ארכיון תג: צרפת

הבעיה היא המהפכנים, לא המסתננים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.5.2012

צרפת סובלת מבעיית הגירה קשה: אם בדרום תל-אביב מתרכזים 70 אלף מסתננים, שם יש למעלה מ-2 מיליון מוסלמים – 5-10 אחוזים מהאוכלוסייה. כמו במקרה הצרפתי, גם ישראל הייתה שרויה בתרדמת. ברוס באוור, סופר, משורר מבקר ספרות אמריקני ידוע, פירסם לפני 6 שנים ספר נועז תחת השם "כשאירופה נרדמה", שבו טען כי תרבות ה"פוליטיקלי-קורקט" מגוננת על הפונדמנטליזם האסלאמי, שחותר תחת אושיות הליברליזם האירופי. גם בישראל, סוככה אותה תרבות על זכותם של מסתננים, עובדים זרים ופליטים להתאזרח או לזכות בחסות המדינה, במנותק ממצב הממשי.

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

הדמיון המהותי בין צרפת לבין ישראל הוא ההתעוררות המאוחרת, והחלקית: סרקוזי עלה לשלטון על גל המאבק במהגרים, אך לא עשה הרבה, אותגר על-ידי מרין לה-פן והודח על-ידי המיעוט המוסלמי שהצביע בהמוניו להולנד. בישראל, תחושת ההתקוממות בדרום תל-אביב הקיצה את ההנהגה, אך גם כאן קול המאבק הופקר לימין הקיצוני שבין דני דנון לבין מיכאל בן-ארי. האליטה, שהתקוממה נוכח השיסוי נגד המסתננים, הצליחה להפוך את הדיון הציבורי מעיסוק במסתננים לדיון בדמוקרטיה הישראלית ומידת-קרבתה, לדידם, לגרמניה 1933. הימין פה פחות מוגבל מסרקוזי, ולו מהטעם הפשוט שנתניהו בשלטון. אך הוורסיה המקומית של לה-פן ושותפיה תדאג, כתמיד, לשחק לידי השמאל שיצעק על "פשיזם" ויגייס את העולם נגד הממשלה המגרשת "פליטים".

הנאמנות של השמאל למסתננים, שמצהירים בריש גלי כי לא נמלטו מאימת רצח-עם אלא מחמת רצון לחיים טובים יותר, איננה הומאנית. לתפישה השמאלית, שעיקרה מדינת כל אזרחיה, יש עניין במסתננים, בדיוק כמו העניין שמגלים אצלם בערבים שכן לסוציאליסטים ולליברלים המקומיים אין יכולת לעלות לשלטון ללא המיעוט הלא-יהודי. בצרפת, המוסלמים הכריעו את הכף בין הולנד לבין סרקוזי. אם מצרפים את תומכי סרקוזי ולה-פן יחד, מגלים שהצרפתים אינם סוציאליסטים ברובם. בלונדון, כמעט וזכה הקומוניסט קן ליוינגסטון מהלייבור בראשות העירייה. ובגרמניה, השמרנים איבדו את מדינת המחוז הגדולה ביותר לטובת הסוציאליסטים. ובישראל? כאן מדברים בשמאל בגלוי על תמיכת הערבים בבחירות הקרובות ואחוז ההצבעה הגבוה בקרבם כמנוף להפלת נתניהו. אם יצטרפו למחנה הזה עוד 10-20 אלף סודאנים שיקבלו אזרחות, אלה קולות שיכולים להוסיף מנדט נוסף למפלגות השמאל.

בספרו "מחשבות על המהפכה באירופה" מ-2009, ספר נוסף העוסק השפעת ההגירה המוסלמית על אירופה, טוען כריס קאלדוול מה"וויקלי סטנדרט" שאירופה איננה יכולה להתמודד עם הדיון על הגירת המוסלמים, כיוון שכל מי שמבקר ולו במעט את האסלאם מתויג באחת כ"אסלאמופובי", ומלין על התרבות האירופית הנגועה בבלבול, ברלטיביזם וברב-תרבותיות המסמאת את היבשת. הבעיה אצל חלק גדול ממבקרי הניאו-הומניזם, שבינו לבין הומאניות אין ולו דבר, היא שללא מעט אינטלקטואלים מאירופה ומארה"ב אין שמץ של הבנה בכל הנוגע ללוחמה פוליטית.

אצלנו, הישרא-קומוניזם רוצה לחבור לערבים כדי לחסל את ישראל כמדינה יהודית. האירו-קומוניזם רוצה לחסל את אירופה כבת-ברית לאמריקה על מנת למוטט את הקשר בינה לבין "האימפריאליזם האמריקני" באמצעות גדודי האסלאמו-פשיזם. לשמאל אין איזו אשליה על רב-תרבותית נפלאה שבה הבורקה והחג'אב ישתלבו בהרמוניה עם פעמוני הכנסייה וקול בתי-הכנסת. הנאיביות הזו מעולם לא אפיינה מהפכנים. המטרה היא למוטט את מדינת היהודים, במקרה הישראלי, ולחסל את הברית עם ה"אימפריאליזם", במקרה האירופי, כדי לקדם את המהפכה האנטי-ציונית והאנטי-אימפריאליסטית, שנגועה באנטישמיות.

המסתננים הם בסך הכול כלי-משחק בידי האליטה הישרא-קומוניסטית והרדיקלית הבעיה איננה הדפוקים מהעולם השלישי שבאים לחיות בשכונת שפירא, אלא המהפכנים שרוצים בהם על מנת לחסל את אופייה היהודי של מדינת ישראל באמצעות ייבוא מצביעים שבסופו של יום ישימו את הפתק הנכון בקלפי.

הבחירות, נתניהו ועליית השמאל העולמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2012

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים. החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים. לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד". במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל. המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס. בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות. סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.