ארכיון תג: קדימה

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

נתניהו נשאר לבדו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעיה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה.

יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.5.2012

פרישתה של ציפי לבני מהכנסת על מנת להשתלב מחדש במארג הפוליטי החדש שייווצר כאן מתישהו בסוף הקיץ, היא כנראה יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19. לראשונה מקום המדינה, אין לשמאל-מרכז מועמד לראשות הממשלה. זה מצב חסר תקדים בכל מדינה מערבית.

למעשה, יש מועמד אחד להנהגת המדינה: נתניהו. הניצחון התודעתי של טענת הימין בדבר התאיינות הפרטנר הפלשתיני הפכה לעובדה מוגמרת, וייתרה את השמאל המדיני. מה שנשאר היום הוא שמאל כלכלי, חברתי ואזרחי, עם זנבות כלשהם שעדיין נתלים בתקווה שסדר היום המדיני יחזור בעקבות ניצחון אפשרי של אובמה בנובמבר. בריבוע הזה מהלכים יחד לבני, מופז, דב חנין וזהבה גלאון, אבל כולם מבינים שהבחירות הקרבות לא תהיינה על הפיכת אבו-מאזן לפרטנר אמיתי. גם התפרקותה מרצון של הקואליציה סביב חוק טל מלמדת שבימין חילחלה תודעה מקבילה, שהמערכה שהחלה עם חתימת הסכמי אוסלו לפני 19 שנה, נגמרה.

הבחירות הקרובות תעמודנה, אם לא יקרה משהו חריג, בסימן שיבת השמאל לערכים של סוציאליזם מכאן וליברליזם מכאן, והתגבשות הימין סביב ערכים של שמרנות חברתית וכלכלית, עם עין צופיה לסוגיות מהותיות כמו איראן, הדה-לגיטימציה העולמית לישראל וההתמודדות עם הלא-פרטנר הפלשתיני. למען האמת, השאלה הגדולה – ההתמודדות עם הסרבנות הפלשתינית, האיום האיראני והתגבשות האסלאם הרדיקלי – אינה פחות משמעותית משאלות של כלכלה חופשית, משק מתוכנן, גיוס לצה"ל ועניינים אזרחיים כמו נישואים לכל והסטאטוס-קוו בין דתיים לחילוניים.

אבל לא זה מה שיקבע את הצבעת הישראלים. לכל הפחות, לא זה מה שיגדיל משמעותית את כוחו של הליכוד או את כוחן של מפלגות השמאל. המטרה הגדולה של ההתארגנויות החדשות בבחירות הקרובות היא בידוד הליכוד ונתניהו. במלים פשוטות, הרצון הוא להעמיד מול הליכוד בהנהגת נתניהו גוש גדול של ארבע-חמש מפלגות שמאל גדולות ובינוניות, לצד הערבים, שייזכו ב-59 מנדטים. הסקר של מינה צמח ב"ידיעות אחרונות", ובו 'האיחוד הלאומי' ו'הבית היהודי' אינן עוברות את אחוז החסימה כלל, מלמד שזה לא מופרך: פער של 2-3 מנדטים לטובת גוש הימין-חרדים יהפוך את נתניהו לתלוי, במקרה הטוב, בכצהל'ה, בברוך מרזל ובבן-ארי, בהנחה (סבירה) שיעברו את אחוז החסימה.

אם יבקש נתניהו להימנע מהתייעצויות ליליות בהשתתפות איתמר בן-גביר על כל ג'בל ביו"ש, הוא יצטרך לקחת לצידו את אחת ממפלגות השמאל-מרכז, ולהסתמך על שותפות לא-טבעיות בעליל, כאשר הגוש הימני בקואליציה סובב סביב ה-50 ומשהו מנדטים.

לפי הניסיון ההיסטורי, שום ממשלה שאיננה ממשלת אחדות ומסתמכת על שותפות שונות, לא מחזיקה מעמד. זה קרה לברק שנה וחצי אחרי שניצח בבחירות 99': 'ישראל אחת' הייתה תלויה בשותפות לא-טבעיות וממשלת ברק נפלה בעקבות נטישת המפד"ל וש"ס. תהא אשר תהא השותפה שנתניהו יביא עמו, הוא יהיה תלוי בה לחלוטין. התרגיל המבריק של פירוק מפלגת העבודה לא יחזור על עצמו שוב, וטוב שכך. לא שלי יחימוביץ', לא שאול מופז ובטח שלא יאיר לפיד, רואים עצמם על תקן שרים נטולי עתיד בממשלת נתניהו. יש סיכוי סביר, שהקואליציה הבאה תתפורר בתוך שנתיים מהקמתה.

הדבר המרכזי שבוחרי הימין צריכים להבין מהמציאות המתגבשת מול עיניהם הוא, שמי שרוצה את נתניהו כראש הממשלה לעוד ארבע שנים, צריך להצביע ליכוד. לא מעט מבוחרי הימין אינם מבינים את המשמעות של אי-הצבעה לליכוד. כך, אחד מחברי מרכז הליכוד אמר בכינוס המרכז בראשית השבוע, שבגלל שר האוצר שטייניץ למפלגה יש רק 30 מנדטים בסקרים. סיננתי לעבר חבר, שבזכות שטייניץ לליכוד אין 12 מנדטים בסקרים.

אם הממשלה הבאה תיאלץ לנווט את הכלכלה הישראלית בין איומים לפרום את התקציב לכל עבר לבין ניסיונות להכריח את נתניהו ליצור פרטנר יש מאין, ישראל עלולה להפוך לאי של חוסר יציבות שבו שמו של אהוד ברק כמייצב הקואליציה יתגלגל בפי אנשי הליכוד כמעדן מלכים שטעמו רחוק והגעגועים אליו רבים.

הבליץ החדש נגד בנימין נתניהו

א. למן כינונה, עברה ממשלת נתניהו כמה גלי צונאמי. כל גל איים לפרקה, אבל היא נותרה על מכונה: הגל הראשון היה המדיני, בהשראת הנשיא אובמה ובתיווכו הנדיב של שר הביטחון ברק. התחזית השחורה שלפיה פלשתין מוקמת, ישראל מבודדת והממשלה קורסת, התנדפה כלא הייתה. ענני אוקטובר השחור התפזרו יחד עם גל הצונאמי השני: המחאה החברתית. הקרן לישראל חד"שה יחד עם הבריגדות האדומות של כפר שמריהו ביקשו לנצל מצוקה קיימת כדי לחסל ממשלה נבחרת. הציבור יצא לרחובות, הבין את הבלוף של ליף, החבורה התפרקה. הגל השלישי סבב סביב בית המשפט העליון והמאבק "למען הדמוקרטיה": "חוק גרוניס" שכנראה יעבור עוד שבועיים, חוק העמותות, חוק ועדות החקירה לשמאל, חוק לשון הרע ועוד. היבול של הימין היה דל מאוד: בראש בית המשפט העליון יעמוד שופט שמרן והגון שאיננו מזוהה עם מסורת האקטיביזם השיפוטי של ברק. בשביל זה אין צורך בממשלת ימין. מספיק דניאל פרידמן אחד בממשלת אולמרט ולבני. גם הפעם הקואליציה שמרה על יציבותה. נתניהו נשאר בראש.

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

ראש הממשלה היטיב להכיל את גלי הצונאמי השונים כדי שלא יערערו את יציבות הממשלה היציבה ביותר שהייתה פה מאז ממשלת האחדות של פרס ושמיר. הוא ריסן ומיתן, נידב וחילק, הקשיב והחליט. לשמאל נוצרה בעיה כפולה: כל מערכה ציבורית נגד נתניהו נגמרת בנוק-אאוט לטובת ראש הממשלה והסערה הציבורית שוככת. במקביל, גם כאשר העסק מתערער – בכל סקר, שומרת הקואליציה על יציבותה עם 30 מנדטים פלוס מינוס לליכוד. אז מה עושים כאשר שלושה גלי צונאמי עם פעילות טקטונית חזקה לא מצליחים למוטט ממשלה נבחרת? מתחילים לייצר סערות ציבוריות שמדגדגות בלב הקונצנזוס. בלי ערבים, בלי 'שלום עכשיו', בלי ביניש ובלי דפני ליף.

ב. הסערה שאנחנו נמצאים בה כרגע היא דוגמה לכך. הרי אפליית נשים (המושג "הדרת נשים" הומצא במיוחד עבור הקמפיין הנוכחי) איננה עניין חדש, בטח שלא בקרב החרדים. יתירה מכך, היא נפוצה יותר בקרב הערבים והבדואים מאשר אצל החרדים. כאשר ביקרתי לא אחת בבני ברק, מעולם לא חזיתי ביריקות או באלימות נגד נשים: ההפרדה מתקיימת מרצון, ונוחה גם לנשים. אז יש מיעוט קטן שיושב בבית שמש ומתנכל לנשים. או יש מיעוט אחר שמתעקש לעשות הון פוליטי מהפרדה באוטובוסים. וכמובן, יש גם חרד"לניקים שמתנגדים לשירת נשים. צריך להיאבק בהם. כל הממשלה התיישרה עם המאבק נגדם. ש"ס לא פצתה פה. לימור לבנת מקבלת גיבוי מלא מנתניהו להיאבק נגד הקבוצות האלימות. השוליות. אבל למתנגדי נתניהו זה לא מספיק.

המיני-צונאמי שנתניהו מתמודד איתו מיועד, קודם כל, לערער את התמיכה הציבורית בו מתוך המחנה שלו, הלאומי-הימני, עם חילונים ומסורתיים שנגעלים מהפקרת הדת בידי מיעוטים קיצוניים, וחרדים שמרגישים מאוימים מהמסרים החילוניים של ראש הממשלה. אפשר לתמצת את הקמפיין הנוכחי בכמה שורות: אם לא די בכך שכל העולם נגדנו, ושלמרות היציבות הכלכלית הפערים החברתיים פה גבוהים, הרי ישראל כבר הופכת לאיראן, ובמשמרת של נתניהו מתרסקים בית המשפט העליון, "החברה האזרחית", זכויות הנשים והחופש של הרוב החילוני. לכן, יוצקים למשוואה החדשה "ירושלים = טהרן" תוכן פוליטי שעיקרו הוא החלפת ממשלת נתניהו; לא כי ראש הממשלה הוא רע או גרוע במיוחד, אלא שבמשמרת שלו החרדים משתוללים, הימין הקיצוני מרים ראש וגם שרידי הסדר הישן מתפוררים. עד כאן דף המסרים.

ג. מובן שמדובר בניצול ציני של תופעות בעייתיות כדי למוטט את הממשלה. לא קואליציונית, אלא מוסרית. לעשות פיגוע במורל של העם. לברוא "צרכים חדשים" שיכסו על אמיתות מעצבנות כמו 5 אחוזים אבטלה, איום איראני, הצטרפות חמאס לאש"ף, חורף מוסלמי ועוד. קארל מארקס קרא לזה "תודעה כוזבת": הצורך הכוזב הנוכחי הוא להתארגן כדי להגן על הנשים והחילונים מפני החרדים. זה משרת את האליטות הקיימות. זה עוזר להתארגנויות פוליטיות חדשות שמבוששות מלהגיע, בציפייה לרגע הנכון. אם להאמין לסקר רשת ב' (שבו יאיר לפיד ואריה דרעי גורפים בנפרד 22 מנדטים ונוצר גוש שמאל מפורר של 63 מנדטים כולל חד"ש והמפלגות הערביות), הסערה הנוכחית עושה את שלה.

בשמאל יודעים שלא די בכך. לכן, בקיץ הקרוב אנו עלולים לחזות במעין בליץ נגד הממשלה כשהמטרה היא כפולה: מצד אחד, לייצר סדר יום חברתי ואזרחי שמגבש ומחשל אופוזיציה נגד נתניהו (כשהפעם דפני ליף ושות' עוברים לאחורי הקלעים), ומצד שני, לחכות עוד קצת ולהימנע מבחירות. קיום הבחירות במועדן הוא אינטרס מובהק של השמאל: במצב הקיים, בתסריט של בחירות חדשות, השמאל מורכב מאיים של מפלגות קטנות ובינוניות ונשען על קולות הקומוניסטים, האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים. לשמאל נחוצה לפחות שנה על מנת לנסות ולהתגבש לגוש מונוליתי יותר ומפורר פחות. אין טעם להמתין לשנה נוספת של קמפיינים אנטי-ממשלתיים. האתגרים העומדים בפתח הם חשובים מדי. הקדמת הבחירות תטרוף את הקלפים ותאפשר לראש הממשלה לבקש את אמון העם, מעל לראשי הקמפיינרים של קדימה שותפיה. היא תשמוט את השטיח מתחת לרגלי גנרלים של הבריגדות האדומות.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".