריץ אותו. במכתב שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין, שלל כל תואר שמאלי. לא ליברל, לא פציפיסט, לא שולל מלחמות. יחסו לערבים היה אינסטרומנטלי. הוא האמין שהשליטה בפלסטינים פוגעת קשות בישראל. הוא ראה בנסיגה אינטרס ישראלי. אך זווית הראייה שלו הייתה דתית וציונית. בעל כורחו סונף למחנה שעליו נמנות דמויות כמו אורי אבנרי, דדי צוקר ואפילו נכדתו, חגית עופרן. את עיקר הוויכוח שלו ניהל דווקא עם המחנה שבו היה מנודה: הציונות הדתית. בהם ראה את המילייה הטבעי שלו, וכאב את אי-יכולתו להיות חלק מאותו מחנה.

ליבוביץ סירב, לעדותו, להגדרתו כהוגה "מקורי". בתחום ההשקפה הדתית, הוא נסמך על הרמב"ם. החזרה אל ליבוביץ קיימת כיום בעיקר במישור הזה: הניסיון להבין אותו כהוגה דעות יחיד בשני הדורות האחרונים אשר ינק מהגותו של הרמב"ם, ואת האופן שבו ההגות הזו היוותה הבסיס לדעותיו הפוליטיות החריגות. במובן זה, הסדרה חסרה את המיקוד הראוי לבחינת הגותו, בפרט לאור העובדה שבאוגוסט בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה למותו. הקרנת קטעים מסרטים מוכרים ומראיונות עמו סייעה להבין את מלוא עוצמתה של הדמות החד-פעמית הזו, אך לא פתרה דבר. במובן מסוים, היא ביקשה לאשרר את טענתו שמלחמת ששת הימים הייתה מהמומנטים ההרסניים בחיי ישראל, או לחזק את ההבנה בדבר חוסר התוחלת שבשליטה לאורך שנים בעם אחר, הפוגעת בעיקר באושיות המדינה שליבוביץ היה חפץ ביקרה. אולם היא לא סייעה להבין מה נכשל בפרויקט הישראלי. מה היה הכשל הבסיסי בחברה, מלבד עניין השליטה בפלסטינים.

ליבוביץ האמין כי הכשל יסודי יותר ונובע מהמשבר האמוני בקרב היהודים. היו לו ספקות גדולים בנושאים דרמטיים לא פחות, שנגעו ללב-לבה של הציונות. אפשר אולי לומר, כי יותר משהיה מאמין, היה ספקן. הגם שהעריץ את הפילוסוף קאנט, דמה במחשבתו יותר לקודמו, הפילוסוף דייויד יום, שבהגותו החריב את הבסיס של רוב הפילוסופיה בת-זמנו, הן בשאלות עמוקות בדבר הסיבתיות והן ביחסו לעניין הכרת האדם את העולם. השאלה שהעלה אסא כשר בדבר היעדר ספר גדול מאת ליבוביץ המתווה את שיטתו, מלמדת על אי-ההבנה הקיימת גם היום באשר לדמותו. לו הייתה לו שום שיטה, והוא לא ראה עצמו כמי שמקים כזו. אלה המבקשים היום תשובות גדולות מתקשים להבין כיצד דמויות כמו ליבוביץ, או מקבילו הבריטי ישעיה ברלין, לא כתבו ספרים עם שיטות גדולות ועסקו בעיקר בהיסטוריה של הרעיונות, תחום חמקמק מאוד.

לשמאל הישראלי אין צורך בליבוביץ כדי למצוא הצדקות לדרכו. יש לו צורך בו בעיקר כדי להבין איפה איבד את הדרך, הן בעמקות המחשבה, הן בהסתגרות הפנימית בחוגים קטנים, הן בהיעדר היכולת לתקשר עם חלקים גדולים בחברה הישראלית, החל בערבים וכלה במזרחים. מול ליבוביץ הנכון לדיאלוג תמיד, השמאל הפך לכת סגורה. כך, למשל, סיפר לי עקיבא אור המנוח, ממייסדי "מצפן", איך נהג להגיע להרצאותיו של ליבוביץ עד שמת. בפתח אחד השיעורים, שעסק בפילוסופיה של הביולוגיה, שאל הפרופסור את תלמידיו, "נו, יש למישהו שאלות?". בקהל שררה דממה. ומקץ דקה הפטיר ליבוביץ: "חבל, כי לי יש הרבה שאלות". סימני-השאלה שלו היו מנוגדים לסימני הקריאה של השמאל המסורתי.

אורי אבנרי טען בסרט שליבוביץ היה ישעיהו ג'. ההתייחסות אליו כאל נביא ולא כמוכיח בשער, הנפוצה אצל רבים, החמיצה את מלוא דמותו המורכבת. סימני-השאלה שהעמיד נתפשו אצל רבים כסוגרים את הדיון ולא כפותחים דיון חדש. לכן, במידה רבה היה בודד. לא היה איש רוח נוסף שהעז להעלות שאלות קשות כאלה. כך, למשל, הסרט לא נגע בנקודה מעניינת: ליבוביץ סירב לברך את רבין על חתימת הסכמי-אוסלו. הוא לא האמין בהם. הוא הסכים להעניק מילה טובה אחת, וטען שהיה זה "צעד חשוב". לא מעבר לכך. הוא לא העריך את רבין, ובמידה רבה אולי בז לו. ראש הממשלה המנוח סירב להגיע לטקס הענקת פרס ישראל לליבוביץ לאחר שזה דיבר על מנטליות "יהודו-נאצית", ולמעשה מנע ממנו לקבל את הפרס.

הסרט, שגם ציטט את האפשרות שהעלה ליבוביץ בדבר רציחתו של רבין (היה זה הרבה לפני הרצח), שפך אור על איש רוח שקם פעם או פעמיים בדור אחד או יותר. השורה התחתונה הייתה, כי ליבוביץ צדק. אולם לא היה בו כדי להאיר את המקומות שעליהם התעכב. למשל, חוסר התוחלת שביהדות חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות אלא רואה ביהדות פולקלור. הטענה הרדיקלית שלו בדבר היות היהדות דת מצוות בלבד היא קריאת תגר אדירה על כל מפעל הישיבות ה"חילוניות" המזוהה עם המרכז או השמאל. דעה כזו מושמעת כיום בחוגים חרדיים בלבד.

בפועל, כמעט תשע עשרה שנה לאחר מותו, נותר ליבוביץ דמות שלא הותירה אחריה מיתוס אלא ערעור על כל הלך המחשבה הישראלי למן הקמת המדינה. בהיעדר מי שימשיך בפקפוקו על סדרה שלמה של הנחות יסוד, רעיונות והשקפות הרווחות בכל הקשת הרעיונית והפוליטית הישראלית, ניכר כי הדבר החשוב ביותר שהותיר אחריו ליבוביץ הוא תחושת ההחמצה שבהיעדרותו מהשיח הישראלי.

ונדמה שבכך הצליחה הסדרה יותר מכל: נוכחות ההיעדר שלו ניכרת היום יותר מתמיד. היה זה מרקס שביקר את אבי האנרכיזם, פייר-ז'וזף פרודון, כשבתגובה לחיבורו של זה האחרון, "הפילוסופיה של הדלות", פירסם מרקס את מסתו הביקורתית נגד פרודון, "דלות הפילוסופיה". בהיעדר ליבוביץ, לא נותר איש שיקרא תגר על דלות הרוח הישראלית.

"אריק שרון הציל את חיי". הבמאי קלוד לנצמן בשיחה עם דוד מרחב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2011

"אני מצטער שנאלצת להמתין", מגרד קלוד לנצמן בפדחתו לאחר שאיחר בחצי שעה לראיון שקבענו במלון שבו התאכסן בתל-אביב. "אני יודע שגם לפגישה עם אריק שרון איחרת, אז אני לא לוקח את זה אישית", הרגעתי אותו. לפני שאנו מתחילים בראיון, מורה לנצמן למלצרית הצעירה לבוא. הוא אוחז בידו ומבקש ממנה אספרסו הפוך – וחזק. היא מחייכת, משתחררת בעדינות אסרטיבית מהלפיתה ואנו מתחילים.

עבור ישראלים רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, "שואה". אורכו – תשע שעות תמימות – והבחירה המודעת לראיין ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהשואה עצמה, הפכוהו לאחד הסרטים החשובים בז'אנר. לנצמן לא אהב סרטי שואה כמו "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג; מבחינתו, "שואה" היא ה"מגנום אופוס" שלו – המפעל הגדול ביותר של חייו. בגיל שמונים וחמש, לנצמן מקיים מערכת יחסים הדוקה עם ישראל – והיהודים. מלבד "שואה", שהוקרן ב-1985, ביים לנצמן גם את הסרטים "מדוע ישראל?" (1973) ו"צה"ל" (1994). בשנת 1997 ובשנת 2001 יצאו לאקרנים שני סרטים שבהם נכללו סיפורים שלא נכללו ב"שואה": האחד, סרט בשם "Un vivant qui passe", המגולל את סיפור איש 'הצלב האדום' שיצא בשליחות הארגון כדי לדווח על הנעשה בגטו טרזיינשטט, והאחר "סוביבור" העוסק במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור ובבריחה מן המחנה. באחרונה, יצא בישראל התרגום העברי לספר הזיכרונות שלו, שפורסם בצרפת בהוצאת 'גאלימאר' היוקרתית, תחת השם "הארנב מפטגוניה".

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

כששאלתי את לנצמן מדוע בחר לכתוב את זיכרונותיו בעצמו ולא להפקיד את המלאכה בידי איש אקדמיה, הוא מתרעם. "אני סופר; כתבתי במשך כל חיי. אני אמנם במאי סרטים, אבל אני גם סופר. כתבתי כמה וכמה ספרים ומאמרים בחיי. כתבתי את הספר הזה משום שמדובר באמת בספרות ולכן הספר גם היה 'בסט סלר' בצרפת". לנצמן, שבסרטו "שואה" ישנה סצנה ובה דמות ארנב המתגנבת מתחת לגדרות התיל של מחנה בירקנאו, רואה בשם שבחר עבור ספרו ביטוי לשורד האולטימטיבי.

"הספר הזה חשוב מאוד עבורי, והוא חשוב לי כמו סרטי 'שואה'", מבהיר לי לנצמן. ."זה היה מאמץ אינטלקטואלי חזק מאוד, וספר קשה מאוד לכתיבה. זו לא אוטוביוגרפיה קלסית, אלא ספר שמסרב לכרונולוגיה. הסיפור שלי הוא סיפורה של המאה העשרים. הייתי מעורב בדברים חשובים מאוד, פגשתי באנשים חשובים בשחקנים, בגיבורים, בסופרים. במערכות יחסים, בסקס. הספר הזה הוא מצחיק, למרות הכול. הוא מלא הומור. הספר שלי לא נכתב בקלות. למעשה, פשוט הכתבתי אותו מהראש לאסיסטנטית שלי. והוא מספר את סיפור החיים שלי. על אמי, על אחותי שהתאבדה לאחר הרומן שהיה לה עם סארטר".

"לנצמן שחרר אותי מהגיל"

לנצמן נולד בצרפת ב-1925 וכבר בגיל 18 הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים, ה'רזיסטנאס'. גם אביו הצטרף למחתרת האנטי-נאצית, והוא-עצמו ארגן מחתרת קומוניסטית של בית הספר אשר בו למד. עם תום המלחמה, עקר לפאריס לחיות עם אמו ובעלה. היא עצמה התגרשה מאביו ב-1934 והתאהבה בפליט סרבי מהחוגים הסוריאליסטיים של פאריס.

לנצמן מדבר על אמו בהערצה. "היא הייתה אישיות חזקה מאוד, מעולם לא צעקה עלינו", הוא אומר. "היא נעצרה כמה פעמים על-ידי הגסטאפו ונאבקה איתם. היא נראתה יהודייה מאוד. אני אספר לך סיפור שממחיש את האופי שלה: במשרד של החוקר מהגסטאפו הייתה תמונה של הרמן גרינג, והיא העיזה לומר לו: 'תראה, הוא נראה יותר יהודי ממני!'". אמו, שנולדה באודסה והגיעה לצרפת כשהייתה בת שלושה חודשים בלבד, הייתה "מבריקה ואינטליגנטית. אביה היה יהודי אורתודוכסי שבנותיו לא עניינו. אמי שנאה דת. כל דת. היא אמרה לי שזו צביעות. היא לא האמינה בחיים שלאחר המוות".

אני שואל את לנצמן על יחסו שלו אל הדת. הוא אומר בנחרצות: "אני לא דתי. אבל אני מספר בספר שלי על הגילוי שלי את ישראל שקשורה ליהדות. ישראל נוכחת מאוד בספר שלי. עם זאת, אני גם לא נגד הדת. כשאני רואה אנשים רוקדים בשמחת תורה, או אנשים במאה שערים בבתי הכנסת, בישיבות, אני תמיד נרגש מזה. הם שומרים על היהדות". לנצמן מוטרד ממצבם של ניצולי השואה בישראל. "הממשלה בארץ צריכה לעשות משהו בעניין ניצולי השואה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני חבר בקרן שתומכת בניצולים ואנחנו עסוקים מאוד בשאלה הזו. אנחנו שולחים מדי שנה הרבה כסף לניצולים בארץ. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהסרט שלי, 'שואה', איננו עוסק בניצולים".

לאחר שלמד פילוסופיה בסורבון, וגם למד ולימד פילוסופיה בטיבינגן ובברלין, הצטרף למערכת כתב העת הפריסאי הנחשב, "זמנים מודרניים", והושפע מהזוג המפורסם ביותר של הבוהמה הפריסאית, הסופר, המחזאי והפילוסוף ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר.

אחד הדברים היותר "פיקנטיים" בספר שלך הוא הרומן שלך עם סימון דה-בובואר והנוכחות של סארטר בחייך. היא טענה ש"לנצמן שחרר אותי מהגיל". מה הייתה השפעה של הזוג המיוחד הזה עליך?

לנצמן מבקש לתקן אותי. "קודם כל, ההבדל בינינו לא היה כזה גדול: היא הייתה בת 44, אני – 27. על כל פנים, ההשפעה של סארטר עליי הייתה חשובה מאוד. התחלתי לקרוא את הספרים של סארטר בשלב מוקדם של חיי, ב-1943, את כתביו הפילוסופיים החשובים, למשל את 'הוויה ואין', ספר קשה לקריאה. מייד היה ברור שזו פילוסופיה של החירות, של החופש. סארטר היה קומוניסט, ואני עצמי-הייתי חבר בנוער הקומוניסטי, אך מעולם לא קראתי שורה אחת של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין. במקרה פגשתי חבר במפלגה הקומוניסטית. אבל יכולתי לפגוש מישהו. רציתי להצטרף ל'רזיסטאנס', שם הקומוניסטים היו חשובים מאוד. הם נלחמו בגרמנים. כיהודים שנלחמו, לא קראנו את כתבי מרקס; התאמנו בנשק כדי להרוג גרמנים ולקחת את הנשק שלהם. למרות זאת, הדור שלך חייב ללמוד על פשעי סטלין. על מה שהוא עשה ברוסיה".

לנצמן ממשיך להתרפק על זיכרון העבר, ואומר: "סארטר היה ההוגה היפה והחזק ביותר שהכרתי. הוא היה מכונה נפלאה כשהחל לכתוב. זה היה מדהים. הוא היה נדיב מאוד ברעיונותיו. כשסיימנו את הפגישות עמו במערכת של 'זמנים מודרניים', הרגשנו ששום דבר לא ישתווה לכך. סימון דה-בובואר הייתה משהו אחר: היה לי רומן עמה. הייתי האדם היחיד במשך שהיא חייתה איתו במשך שמונה שנים, כאילו היינו נשואים. לא הייתה לה שום מערכת יחסים מינית עם סארטר במשך שנים. לעולם לא הייתי מסכים לכך".

יותר מישראלי

בשנת 1952 הגיעה לראשונה לישראל. כשירד מן האונייה בנמל חיפה, היה הלום נוכח הנוף האנושי של ישראל הצעירה. לנצמן מסביר כי "עבור יהודי כמוני, להגיע למקום שבו כולם יהודים ורוצים נורמאליות, זה מבחינתי לא-נורמאלי. אבל מאז שהגעתי לישראל לראשונה, הרבה השתנה פה".

יש מי שסבור כי מאז דברים השתנו פה לרעה.

"אולי דברים השתנו לטובה. ישראל עבורי היא ה'טופ' מבחינות שונות. היא המציאה כלים מתוחכמים ביותר. ישראל הייתה תגלית אדירה בשבילי. גיליתי דרכה את הייחודיות היהודית. תבין, אני גודלתי ללא שום מסורת, היסטוריה ודת יהודית. כף רגלי מעולם לא דרכה בבית הכנסת, לא ידעתי מה זה פסח, מהו יום הכיפורים. ישראל היא מסתורין, וזה מתגלם בעשייה הקולנועית שלי. כל הסרטים שביימתי מעידים על מערכת היחסים הייחודית שלי עם מדינת ישראל".

כל השנים הבעת התלהבות גדולה מישראל. אפילו הייתה לך טיסה משותפת במטוס עם איתן בן-אליהו, לימים מפקד חיל האוויר. התלהבת מהרעיון של כוח יהודי עצמאי שמגן על מדינת היהודים?

"ראשית, שמחתי שטסתי משום שלא פחדתי מעצם הטיסה עצמה. אני זוכר שהגעתי לרמת דוד ונאלצתי לחכות בגלל תנאי מזג האוויר. איתן בן-אליהו היה אז הטייס, הוא קשר אותי לכסא וברגע שהמראנו נתן לי הוראות מה לעשות, אף על פי שלא טסתי לגמרי לבד במטוס. אני אפילו זוכר שטסנו גם מעל ביירות. זה היה מצחיק מאוד. הייתי גאה מאוד בעצמי שלא פחדתי. אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות נוספת. אהבתי את הצבא היהודי. זה היה הישג גדול מאוד, להקים אחרי השואה צבא כזה! תבין, הייתי בבסיסים צבאיים רבים. הייתי בחצרים".

אתה ממש ישראלי!

"אני יותר מישראלי! למשל, פגשתי את יצחק רבין ז"ל, שהיה מעריץ גדול של 'שואה'. זה היה בסוף שנות השמונים, אחרי ש'שואה' יצא לאקרנים, כשרבין היה שר הביטחון. הוא ניגש אליי וביקש ממני לביים סרט על מלחמת העצמאות. אבל אני לא הסכמתי כיוון שישנן שתי דרכים לדבר על העניין הזה: הדרך הערבית והדרך היהודית. ואי-אפשר לפשר בין הגרסאות".

אחת הדמויות שלנצמן עורג אליהן היא זו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. "אהבתי את אריק שרון!", לנצמן מתפרץ עם זיק של התלהבות בעיניו כשאני מזכיר לו את שמו של שרון.

בישראל היו ששנאו אותו.

"לא אני. הוא אדם מבריק, חזק ואינטליגנטי. הוא הציל את החיים שלי כשבמלחמת ההתשה, ב-68' או ב-69', הייתי באחד המעוזים על קו בר-לב. המצרים ירו ארטילריה ללא סוף. פעם אחת נורה פגז, הוא הפיל אותי על הרצפה, שכב עליי והציל את חיי. הוא הפך למדינאי. פגשתי אותו עשרה ימים לפני ההתקף הראשון, כאן בקריה בתל-אביב. הוא בן אדם. אני זוכר איך פעם אחת חיכיתי לו, אני איחרתי כמובן, והוא היה בפגישה עם סמדר הרן. הוא פגש אותה כמה פעמים בשנה. זה מראה לך מי היה שרון".

בשנת 2001, קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. בביקורו האחרון בארץ, ביקש לקדם את ספרו אבל גם להשתחרר מעט מהמהומה שסבבה אותו עת חזר בו מתמיכתו בהשתתפות צרפת במתקפה הצבאית על לוב. "כשהערבים החלו למרוד, הייתי בהלם מהעובדה שהם לא התחילו לדבר על ישראל והיהודים. זו הייתה טעות טיפשית של צרפת למהר לתקוף בלוב", קובע לנצמן. הוא זכה לביקורת נוקבת מצד הפילוסוף הצרפתי הנודע, ברנר אנרי לוי, המצדד במלחמה נגד כוחותיו של הקולונל קדאפי. "כתבתי מאמר ב'לה מונד' על כל הנושא הזה. לא אהבתי את מה שברנר אנרי לוי עשה. צריך לזכור שאיראן יותר חשובה מלוב", הוא פוסק, ונהנה מהבזקי הפלאש של צלם העיתון.

כשאני מנסה להציל מפיו של לנצמן התבטאויות מפורשות יותר בנושא האיראני, הוא מתחמק באלגנטיות. "אני נגד התערבויות בארצות אחרות", הוא אומר. אני מקשה ושואל אם מתקפה לא תגן על היהודים, הגנה שהייתה חסרה ליהודים בתקופת השואה "זו הייתה אופנה לאחר השואה לומר שאפשר היה להציל את היהודים. אבל אי-אפשר היה. בעניין התערבות צבאית באיראן, אני חושב שהמוסד יודע מה לעשות עם וירוסים", מחייך לעברי לנצמן, ומסיים את הראיון.

געגועים לסיפולוקס – ביקורת הסרט "פעם הייתי"

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

סרטי נוסטלגיה, בכל התרבויות וכמעט בכל הזמנים, הם יצירות שראוי לחשוד בהן. מאחורי הנוסטלגיה חבויה לעתים אי-נחת גדולה מן ההווה ואמירה פוליטית ביקורתית. פוליטיקה היא, כמובן, דבר שראוי לעסוק בו, אולם כשהנוסטלגי מוצג לעתים כחף מן הפוליטי, קשה שלא לתהות מה הם המניעים של הבמאי או התסריטאי. אחד מסרטי הנוסטלגיה הידועים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון היה "להתראות, לנין!". הסרט היה אמנם ביקורתי כלפי עברה של גרמניה המזרחית, גרמניה של השטאזי, אריך הוניקר והצנזורה החובקת-כל, אך יותר מביקורתי, היה מלטף ואוהב ביחס לתקופה שבה המלפפון החמוץ היה חמוץ באמת. אולם היסטוריה איננה מלפפון חמוץ.

סרטו החדש של אבי נשר, "פעם הייתי", הוא סרט נוסטלגי אמיתי. כל מי שגדל בחיפה (כמו כותב שורות אלה) יודע לזהות את המרכיבים של הנוסטלגיה הזו, עם קולנוע 'ארמון' והחנויות הנוצצות בימי הזוהר של הדר הכרמל והעיר התחתית על מבריחיה ודריה והשקט המופלא ששורר עד היום בעיר הכרמל כשהשעון מתכוון על תשע בערב והמיטות כבר מוצעות ומוכנות לשינה. אולם הסרט של אבי נשר הוא יצירה קולנועית טובה למדי שבבסיסה אי-הנחת הגדול ששורר היום בחלקים גדולים של האליטה הישראלית; עיקרה נובע מהיות האליטה הזו רחוקה עד מאוד ממושכות השלטון. אין משמעות הדברים שהיא חסרת השפעה. אולם המרחק מהשלטון ותחושת התסכול העמוקה הנטועה באי-ההשפעה יוצרים אי-נחת ותסכול עמוק.

כשאריק פגש את יענקל'ה ברייד

מלחמת לבנון השנייה, שבה נורו טילים על חיפה, היא הרקע הפותח את הסרט. אריק בורשטיין ואביו (אייל שכטר ודב נבון) נתקלים בדמותו של השדכן, יענק'לה ברייד (שאותו מגלם אדיר מילר). ברייד נפטר וציווה כי רכושו יועבר לאריק. השניים נפגשים אצל עורך דין פולני זקן שאותו מגלם יענקל'ה בודו. עלילת הסרט חוזרת אחורה, לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, פריחת תרבות-הנגד האמריקנית וההמולה הגדולה סביב הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אותם אירועים מאוזכרים על ידי מוכר העיתונים הקורא בקול את כותרתו היומית של "ידיעות אחרונות"). אריק הצעיר (תובל שפיר) פוגש את ברייד כשזה מציע את מרכולתו ברחוב כשדכן. ברייד, חברו מילדות של אביו ממזרח אירופה, מציע עבודה לאריק: מעקב אחר משודכים פוטנציאליים בתמורה לחמש לירות לשעה.מתוך הסרט "פעם הייתי". צילום: יח"צ

ברייד מנהל את עסקי השידוכים במשרדו בעיר התחתית, אך עד מהרה מתגלה כי השידוכים אינם מקור פרנסתו. הוא מאוהב בקלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומנייה, זהובת שיער עם שפתיים אדמוניות. קלרה מלמדת ריקודים סלוניים ומייעצת ללקוחותיו של ברייד. למעשה, בדירתה מתקיימים משחקי קלפים אסורים. האוכלוסייה של אותה תקופה מגוונת: זונות וערבים משופמים, שבעה גמדים קורבנות מנגלה המנהלים סינמה עממי שמקרין סרטים הודיים (הסינמה העממי היחיד שנותר, למיטב ידיעתי, בחיפה מצוי בשכונת נווה שאנן, מרחק דקות אחדות מבית הוריי), מבריחי סחורות, אנשי "השוק השחור" ועוד.

העלילה מקבלת תפנית כאשר מגיעים ארצה אל השכנים העיראקיים הדוד נאג'י (אלי יצפאן) ומשפחתו. נאג'י ירד לארצות הברית לאחר שניהל מסעדת סטייקים באשדוד והצליח לעשות כסף רב בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בתו, תמרה (נטע פורת), צעירה יפהפייה ופרובוקטיבית המושפעת מרוח התקופה, מעוררת סערה במשפחה – וגם בלבו של אריק, כאשר השניים מנהלים ביניהם יחסי אהבה-שנאה. דמותה, דמות הנערה שורפת החזיות המכורה למוסיקה האמריקנית העדכנית, מנוגדת לזו של אריק חובב ספרות הבלשים, ילד טוב חיפה. אחת מדמויות המפתח בעלילה היא זו של מאיר (דרור קרן), ספרן קומוניסט חסר ביטחון ומנומס, שאהבתו האובססיבית לקלרה מביאה את העלילה לסיומה החצי-טראגי.

נוסטלגיה ללא אשמה

בסרטו של נשר אין כל זכר לאוכלוסיות אחרות בחיפה. ערביי העיר אינם נוכחים בעלילה, למעט דמויות ערביות הלבושות לבוש מסורתי. נשר כמעט ואינו משקיע בשחקני המשנה בעלילה והניצבים משחקים כניצבים כאשר נוכחותם ככאלה מורגשת; הן דמויות שטוחות לחלוטין. גם המזרחים אינם נוכחים בעלילה. המשפחה העיראקית מעוצבת כסטריאוטיפ פרימיטיבי ונבער שמתאפיין בעיקר במבטא גלוי ובמנהגים מסורתיים, בצד שאיפה מתמדת להתנהגות העונה על קריטריונים סטריאוטיפיים "מזרחיים" קלאסיים של צניעות, התמקדות באוכל ועממיות נבערת.

הדמויות המעניינות ביותר – ברייד, קלרה, אריק ואביו – מייצגות זעיר-בורגנות, חצי-מרוששת חצי-מבוססת, ששרדה את השואה ומנסה להתאקלם בארץ שכל טראומת השואה זרה לה לחלוטין. העיר התחתית, במובן זה, היא אקס-טריטוריה שבה מתרחשים הדברים המסתוריים והמעניינים, אך גם מעוררי הרחמים. הצבר הנחשף לסיפור החצי-כמוס חצי-גלוי של השואה איננו מעוצב באמת לנוכח האמת הנסתרת מעט. במובן הזה, השואה כרקע לאפיון הדמויות איננה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה, מלבד העימות המשני בעלילה שמביא לסופה המר.

הנוסטלגיה לחיפה של פעם היא הציר האמיתי שסביבו נסבה העלילה. אין בה רגש אשמה מיוחד או ביקורתיות חריפה, בבחינת "זה מה שהיה וצריך לספר גם את הדברים הפחות נעימים". הגלות ומוראותיה מעוצבות כרקע לדמויות אולם הטיפול בה ובטראומת השואה איננו במרכז עלילת הסרט.

בריאיון שערכה מירב יודילביץ' עם אבי נשר באתר ynet, אמר נשר כי "יש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם הייתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו".

אולם גם בעלילת הסרט של נשר ניכר שהניסיון לטעון לעבר טוב יותר, של זהות מגובשת, של אנשים שידעו מי הם ומי חשבו, לעומת ההווה המובך, נראה כמאמץ עקר לעצב מחדש את העבר באמצעות דוקטרינת אי-הנחת מן הקיים. הוריה של אמי, פליטי שואה שהגיעו לארץ ממניעים בלתי-ציוניים בעליל, מעולם לא הצליחו להזדהות עם ההוויה הישראלית. סבתי חיה את מוראות השואה עד שירדה עליה חשרת האלצהיימר. סבי הסתגל לחום הארצישראלי, הפיסי והחברתי, אולם כשהחל להתערות בקרב העולים החדשים מחבר העמים, החלה העברית שבפיו להשתבש ולהישכח נוכח הרוסית ששבה למלא את מקומה כשפה האמיתית, כמאמע לושען.

געגועים לא-תמימים לסיפולוקס

באותו ריאיון, אומר נשר כי "אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה".

הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, קרי: לטעון כי מחד-גיסא פעם לא היה טוב יותר אולם מאידך-גיסא איבדנו חוכמה, מתינות וזהירות כלשהן, הוא אולי הציר המרכזי בסרטו של נשר. אולי פעם שיחקנו כדורגל באלימות וטעינו כשהבנו את ניצולי השואה רק דרך הסמי-פורנוגרפיה הפופולארית של ק' צטניק, אבל לפחות הסודה הייתה סודה ובבית קראו "דבר" ו"למרחב". פעם, אומר לנו נשר, אולי לא היה כל כך שונה, אבל המנגינה הישנה ההיא של "יונה פעמונה" – הו, המנגינה הנושנה ההיא – נתנה טעם לחיים וגם תקווה שאפילו אם יש רע, ישנו הרבה טוב. ואגב, את הכול הרס, איך לא, הכיבוש.

הנוסטלגיה הזו מוכרת להרבה צברים כמוני, וגם ללא מעט חיפנים שבאותם ימים אהבו את קית' ריצ'ארדס, ראו מערבונים מוצלחים בסינמה ופנטזו על אמריקה של אלביס פרסלי כשהרב גורן עלה להר הבית עם סופר תורה ביד. ימים שבהם קנו חצי כיכר לחם במכולת, אכלו לבן באושר והגו את השם "חיפה" עם פתח ולא עם צירה. אולם הנוסטלגיה הזו זרה לאנשים רבים, רבים מדי, שעבורם ישראל הייתה מקלט ולא מולדת, שמבחינתם העברית הייתה כפייה ולא תרבות שורשית, שבשבילם הפנקס האדום של ההסתדרות לא סימל תום ונאיביות אלא אחדות כפויה של אליטה שיודעת מה נכון ומה לא.

מותר להתגעגע עם אבי נשר, אפשר אפילו להתרגש כשרואים סיפולוקס וכסאות פשוטים של 'הסוכנות'. אולם כאשר מחליט נשר לצלם סצנות ב'טיילת לואי' החיפנית, המצאה של שנות התשעים, וכשמיה דגן הוגה "חיפה" עם צירה (ולא כמו חיפאית אמיתית, עם פתח), שב ועולה החשש שהנוסטלגיה הזו היא, אפעס, מעט מעושה, ויש בה לא מעט מתרבות של אי-נחת והטלת דופי שמבקשת לצייר את החברה הישראלית כהד קלוש לטוב שבאמת היה, כששרנו "יונה פעמונה" ולא שמנו לב לצעקות של צעיר אחד, דוד בן-הרוש, אשר הפריעו את השקט אשר לו אנו כל כך מתגעגעים כעת.