ארכיון תג: פשיזם

יהודה באואר חושש מהיהודים

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

חוקר השואה, שהשתתף בשבוע שעבר ב'הצהרת העצמאות הפלשתינית' בתל אביב, משוכנע שסנקציות אירופיות נגד ישראל יביאו לחילופי השלטון שהוא רוצה בהם: "האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק". שנה אחרי הסכם מינכן הוא עלה ארצה מפראג

בגיל 85, יוצא פרופ' יהודה באואר למלחמה פוליטית. הוא צירף את שמו לרשימת החותמים על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שקראה להקים בצד ישראל מדינה פלשתינית, ואף הגדילה לעשות כשטענה ש"בפלשתין עוצבה דמותו הרוחנית של העם הפלשתיני". בביתו רחב-המידות בירושלים, בנפתולי פסגת-זאב, תוקף באואר את ראש הממשלה נתניהו ("שקרן כמו פינוקיו"), סבור ששינוי בישראל יתחולל רק כתוצאה מלחץ חיצוני, מגנה בחריפות את הציונות הדתית ("הם כמו האיסלאם הרדיקלי") וחושב שכלוחם פלמ"ח לשעבר, הוא לא פחות פטריוט מאלה שסבורים כי ההכרזה שעליה חתם היא בגידה.

"אני שותף לדעה שצריכה להיות מדינה פלשתינית ליד ישראל. אם רוצים למנוע מלחמה, ישראל צריכה להיות הראשונה שתכיר במדינה כזו", קובע באואר נחרצות. נראה ששכח את לקחי מינכן הנוגעים לארץ מוצאו, והוא מוכן להצטרף לאיומים על החברה הישראלית. "גבולות 67' הוכרו על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, ולמדינת ישראל ניתנה הכרה של החוק הבינלאומי בכך שיש לנו גבולות. זו הדרך הטובה ביותר למנוע את מה שאהוד ברק כינה 'צונאמי'".

באואר מגדיר עצמו "ציוני קלסי, שמרן בעצם". "אני טוען שז'בוטינסקי, בן-גוריון ומייסדי המדינה דיברו על מדינה יהודית עם רוב יהודי איתן", הוא סבור. "אם אנחנו ממשיכים לשלוט בגדה המערבית, פירוש הדבר שמכיוון שיש בין הים ובין הירדן איזון דמוגרפי בין האוכלוסיות, תקום פה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית, אלא מדינה יהודית. הרי אבו-מאזן אמר לפני כמה ימים שהוא מעוניין בגבולות 67' תוך חילופי שטחים".

פורסם שהפלשתינים סירבו למתווה אובמה שכולל הקמת שתי מדינות, עם שתי בירות בירושלים, תוך ויתור על תביעת השיבה. הם מעוניינים במימוש התביעה הזאת – בחיסול ישראל כמדינה יהודית.

באואר מתקומם. "מה שאבו-מאזן ואובמה אומרים זה בסך הכול מו"מ והצהרות. תראה, אני מתנגד לזכות השיבה. אנחנו כולנו אומרים שזכות השיבה תתקיים במדינה פלשתינית. מנקודת מבט ציונית קלסית, אנחנו רוצים ליצור מצב שבו הציבור היהודי בארץ יכיר בעובדות, והעובדה היא שאנחנו למעלה מ-40 שנה כובשים עם אחר".

שמאל לא קיים פה

יהודה באואר נולד ב-1926 בפראג, צ'כיה, ובאביב 1939 עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח ומקץ שנת לימודים אחת באוניברסיטה העברית נסע ללמוד באנגליה. עם שובו לישראל נלחם במלחמת העצמאות בגליל ובנגב בחטיבת עודד (חטיבה 9), תחת פיקודו של משה כרמל, לימים שר וח"כ מטעם 'אחדות העבודה' והמערך. הוא השלים את לימודיו באנגליה ושב לאוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'ההגנה והפלמ"ח במדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה'.

בשנת 1952 הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר שובל שבנגב. במחלוקת הגדולה ששררה בקיבוץ על-רקע משפטי פראג ומשפט הרופאים, הוא בחר לבסוף שלא להצטרף למשה סנה וחבריו, שרצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא עזב את הקיבוץ בשנת 1993 ועקר לירושלים. במשך השנים היה לאחד מחשובי ההיסטוריונים של השואה וקיבל מינוי קבוע כפרופסור מן המניין ב'מכון ליהדות זמננו' בהר הצופים שבאוניברסיטה העברית. יש אומרים כי השתלט מטעם הממסד על חקר השואה. הוא ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ססון וגם עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב'יד ושם'. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחקר השואה ובשנת 2008 הוענק לו אות יקיר ירושלים.

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

שאלתי את באואר אם הוא לא חש שהשיח על מדינה פלשתינית מתקיים בעיקר בתוך הישראלים, ופחות בקרב הפלשתינים. בתקופת כהונתם של ברק ואולמרט, אמרתי לו, ישראל הציעה הכרה במדינה פלשתינית אבל לא התקבל כל מענה. "ודאי שאנחנו מנהלים שיח עם עצמנו", מרעים עליי באואר בקולו. "לפני שאתה מנהל שיח עם מישהו אחר, צריך להיות ברור לך מה אתה רוצה. הסכם שלום יגיע ממו"מ ישיר בין הצדדים, אבל כאשר בשני העמים שולטים אנשי ימין לאומניים מובהקים, אין שום סיכוי למו"מ כזה. הדרך היחידה היא לחץ חיצוני".

אהוד ברק זה ימין? אולמרט זה ימין?
"בוודאי! אהוד ברק הוא ימין, אהוד אולמרט הוא ימין. שמאל כבר מזמן לא קיים פה. אנחנו מיעוט לא גדול, והמהות של הדמוקרטיה איננה שלטון רוב אלא אפשרות המיעוט להיהפך לרוב. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות: לשכנע ציבור. זו זכותנו".

האומנם ניסיתם לשכנע את הציבור או שהצטרפתם מתוך שנאה למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל?
"מי שצעקו שם (בעצרת בשדרות רוטשילד בתל אביב, ד.מ.) 'בוגדים' הם הבוגדים. תיקח אותי לדוגמה: אני הייתי חבר פלמ"ח לפני שהוקמה המדינה. נלחמתי נגד האנגלים. השתתפתי במלחמת העצמאות, והמלחמה האחרונה שבה השתתפתי בפועל הייתה מלחמת יום כיפור. אז אף אחד לא יגיד לי על פטריוטים. כולנו פטריוטים, מחנה מרון ומטה".

אמרת לפני כמה שנים, בכתבה שפורסמה ב'הארץ', שיש סיכוי לרצח עם אם לא יהיה פתרון לסכסוך.באואר גודע אותי בחדות: "יש אפשרות כזו. היא לא סבירה בגלל התנאים הבינלאומיים. הקהילייה הבינלאומית לא תסכים לרצח המוני, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל בצד הפלשתיני ישנו חמאס, שבהחלט רוצה ברצח עם כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית ששואפת לרצח יהודים ולא רק רוצה בהרס מדינת ישראל".

אז איך אתה מסוגל לנהל תעמולה נגד ממשלת ישראל ובעצם נגד החברה הישראלית כשזה האויב שלנו?
"בצד היהודי יש גם רצון כזה, אבל לא באותה מידה. אצלנו זה הרבה יותר מטושטש: רוצים להיפטר מהערבים, קוראים 'מוות לערבים!'. זו לא קבוצה קטנה אלא המונים. וחוץ מזה ישנה קבוצה שאינה שולטת במדינה אבל קולנית מאוד, והדבר הבולט הוא שני האנשים האלה שקוראים לעצמם רבנים, שפירא ואליצור, שכתבו את 'תורת המלך' שתובע במפורש רצח של כל הגויים. אז רצון לרצח עם קיים גם אצלנו. הסכנה ישנה ובעניין זה אני קצת יותר קיצוני מחבריי בקבוצה שעובדת על ענייני רצח עם בעולם. הם אומרים שהסכנה לרצח עם פה היא אפסית, אבל אני פחות אופטימי מהם. היא קיימת".

אנחנו חיזקנו את שלטון חמאס

באואר איננו סבור שהאשמה על אי-פתרון הסכסוך מוטלת על הצד הפלשתיני. שאלתי אותו אם הוא אינו שם לב שישנו צד שפוגע בחפים מפשע במתכוון, ומטווח יישובים עירוניים בדרום, אבל באואר מתנגד להטלת האשם על חמאס. "מספר הילדים היהודים בישראל שנהרגו בכל מיני פעולות בשש השנים האחרונות הוא 124. בצד הפלשתיני, נהרגו בערך 1,400 ילדים. כלומר, אנחנו הרגנו. רצינו לפגוע באחרים אבל הרגנו ילדים".

אתה עושה גזרה שווה בין חמאס לצה"ל.
"מוכרחים לגזור גזרה, לפעמים שווה ולפעמים לא. הפגיעה מהצד של חמאס היא מכוונת נגד אוכלוסיה אזרחית. אבל התוצאה היא חמורה ביותר: נכנסנו לעזה במבצע חסר כל טעם, ללא כל ערך, והרגנו – לא משום שרצינו להרוג אלא כיוון שרצינו להוריד את חמאס. נתנו לאירנים פתח לים התיכון דרך חמאס. אנחנו אלה שתומכים באירן האנטישמית! הציבור בעזה איננו טיפש. הפגיעה בחמאס חיזקה את התמיכה שלהם בשלטון. הניסיון ההיסטורי מראה בצורה ברורה מאוד שכאשר יש שלטון דיקטטורי ורודני, הדרך הטובה ביותר לקיים את השלטון הזה היא להפעיל נגדו סנקציות וסגר. הדרך הטובה ביותר לערער את השלטון הזה היא לפתוח את הגבולות, ולאפשר מסחר חופשי. היינו צריכים להקים רשת של תחנות רדיו וטלוויזיה שישדרו לרצועה ויתווכחו אתם אידיאולוגית. צריך היה לגייס לשם כך מוסלמים אנטי-רדיקלים, ויש כאלה לא מעט, גם פה. סופים, למשל, שמוכנים לעשות את זה. להילחם מלחמה רעיונית על מוחותיהם של בני אדם. בנוסף, היינו צריכים לפתוח את כל המעברים, מובן שתוך בדיקה ביטחונית וכו'. אילו היינו מאפשרים קיום מסחר, היה להם מה להפסיד.

"אנחנו תמכנו בשלטון חמאס, ותוך כדי כך הרגנו למעלה מ-1,400 ילדים, ולא רק ב'עופרת יצוקה'. הרגנו המוני אנשים. נכון, לא התכוונו לזה. אבל זו הייתה התוצאה. אנשים בעולם לא בודקים את הכוונות, טהורות ככל שיהיו, אלא את התוצאה. שמע, אני לא פציפיסט. אני בעד צה"ל חזק, אני בעד הגנה על גבולותינו, בגיל 85 אני מוכן לצאת ולהילחם. אבל על אילו ערכים נלחמים?"

אתה מרגיש רגשות דומים לאלה שהביעה חנה מרון בראיון למרב מיכאלי ב'הארץ', רגשות של ייאוש ממה שקורה פה? אכזבה?
"אכזבה, כן. ייאוש, לא. אני זקן מכדי להתייאש. אני חושב שיש סיכוי טוב למדינה טובה, למדינה של שוויון יחסי. אני לא סוציאליסט, הייתי פעם. אני לא איש שמאל במובן הזה. אני חושב שהדרך היחידה היא צורה של קפיטליזם מתקדם. אבל 'מתקדם' זה אומר להוריד את אי-השוויון למינימום ההכרחי. מה שקורה אצלנו זה המקסימום המותר, ולא המינימום ההכרחי. אני חושב שיש סיכוי לשלום משום שהתרבות הישראלית-יהודית שקיימת בישראל היא תרבות אדירה, היא מוכרת בעולם כאחת התרבויות המשפיעות ביותר. למשל, הסופרים שלנו. ושים לב שכולם נמצאים בצד הזה של אלה שחתמו על המנשר".

איך אתה מסביר את זה? אין בימין סופרים טובים?
"הם נמצאים בשמאל משום שהוא הומניסטי וליברלי, והמדינה שלנו היא בידי הימין. הוא אנטי-ליברלי, הוא אנטי-אנושי, הוא אנטי-הומני".

אתה בטוח שההומניזם הספרותי הזה איננו בעצם קונפורמיזם בדיקטטורה השמאלנית של עולם הספרות?
"הימין הזה הורס את הציונות, הורס את העם היהודי, הוא הורס את מדינת ישראל. הוא הורס את כל מה שלחמתי למענו כל ימי חיי. ואני רוצה להילחם נגדם".

הפתרון ייכפה מבחוץ

אחת הדמויות שבאואר אוהב לשנוא הוא ראש הממשלה נתניהו. כשאני שואל אותו לדעתו על ראש הממשלה, הוא צוחק ומתקרב אליי כממתיק סוד. "כשאני קיבלתי את פרס ישראל, נתניהו היה ראש הממשלה. המשפחה שלי ישבה באולם. קיבלתי את הפרס, ניגשתי ללחוץ ידיים לנתניהו, ובמשפחה שלי שמו לב שאני מזיז את הראש הצידה. נתניהו אמר לי כשלחץ לי את היד: 'אני קורא את המאמרים שלך בעניין רב'. אז נזכרתי בפינוקיו, שהאף שלו התארך כשהוא שיקר. זזתי הצידה כדי שהאף של נתניהו לא יפגע בי. זה הסוג של השלטון שיש לנו: שקרנים, מעמידי-פנים, אנטי-יהודים. אני היסטוריון של יהודים שעוסק בשואה. איש לא יגיד לי מה זה יהודים".

אז לאיזה כיוון הולכת לדעתך מדינת ישראל תחת הנהגת נתניהו וברק?
"בסופו של דבר זה ייפול. לא המדינה תיפול, השלטון הזה ייפול. המערב לא ייתן לישראל ליפול על האף יותר מדי. אנחנו מסתכנים בסנקציות אירופיות והסחר שלנו הוא קודם כול עם אירופה. האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק".

השינוי שאתה רואה לנגד עיניך יתחולל מבפנים או ייכפה מבחוץ?
"אני לא רוצה בכך, אבל זה ייכפה מבחוץ. אין לאף אחת מהמעצמות עניין בהמשך הסכסוך. פה זה לא דרפור וקונגו. אין עניין למעצמות להמשך ההתכתשות הזו, ואם השחקנים המקומיים לא מצליחים להגיע להסדר, בסופו של דבר זה ייכפה מבחוץ. לא תהיה ברירה אחרת. יש תהליכים בחברה שיעלו כוחות שישנו. אני לא סומך על איש מסוים. אנחנו עדר של חיות טורפות שתמיד בוחרות מנהיג. אני מסתייג מזה".

ציפי לבני היא בעיניך אלטרנטיבה ראויה? או אולי מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' למשל?
"בינתיים, לבני לא עשתה שום דבר שמעלה התלהבות לגביה. היא אישה נחמדה מאוד שאמרה כמה דברים טובים. שלי יחימוביץ' עוסקת בדברים חשובים אבל לא בדברים האלה שהם לדעתי החיוניים ביותר. אני לא איש מפלגה. המבנה המפלגתי הנוכחי משתנה וישתנה. הימין מתגבש והקבוצה של ליברמן וימינה היא החזקה".

תהיתי אם באואר סבור, כחלק מחבריו, שקיימת בישראל סכנת פשיזם. למשל, מצד מושא שנאתם של חבריו למנשר, שר החוץ אביגדור ליברמן. "יש אלמנטים של פשיזם מסוימים בליברמן. פשיזם זה דיקטטורה סמויה, אצלו זה דיקטטורה סמויה. תראה איך הוא מנהל את המפלגה שלו. זה ה'ווז'ד', המנהיג ברוסית, ככה קראו לסטלין. ליברמן הוא סטליניסט ואנטי-סטליניסט. הוא למד את זה מהמקום שממנו הוא הגיע. הוא התחנך באווירה סטליניסטית".

רציתי לשאול אותו, איך אשמת הסטליניזם מצדו עולה בקנה אחד עם השתייכותו משך שנים ארוכות לקיבוץ סטליניסטי בשיא ימי הסטליניזם, אבל פרופ' באואר כבר התרפק על הציונות הדתית הליברלית: "הציונות הדתית הייתה פעם ליברלית והומניסטית מאוד. הכרתי את יוסף בורג. הוא מתהפך בקברו במהירות הולכת וגוברת. מה שקיים כאן זה מקבילה מדויקת לאיסלאם הרדיקלי. זה גוש גדול שטוען שהוא הרוב. הם צודקים. אנחנו מיעוט שלוחם ברוב. יחד עם זאת, יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפשר לדבר למרות חילוקי הדעות. למשל, דן מרידור, מאיר שטרית מקדימה, או רובי ריבלין, במידה מסוימת. אבל מה שיש כרגע זה כל מיני הצעות הזויות כמו 'מדינה זמנית', וזה בעצם מה שנתניהו הולך להציע בנאום הקרוב שלו בקונגרס האמריקני".

אל ביתו של באואר מגיחים בזה אחר זה רעייתו, ילדיו ונכדיו. בנו מסמן לי בשלט מאולתר כי הגיעה העת לסיים, אבל באואר מבקש לומר עוד דבר-מה. הוא לוקח אותי אל "הכוך", חדר עבודתו הגדוש ספרים ועיתונים. פנינת הביקורת האחרונה שמורה לציונות הדתית, אשר באואר איננו פוסח עליה בשבט ביקורתו. "העמדות של חלק גדול מהציבור הדתי-ציוני מתקרבות והולכות לאיסלאם הרדיקלי שרוצה לשלוט בעולם", הוא אומר. "הקיצוניות הדתית בישראל לא רוצה לשלוט בעולם אבל רוצה לשלוט ביהודים ובאמצעותם בפלשתינים. הם טוענים שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. אפשר להתווכח אם יש אלוהים או לא, אבל מה זו הטענה על 'הארץ הזאת'? מה הגבולות שלה – מנחל מצרים עד נהר פרת? אנחנו צריכים להצטרף למפגינים בדמשק ובחלב? להשתלט על הצד המזרחי של הירדן? יש פה חוסר היגיון פנימי קיצוני, והדרך להשגת היעדים היא אלימות – פנימית וחיצונית. כאן ישנה הקבלה לאיסלאם הרדיקלי".

הבריונות של ליברמן עולה כיתה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.9.2010

לשכת ראש הממשלה נסערה אמש בעקבות נאומו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, בעצרת האו"ם, שבו טען כי הסכם שלום עם הפלשתינאים יושג רק בעוד כמה עשורים. התשובה לנאומו של ליברמן הייתה כי ראש הממשלה הוא זה שמנהל את המשא והמתן מול הפלשתינאים. הסערה הנוכחית שמעורר ליברמן מצטרפת למבוכה נוספת שעורר לא מכבר כאשר טען שיש לכלול את ערביי ישראל ויישוביהם במסגרת המשא ומתן לשלום.

ליברמן הוא חידה פוליטית: הוא איננו ימין ואיננו שמאל; הוא לא מזדהה עם הימין המסורתי, הטריטוריאלי, ולמרות היותו חבר ההתנחלות נוקדים, הזיקה בינו לבין מפעל ההתיישבות ביו"ש הינה קלושה ביותר. תפישותיו בשאלות אזרחיות שונות לגמרי מתפישותיו המסורתיות של הימין ובשונה מכל מפלגות הימין, למפלגתו אין שורשים בימין הארצישראלי ההיסטורי. הקשרים בינו ובין אישים כגון מרטין שלאף, חיים רמון ואריה דרעי רק מגבירים את המסתורין סביב דמותו של האיש. יחסיו עם ראש הממשלה אינם כשורה: ליברמן מונע בגופו מינוי שגריר לישראל באו"ם ומזיק לישראל. ואם לא די בכך, הוא מחסיר במתכוון חלק גדול מדיוני הממשלה והקבינט.

לא ימין ולא שמאל. אביגדור ליברמן. צילום: Getty Images

לא ימין ולא שמאל. אביגדור ליברמן. צילום: Getty Images

האמת הבסיסית היא שליברמן מעולם לא היה חלק מהדיון הרעיוני והפוליטי שמתקיים בישראל. החיבור של שר החוץ להוויה ולחברה בישראל הוא מלאכותי. באמצעות הפרובוקציות העונתיות שלו, מנסה לשווק ליברמן אידיאולוגיה חדשה וקיצונית שאיננה מוכרת לישראלי המצוי, ובמרכזה הניסיון ללכד את הישראלים סביב מנהיגותו שתתקיים במסגרת שלטון סמכותנית בהשראת הקיסרות הפוטינית. הערבים, בהקשר הליברמני, הם רק האמצעי לגבש את החלופה ההיסטורית לתרבות הדמוקרטית שחלשה פה בעשורים האחרונים, על כל מגרעותיה. זו חלופה שמתנגדת מן הצד האחד לממלכתיות ההיסטורית של בן-גוריון עם האחריות הלאומית שהיא החילה על עצמה, ומן הצד האחר בזה ללאומיות הליברלית שאחזו בה אנשי חירות ההיסטורית, ובראשם מנחם בגין. במידה רבה, זהו איום על הדמוקרטיה הישראלית.

למעשה, ליברמן מסמל את הפוסט-ציונות החדשה – המקבילה לזו השמאלית – שעבורה ארץ ישראל היא רק כלי במשחק שחמט שתכליתו ליצור חברה מונוליתית יציבה עם משטר אוטוריטארי. זו פוסט-ציונות שאיננה ימין ואיננה שמאל כי אם רעיון סמכותני ברוח פוטינית שאיננו מבקש לייצר שיח ואף לא מרכז לאומי רוחני וטריטוריאלי. מבחינת ליברמן, הערבים מפריעים לפרויקט האוטוריטארי שלו ואם משמעות סילוק הערבים היא הסתלקות משטחים רחבים הנמצאים היום בריבונות ישראלית, ליברמן יקנה את הרעיון בחפץ לב.

צריך לומר את האמת הפשוטה: בממשלה יושב סוס טרויאני אשר מחכה לרגע לשרוף את העיר. היחס ההיסטורי של הימין הישראלי כלפי הערבים מעולם לא היה נגוע בריח השנאה הלאומנית החריפה בנוסח ליברמן. ליברמן איננו ימין ואיננו שמאל, וידוע איזו תנועה בהיסטוריה הגדירה עצמה במילים האלה. לעם ישראל יש אינטרס מובהק לקיים חיי שלום עם הערבים השוכנים במדינת היהודים, להעמיק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולהתעקש על האמת ההיסטורית שלפיה אין לערביי ישראל החיים בגבולותיה שום זכות לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה לאומית, אלא אך ורק שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא. כפוסט-ציוני טוב, ליברמן מעודד את חישול הזהות הלאומית הפלשתינית בקרב ערביי ישראל והצעותיו לדון גם על חלקי ארץ שאינם נדרשים כרגע על-ידי הפלשתינאים הן איום על ישראל עצמה.

הגיעה השעה שראש הממשלה נתניהו – המייצג את הרוב הגדול של העם בישראל וזוכה לתמיכה ציבורית אדירה – ישים קץ לבריונות המגלומנית של שר החוץ שלו. מבחינות רבות, ההבדל המהותי בין אביגדור ליברמן לבין ח"כ חנין זועבי מבל"ד טמון בכך שפוטנציאל ההרס של שר החוץ גדול פי כמה מזה של שגרירת החמאס בכנסת ישראל.

אשליות מסוכנות בלב ים, או: השמאל החדש נחשף

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 1.6.2010

ההפתעה שציפתה לחיילי הקומנדו הימי בבואם להשתלט על ספינות המשט לעזה ממחישה את עומק הפער התודעתי הקיים בישראל: הפער בין היחס לשמאל הרדיקאלי והגישה כלפיו לבין טבעו הממשי של אותו שמאל. הקונספציה שליוותה את הפעולה הצבאית, שלפיה אנשי שמאל הם פציפיסטים שוחרי שלום מטבעם, עלתה לא רק במחיר של פגיעה בשלומם של חיילי צה"ל אלא גם במחיר של פעולה צבאית שאילו הייתה מתנהלת אחרת, ניתן היה להשיג באמצעותה תוצאות פחות קשות ומזיקות לתדמיתה של ישראל בעולם.

הממסד הישראלי מתעקש במשך שנים ארוכות להתעלם מאזהרותיהם של פובליציסטים ואינטלקטואלים רבים באשר לטיבו של השמאל הרדיקאלי. לפני שנים הרבה נטשו במערכת הביטחון את דוקטרינת איסר הראל שעקב אחר מעללי השמאל הישראלי וחשף פרשיות ריגול והתארגנויות מחתרתיות שונות באירדנטה השמאלנית של שנות החמישים והשישים. בעוד שהימין הישראלי נתפש כמחנה פוליטי שיש לעקוב אחריו ולבדוק בציציותיו, למרות ההתנגדות הבלתי-אלימה למשל של תושבי גוש קטיף במהלך הגירוש מעזה, נראה השמאל כמחנה נאיבי ובלתי-מזיק שאינו מבין את המציאות. לכן, אף אחד בצה"ל לא האמין שעל הספינה ימתינו פעילים מנוסים החמושים בסכינים, באקדחים, במקלעים ובשאר כלים מזיקים ומשחיתים. רומן עם הפשיזם החדש. Photograph: Francois Lenoir/Reuters

שורשיו של הטרור השמאלני שנחשף על סיפון האונייה התורכית אינם נעוצים בהשראה שספגו הטרוריסטים שעל הספינה מתורתם של איסמעיל הנייה וחאלד משעל. הם גם לא זכו להארה לאחר שקראו בכתבי אוסאמה בין-לאדן. הטרור השמאלני הזה סופג השראה מתעמולה "אנטי-אימפריאליסטית" גסה של תועמלנים כגון מיודענו נעם חומסקי ואינטרנציונל השנאה האנטישמי שעורך דה-לגיטימציה שיטתית לישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד מרושעת. לדידם, השוני בינה לבין גרמניה הנאצית מסתכם בכך שהישראלים אינם מפעילים תאי גזים. זהו טרור ששורשיו ברדיקאלים שעמדו ביסוד התארגנויות כמו כנופיית באדר-מיינהוף שראו במערב הקפיטליסטי, ובפרט בישראל, את שורש הרע בעולם. כנופיות הרדיקאלים הנוכחיות מתבלות את שנאתן לישראל, כנציגת המערב הדכאני וההרסני, באנטישמיות קיצונית מטורפת.

לכן, מי שהניח ללוחמי הקומנדו הימי להשתלשל מחבל אל עדר של מהפכנים פרו-אסלאמיים הרואים בישראל את התגלמות הרוע המוחלט וביהודי הארץ את הביטוי לנאצים החדשים, איננו שונה ממי שהיה שולח קומץ חיילים אמיצים לפעול בגלוי עם רובי אם-16 כדי לשחרר את גלעד שליט משביו. הטרור השמאלני איננה שונה מהותית מהטרור האסלאמי, ומזלם של חיילי הקומנדו שהטרוריסטים חברי אינטרנציונל חומסקי לא היו חמושים בנשק קטלני יותר. אחרת, חלילה, היו כולם נטבחים בו-במקום.

הפעולה שנעשתה נגד משט מאהבי הטרור האסלאמו-פשיסטי לעזה היא צודקת, ואלה המבקשים עתה להתנער ממנה, משתפים פעולה עם הטרור, מדעת או שלא מדעת. ברם, אילו היו מקבלי ההחלטות מודעים למאפיינים ההתנהגותיים והמחשבתיים של דרי ספינת הטרור, לא היה עולה על דעתם לשלוח קומץ חיילים לצנוח להמון משולהב, מוסת וצמא דם. ראוי לומר בכל הכנות הנדרשת כי רבים לא האמינו שהפרשה הזו תסתיים בשפיכות דמים שכן תדמית השמאל כמחנה פציפיסטי, שלו ושוחר שלום שבסך הכול טועה בהבנת המציאות, עדיין חולשת בתודעת הרוב. אולם מי שהיה טורח לקרוא את שפע הניתוחים שמוצעים בדבר אופיו האנטישמי של השמאל החדש, היה חושב פעמיים לפני שליחת טובי הבנים למלתעות אוהדי הפשיזם.

אין באמור לעיל כדי לגרוע כהוא-זה מצדקת הפעולה, לא כל שכן מצדקתם של חיילי הקומנדו כשבחרו לירות אש חיה אל עבר המוני אוהדי הג'יהאד העולמי שביקשו לעשות בהם לינץ'. אולם במקביל להצדקת פעולתם, ראוי שההנהגה הישראלית – לא כל שכן, מסבירי ישראל בעולם – יתחילו להבין כי המאבק למען חיסולה ישראל איננו מתנהל רק על ידי ארגוני טרור מזוינים המתחמשים בטילים לקראת המלחמה הבאה. המערכה האנטישמית נגד קיומה של מדינת ישראל מנוהלת גם על ידי ארגוני השטנה השמאלניים שהחליטו לצעוד צעד אחד קדימה ולשתף פעולה עם הג'יהאד העולמי בפרובוקציה טרוריסטית בלב ים.

אם השמאל הישראלי חפץ חיים, וכפי שמובן מהתגובות של מרצ והרדיקלים ב"אל-ארד" ("הארץ") הם אינם חפצי חיים אלא נוהגים כמתאבדים שיעי בשירות חבריהם ממשט הטרור, ראוי שמישהו שם יתחיל לעשות חשבון נפש כיצד חבריו לדעה חברו לגרועים שבשונאי ישראל והיהודים שהגיעו לכדי ניסיון טבח בחיילי צה"ל. ישראל, מצידה, חייבת כבר עתה להבין שהאיום הנשקף לה מצד השמאל העולמי הולך יד ביד עם זה האיום ההשמדתי של הפשיזם המוסלמי הגואה. מלנין עד חומסקי, מפול פוט ומאו טסה-טונג ועד חסן נסראללה ומחמוד א-זהר, נותר השמאל שותפם הנאמן ביד של אלה השואפים לחזות בהשמדת ישראל עוד בימי חייהם.

Photograph: Francois Lenoir/Reuters

הפשיזם האדום מרים ראש בברלין

הבחירות האחרונות בגרמניה הצביעו על תופעה כמעט בלתי-נתפסת מבחינה היסטורית, מעין יריקה בפרצופו של המזוקן שקרא לפועלי כל הארצות להתאחד: גם בגרמניה מעדיפים כל אלה שנפגעו מן המשבר הכלכלי האחרון את המרכז-ימין – הנוצרים-דמוקרטים והליברלים. הגרמנים העדיפו לשמור על כוחה של המפלגה השמרנית השלטת בראשות אנגלה מרקל ולנטוש בהמוניהם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לטובת הליברלים. השמאל במפלגה הסוציאליסטית חבר למועדון ותיקי השטאזי המאוגד תחת מפלגה שנקרא "השמאל", או בגרמנית "די לינקה", והעלה את ייצוגה בבונדסטאג מ-54 ל-80 מושבים.
 
הניתוח המרקסיסטי הוותיק שוב יטען כי "התודעה הכוזבת" של ההמונים היא ששיחקה תפקיד מרכזי גם בבחירות הנוכחיות. אולם התופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה ודורשת הסבר שחורג מהדפים המאובקים של כתבי מארקס, לנין וגראמשי. כך, בבחירות שנערכו לפרלמנט האירופי, ספגה המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מכה עזה, בבריטניה הלייבור עשוי לאבד את שלטונו לטובת השמרנים, בארצות הברית דועכת הפופולאריות של ברק אובאמה כמו זיקוקין די-נור דקה אחרי שנורו ובישראל ננטשו העבודה ומרצ לטובת קדימה הליברלית, כשהרוב נתן את תמיכתו לליכוד בראשות נתניהו.
 
אחרוני הסוציאליסטים, כך נדמה, שואבים חיזוק דווקא מהתחזקות הקומוניסטים. אולם ההתחזקות הזו באה דווקא על חשבון הסוציאליסטים עצמם, כך שבחישוב הכולל, מחנה השמאל הולך ויורד בכוחו מבחירות לבחירות. אוסקר לפונטיין, אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית לשעבר המשלב אופי של סטליניסט אפור עם פקיד שטאזי נלהב, אמר בראיונות כי מדובר ב"יום גדול לשמאל". זה הזכיר לי את הסיפור שסיפר בשעתו מרק גפן, לשעבר עורך "על המשמר", על הכתבה שהתבקש לפרסם למחרת הבחירות לכנסת, אי-שם בשנות השבעים. "מפ"ם לא הצליחה בבחירות", הייתה הכותרת. יד נעלמה הזדרזה למחוק מילה אחת – "לא".

מתחרה עם לה-פן בכמות שיערות השיבה – וברטוריקה. לפונטיין

השמאל התקשה מאז ומעולם לנתח מצבים פוליטיים פשוטים, וגם הפעם נדמה שהחגיגות במטה "די לינקה" מנותקות מהמציאות הפוליטית. יש משהו בסינתזה הזו שבין סוציאליזם דוגמטי ובין אוטיזם פוליטי שמצליח לגרום אפילו לשמאלנים פחות מחויבים להתנתק מהמציאות. למשל, נאום הניצחון המביך של ציפי לבני כשהתבשרה שהימין קיבל גוש חוסם בבחירות האחרונות.
 
סביר להניח שגם הפעם לא יהיה מי שישאל מדוע התיאוריה נכשלת, למה המוני העמלים מצביעים לליברלים ולשמרנים, מדוע נחלו הסוציאליסטים את המפלה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. שאלות כאלה גורמות לסוציאליסטים באג במערכת ההפעלה. אולם כדאי לשים לב שהתחזקות השוליים בגרמניה, כמו בארצות רבות אחרות, מעידה שהמרכז והימין אמנם נשארים בשלטון, אך בקצוות המפה הפוליטית הולך ונבנה כוח שעבורו דמוקרטיה היא רק שם המשחק, ובשום פנים ואופן לא ערך, לא כל שכן ערך עליון.
 
בשונה מהקצה הימני, שמתעורר אחת לעשור ושוקע באותה מהירות שעלה, לקצה השמאלי יש אורך נשימה ארוך במיוחד. יש לו השפעה רצינית על אישים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט. לכן, אירופה – שהרוב בה תומך בשמרנים תומכי ישראל – מהווה היום היבשת המרכזית לתעמולה אנטי-ישראל אפקטיבית ולעלילות דם נוסח דו"ח גולדסטון. ואם יש משהו שמטריד בהתחזקות השמאל הקיצוני האירופי, זה בדיוק הלחץ האנטי-ישראלי שביכולתו להפעיל בעקבות השפעתו הרבה ולאור הרומן החם בינו ובין האסלאמו-פשיזם.

מנהיג המפלגה, אוסקר לפונטיין, מחזר זה זמן רב אחר הימין הפרו-נאצי. בראיון שנתן לפני כמה שנים על פנייתו לתומכי הימין הקיצוני, אמר: "ברור שזהו אחד מיעדי מפלגת השמאל. אנו רוצים לשכנע את מצביעי הימין הקיצוני לחדול מלהמשיך ולהצביע עבור מפלגות אלה. אנו מבחינים היטב בין הימנים הקיצונים הקנאים, הפעילים במפלגות הימין הקיצוני לבין רבים ממצביעיהן, שמצביעים הצבעת מחאה נגד המפלגות הגדולות. אנו רוצים לפנות אל מצביעים אלה ולשכנעם שקיימת אלטרנטיבה ויש לנטוש את הימין הקיצוני".

כפי שכתבתי במאמר שפרסמתי לפני ארבע שנים, הפנייה של לפונטיין למצביעי הימין הקיצוני איננה מקרית. כך, פועלים פולנים המבקשים לעבוד בגרמניה מתוקף חופש התנועה של אזרחי האיחוד האירופי זוכים לכינוי "fremdarbeiter". כינוי זה, "עובדים זרים" הוא מונח בעל קונוטציות קסנופוביות מובהקות. השימוש הספציפי במילה "זרים" לא מיועד לבטא סטטוס משפטי אלא מדגיש את הזרות של אותם אנשים ביחס לחברה הגרמנית. הרפורמות הכלכליות שהוביל הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי דאז, גרהארד שרדר, זכו לכינוי "חוקי בושה" – schandgesetze – כינוי שמזכיר את הביטוי "schandfriede", אשר נעשה בו שימוש על-ידי הימין ברפובליקת ויימאר כנגד הליברלים שביקשו לבנות דמוקרטיה חרף הקשיים של חוזה ורסאי. 

בפני אנגלה מרקל עומדת היום שאלה חשובה: כיצד לרסן את הפשיזם. הפשיזם האדום. זו שאלה חשובה במיוחד לאור מסע התעמולה הפרו-איראני שמנהל הניאו-פשיזם האדום באירופה. בישראל, לפי שעה, האירדנטה הזאת בקושי הייתה מצליחה לגרד את אחוז החסימה אלמלא התגייסות הערבים. באירופה, היא כבר מסתערת על שרידי הסוציאליסטים. אם לדמוקרטיות יש זכות להגן על עצמן מפני סכנת פשיזם, לדמוקרטיה הגרמנית יש חובה לבודד בשנים הקרובות את הסטלינופילים שהרימו ראש מתחת לאפה. ככלות הכל, שני ההבדלים המרכזיים בין לה-פן ולפונטיין הם כמות שיערות השיבה והרטוריקה, לא התוכן הממשי.