ארכיון תג: פלשתינים

טור שבת: מלכודת דבש לנתניהו?

פורסם בתאריך 22.3.2013 בעיתון "מקור ראשון"

לרגע אחד ניתן היה לעצור הכול ולומר שזה אמתי. החיבוקים החמים, ההתלוצצויות, הסחבקיות הישראלית במעטה אמריקני, האמנזיה חובקת־כל אשר מתעלמת מהעובדה שרק בספטמבר בשנה שעברה, הגדיר הנשיא האמריקני את הביקורת הישראלית עליו כ"רעש קטן". טובי־הפרשנים התבלבלו מן המחוות הנשיאותיות. רינה מצליח השתוקקה להסביר, כי הנשיא אכן בירך אותה ב"שלום". וערוצי־הטלוויזיה שידרו ללא הרף משל היו תחנת־תעמולה אחת גדולה, והאומה שאלה את אובמה שטופת דמע וקסם, ברוח שירו של אלתרמן, "מי אתה?", והלה ענה בחיוך ובלא ענווה, אני מגש־הכסף שעליו ניתנה לך מדינת־היהודים.

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

אולם צריך להעיר את הישראלים מן התרדמה המתוקה שכפה עליהם הביקור הנשיאותי. ויותר מכל, ראוי להזכיר, כי אובמה בחר בטקטיקה המוצלחת ביותר לעקוף את הממשלה והכנסת בדרך להסדר מדיני כפוי מבחוץ: להתחבב על הישראלים, להתאהב עליהם, להמחיש להם כי הוא אחד משלהם. ציוני יותר מג'ורג' בוש הבן, שמאלני פחות מג'ימי קרטר, אוהב־המדינה הדואג לשלומה. ואז, ברגע האמת, יבקש לפדות את השטר שניתן לו, ולדרוש את התמורה עבור ההסתחבקות והחנופה והכבוד הרב שנתן למדינת ישראל: כניסה למשא־ומתן אינטנסיבי עם הפלשתינים, כאשר על שולחן הדיונים לא תעמוד הקפאה נוספת של הבנייה ביהודה ושומרון (המוקפאת ממילא, לפי עדותו של סגן שר החוץ לשעבר, דני איילון), אלא ניסיון לרבע שוב את המעגל ולהגיע ל"סוגיות הליבה". ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 67', חילופי־שטחים, פינוי־יישובים, קץ לסכסוך.

אובמה יודע, כי הוא זקוק לרוח־גבית מדעת־הקהל הישראלית יותר מאשר מדעת־הקהל הערבית. למרות ביטויי־המחאה נגדו, הנשיא האמריקני הוכיח היטב, כי ברגע־האמת, הוא יודע לתת כתף לאסלאם המהפכני. כך נתן למובארכ לקרוס לטובת משטר 'האחים המוסלמים', כך הניח לאסלאמיסטים להשתלט על האופוזיציה לבשאר אסד הטובח בעמו, כך איפשר הקמת משטר אסלאמיסטי בתוניסיה וכך הפקיר את הקולונל קדאפי לגורלו והפך את לוב למדינה מפוצלת הנשלטת על־ידי שבטים עוינים. כאשר יגיע הרגע, אובמה יפנה לקהל הישראלי, יניף את תעודת־היושר שקיבל כחובב־ציון ואוהב־ישראל בביקור בן שלושה ימים, ויבקש לפרוע את השטר. הוא יגיע לנתניהו וידרוש ממנו לעשות את שעשו רבין, ברק, שרון ואולמרט ולהתחיל בתהליך של נסיגה, או התכנסות, או הינתקות, או התחסלות, כדי שהקונצפט האמריקני על "מדינה פלשתינית לצד ישראל" – נוסח שנתניהו עצמו אמר ביום רביעי בערב, "שתי מדינות לשני עמים" כסיסמתה ההיסטורית של רק"ח – יתממש סוף כל סוף. כציוני גדול, הוא לא יידרש שוב להוכיח את תמיכתו לישראל. הוא יזכיר את הביקור הבלתי־נשכח ההוא וכחבר באגודת חובבי־ציון יבקש מישראל לשלם את המחיר ולהסכים למהלך מדיני מכריע.

הממשל הדמוקרטי בראשותו מעולם לא השלים עם הרעיון, כי שני העמים אינם בשלים לפתרון מידי של הסכסוך. הישראלים חשדנים מדי לאחר שפינוי גוש קטיף הביא לעליית משטר טרור אירני בעזה. הפלשתינים לא חושבים לוותר באמת על תביעת־השיבה. לא סמלית ולא מעשית. הדמוקרטים, ואובמה הפך למי שדמותו תלווה את המפלגה הדמוקרטית למשך שנים ארוכות, אפילו יותר מביל קלינטון, לא ויתרו על הרעיון של סיום הסכסוך בנוסח השיחות שניהל ברק עם ערפאת בקמפ־דייויד. זה חוסר־סבלנות שמאפיין ליברלים, הרוצים שהמציאות תתיישר לפי האידיאלים שלה. אובמה הוא ליברל רדיקלי במובן הזה.

בפועל, כאשר יבוא מזכיר המדינה קרי וידרוש מן הממשלה לשלם על הפיכת ישראל לסוויטה נשיאותית לשלושה ימים, יהיו יותר ישראלים שיחשבו שאחרי ביקור כזה, לאובמה יש לגיטימציה לדרוש מנתניהו את אותן דרישות אשר להן סירב ראש הממשלה לפני שנה ושנתיים ושלוש. הפעם, אובמה יופיע בפני נתניהו כאהוב־העם. כפי שהרפובליקנים חשקו בנתניהו כמועמד אידיאלי לנשיאות ארה"ב, השמאל־מרכז הישראלי יחשוק באובמה כמועמד אידיאלי להחליף את נתניהו. אם יסרב נתניהו, החיוכים והחיבוקים החמים ייעלמו. אובמה יסמן בידו על מועמד להחלפת ראש הממשלה. משבר עם האמריקנים עלול למוטט את הקואליציה. החרדים לא ימהרו לשוב פנימה. המצג הנשיאותי האוהב והחייכני עלול להתגלות ברבות הימים כמלכודת־הדבש האולטימטיבית שהכין אובמה לראש ממשלת ישראל.

אור יום – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.10.2011

כל מי שצפה בבוקרו של יום אתמול ב"ראיון" שנערך בין גלעד שליט לבין כתבת רשת הטלוויזיה המצרית, שהירה אמין, לא יכול היה שלא להתמלא בבעתה: הראיון הסובייטי הכפוי הזה נתן לצופה הישראלי קורטוב של טעימה מהסיוט המתמשך שעבר שליט בשבי החמאס. מעבר לכל תילי הפרשנויות, אם יש דבר אחד שמלכד את כל עם ישראל בשתי היממות האחרונות, הריהו השמחה האדירה נוכח העובדה שהחייל הגיבור הזה צלח את חמש השנים הקשות האלה, ועתה הוא כבר בבית הוריו. התחושה הזו חוצה מחנות פוליטיים. עם ישראל הוכיח כי בשונה מרוב העמים, הוא דואג לגורל הלוחמים היקרים אשר נאבקים על זכותו לחיות במדינתו העצמאית. לא מדובר בסיסמאות ריקות: נתניהו ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם, שלפיה לטובת האתוס הלאומי הגדול, ישראל מוכנה לקחת סיכונים מורכבים.

ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: רויטרס

ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: רויטרס

קשה לחשוב על רגעים נוספים בשנים האחרונות שאיחדו וליכדו כל כך את העם. המומנט הזה הוא רגע מכונן נוסף בתודעה הישראלית. זה המקום הגדול, הקונצנזואלי, שבו עם שלם מחבק את הדבר החשוב ביותר לקיומו, והוא צבא ההגנה לישראל. החיבוק הגדול אשר לו זוכה שליט מגיע ממקום עמוק בתודעה הציונית. המוני ישראלים דומעים מול התמונות של חייל שזה עתה יצא מהשבי, מגייס את כל כוחותיו המעטים ומצדיע לראש הממשלה ששחרר אותו. פעם נוספת הוכח, שהלכידות הישראלית שחצובה עמוק בצור קיומנו, היא חלק מאתוס לאומי חי ונושם ואיננה מיתוס של כזב.

אך בד בבד עם ההתרגשות הגדולה, ראוי להביט בביקורתיות במעשה ההשתקה של המשפחות השכולות. בישראל, ישנם רבבות אזרחים שנפגעו מהטרור הפלשתיני: מלבד הקורבנות, יש פצועים ונכים שהרצחנות הערבית הכתה בהם לכל שאר ימי חייהם. עליהם יש להוסיף מספר רב של בני משפחה הנושאים את כאב השכול מדי יום, ואחרים המתמודדים עם הצורך לסייע ליקיריהם הפגועים ולשאת עמם את המשא היומיומי של הטראומה הקשה. אף על פי שהיו כלי תקשורת שנתנו להם במה, לקולם לא היה שום ערך ממשי. הם הודרו בפועל מהשיח הטלוויזיוני אשר ביכר קו מחשבתי אחיד על פני כל ניסיון לחשוב חשיבה ביקורתית חלופית. הם גם לא זכו לאותה מידת חשיפה אשר לה זכו תומכים עסקת שליט. ההגמוניה המחשבתית בארץ צריכה להדאיג את הציבור לא פחות ממעשיהם של הארכי-טרוריסטים הערבים ששוחררו מבתי הכלא בישראל. כל פעם מחדש, השיח הישראלי מתגלה כדוגמאטי ולא כבעל מכיל דעות אחרות שיש להן חשיבות רבה למרקם החיים האזרחי בארץ. זו דוגמאטיות שמייצרת גם טעויות קשות כמו ההתנתקות, טרגדיה אשר חטיפת גלעד שליט היא צאצא ישיר שלה.

את שחרורו של גלעד שליט צריך לציין בשמחה, כי באמת יש לשמוח בחייל יהודי, ישראלי, שיצא את השבי האסלאמו-פשיסטי בעזה, ואין להקל ראש בעצם העובדה ששליט שרד את הפשיזם העזתי. אולם יש לגלות מידה של איפוק והרבה יותר סולידאריות עם המשפחות השכולות שקורבנן רב ועצום. ראוי שנבין, כי ביום שבו במצפה הילה החיים מתחילים לשוב אט-אט למסלולם, בבתים רבים בארץ עולים זיכרונות של חיים שנגדעו באחת בפעולות טרור אכזריות של הגרועים שבאויבי ישראל. לחברה הישראלית צריך להיות הכוח להכיל גם את אלה שעבורם, יום שחרור רוצחי קרוביהם מהכלא הוא יום אבל.

במערכה הארוכה על קוממיות יהודית בישראל, ראוי שוב להיזכר בדברי הרמטכ"ל משה דיין על קברו של החייל רועי רוטברג. דיין היטיב לסכם עת פסק: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי הערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

התגוננות הכרחית בנתב"ג

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.7.2011

לאנשים מעטים מוכר השם סרחיו יאני. יאני הוא אחד ממארגני המטס השטנה הפרו-פלשתיני בישראל, ומנהל את 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. הגוף הזה הוקם ב-1984 על-ידי הטרוצקיסטים בירושלים, שנקראו אז 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית – מצפן מרכסיסטי'. מדובר בגוף אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני ותיק. לפני 24 שנה, נסגר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' על-ידי המשטרה בטענה שהוא קשור בחזית העממית של ג'ורג' חבש. מנהיג המרכז, הטרוצקיסט מיכאל ורשבסקי (מיקאדו), הורשע ונידון למאסר בפועל. בשיאו, ניהל 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' תעמולה פרו-פלשתינית נגד ועידת קמפ דייויד.

חוליות באדר-מיינהוף מודרניות. בצילום: עטיפת הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף"

חוליות באדר-מיינהוף מודרניות. בצילום: עטיפת הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף"

אתמול, אמר יאני לאתר "ידיעות אחרונות" כי הוא מודה לראש הממשלה נתניהו על שארגן למטס קמפיין יחסי-ציבור. "אנשים בחו"ל, שאני בקשר איתם, מאוד מתלהבים מתגובת היתר של ישראל", הסביר יאני. "הם חשים שהם לקחו על עצמם סיכון במטס. הם ידעו שכאשר יגיעו לארץ, ויסבירו שהם מתכוונים להגיע לרשות הפלשתינית כדי להביע סולידריות עם העם הפלשתיני, יעצרו אותם ויגרשו אותם. הם מאוד חששו שכל זה יתרחש בשקט תקשורתי מוחלט".

מי שטוען כי תגובת ישראל למטס השטנה הייתה מוגזמת, איננו יודע כנראה כי אותם פעילים שמתכוונים להגיע לארץ מאורגנים ברשתות שמאל מהפכניות ואנטי-ישראליות מאורגנות, הנתמכות על-ידי גופים כמו 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. למעשה, מדובר במחבלים בפוטנציה עם תודעה נוסח 'כנופיית באדר-מיינהוף'. שום מדינה נורמאלית לא הייתה מאפשרת לפרובוקטורים בסגנון הזה לשטוף את גבולות ישראל ולהתסיס את הפלשתינים ביו"ש.

אותם פעילים שמבקשים להגיע לישראל קשורים בצורה כזו או אחרת במשט המתוכנן לעזה. מדובר למעשה בברית ירוקה-אדומה של אינטרנציונאל שנאה אסלאמו-קומוניסטי נגד ישראל. כך, העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בשבוע שעבר כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות".

שפירו מסביר כי "'שחרור עזה' (התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.) הוא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, (שמיועדת) להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… (לעימות) בין שאר העולם לבין ישראל". "'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להכניס לגבולותיה את חברי הבריגאדה האדומה-ירוקה לשחרור פלשתין. ספק אם הרשויות בארה"ב היו מאפשרות לקבוצה בינלאומית התומכת ב'אל-קאעידה' להיכנס לשטחה ולהתסיס מוסלמים נגד אמריקה. התגובה הישראלית למאמץ הבינלאומי לייבא ארצה מיליטנטים התומכים בהחרבת ישראל היא פועל יוצא של היגיון בריא מצד מדינה הרוצה פשוט להגן על עצמה. כאשר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' וגופים אחרים עם רקורד בעייתי של הזדהות עם ארגוני טרור מעוניין לייבא לישראל פרובוקטורים שיסתובבו בחוצות תל-אביב, רמאללה, עזה וחיפה, ויתחילו לפעול למען אינתיפאדה אנטי-ישראלית, חובתה של ישראל היא למנוע ממהפכני המטס לשחרור פלשתין לצאת את שערי נמל התעופה בן-גוריון. זה לא מעיד על היסטריה, על אובדן עשתונות או על חולשה: אין שום סיבה לאפשר לחוליות באדר-מיינהוף המודרניות לפעול ללא הפרעה ולהסית לחיסול מדינת היהודים. השמאל המקומי יצטרך להסתפק לפי שעה במצעדי השנאה מכיכר רבין למשרד הביטחון, ללא תגבורת בינלאומית.

מארגני המשט הוכו שוק על ירך

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.7.2011

סיכול המשט לעזה בידי ממשלת יוון, פרי הברית בין ראש הממשלה נתניהו לבין עמיתו היווני פפנדריאו, תפס את מארגני המשט השני לעזה לא מוכנים. הם, שרכבו על מיתוס הבידוד של ישראל בעולם וקראו באדיקות את גדעון לוי וארי שביט, היו בטוחים שהקהילה הבינלאומית תפיח רוח גבית במפרשי משט התמיכה בחמאס. אולם הם הוכו שוק על ירך. כך, התובע הכללי בארה"ב איים על 36 אזרחים אמריקנים המשתתפים במשט, כי אם יפליגו לעזה, יחשפו עצמם לתביעה פלילית. מספר משתתפי המשט צנח במהירות מ-1,500 ל-350, וכמות הספינות נחתכה מ-15 ל-10. בנוסף, דיווח אתמול ערוץ 2, כי פעולות שקיים ארגון 'שורת הדין' ביוון גרמו לשלטונות לבדוק אם זייפו ראשי המשט את היעד שאליו היו אמורים להגיע, קרי: עזה. זאת, היות ועל פי החוק היווני, על כל ספינה להצהיר על מלוא הפרטים הקשורים בהפלגה.

הרשויות בארצות הברית איימו. הספינה האמריקנית במשט לעזה

הרשויות בארצות הברית איימו. הספינה האמריקנית במשט לעזה

בארצות הברית, תדמיתם של מארגני המשט כפעילי שלום הולכת ונשחקת בהתמדה. במאמר המערכת שפרסם ה"וושינגטון טיימס" ב-29 ביוני, חושף העיתון האמריקני החשוב נתונים על המצב האמיתי בעזה: "הנתונים הסוציו-אקונומיים גם לא מציגים תמונה של סבל. תוחלת החיים בעזה היא 74, 7 שנים מעל הממוצע העולמי ויותר ממצרים, הודו או רוסיה. תמותת תינוקות, מדד אמין למצב בעייתי של מדינות, היא פחות מחצי מהממוצע העולמי. קצב האינפלציה ב-2010 היה 3.5 אחוזים, לעומת ממוצע אמריקני שנתי של 3.6 אחוזים במאי השנה. על אף שהאבטלה גבוהה ועומדת על 25 אחוז, היא צנחה בחודשים האחרונים. אם חמאס לא היה משתמש בעזה כשטח לשיגור רקטות ופצצות מרגמה נגד ישראל, הבעיה הזו לא הייתה קיימת".

בשמאל הרדיקלי מעריכים כי היחלצותה של יוון למען ישראל בפרשת המשט השני, נעוצה במשבר הכלכלי שיוון חווה. אתר 'העוקץ', אחד האתרים הפופולאריים בקרב אנשי השמאל הקיצוני, פרסם בשבוע שעבר מאמר בו הסביר כי "המשבר הפוליטי והכלכלי החמור בו מצויה יוון הוא תוצאה של מדיניות קיצוצים קיצונית שמפעילים האיחוד האירופאי וקרן המטבע הבינלאומית, הנשלטת על-ידי ארצות הברית. זו עשויה להשתמש בכוח ההשפעה שלה בקרן על מנת לשכנע את הממשלה היוונית למנוע את יציאת הספינה האמריקאית למשט משטחה". במאמר מצטטים את מארק ויסברוט, מנהל המרכז לחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון הבירה, שהסביר כי "משום שיוון לא תצליח לעמוד בתנאים של קרן המטבע הבינלאומית ושל האיחוד האירופאי, קרן המטבע הבינלאומי ולפיכך גם הממשל האמריקאי יזכו ליתרון רב, כך שההחלטה על הקריטריונים לפיהם יוון תקבל מימון עתידי כלשהו מגופים אלה תהיה בידיהן".

בצה"ל לא מתרגשים

בצה"ל מסרבים להתרגש מההאשמות המופנות כלפי ישראל בדבר חבלה במשט הצפוי לעזה. בהודעה שפרסם אתמול דובר צה"ל, נאמר כי "אילו יוזמי המשט היו באמת מעוניינים לסייע לתושבי הרצועה, הם היו דואגים להעברת הסחורות והציוד במעברים הקרקעיים ובתיאום מדינת ישראל וארגוני האו"ם והסיוע. ישראל מאפשרת כדבר שבשגרה מעבר של ציוד, סחורות וכספים לרצועת עזה. לכן אין שחר לטענות על משבר הומניטארי בעזה".

אולם בהודעת דובר צה"ל לא פורסם מי באמת ניצב מאחורי המשט; למעשה, ישראל הרשמית פועלת מעט מאוד כדי לחשוף את הדמויות שמאחורי המשט. לעומת זאת, ארגונים ואישים לא מעטים, שאינם זוכים למימון מצד המדינה ונדמה כי משרד החוץ לא בדיוק נעזר בשירותיהם, טורחים להפיץ בעולם מידע חשוב בנוגע למשט הטרור. כך, אהוד רוזן מ'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', כתב בסוף השבוע שעבר מסמך מעניין על המשט לעזה.

רוזן מספר, כי מי שמתאם את המשט השני הוא מוחמד סאוולחה, מבכירי 'האחים המוסלמים' בבריטניה. רבים מן המשתתפים במשט חברים ב'איחוד הטוב', קואליציית צדקה אירופית הקשורה ל'אחים המוסלמים', אשר משרד האוצר האמריקני סיווג אותה ב-2008 כארגון טרור המסייע למימון החמאס. רוזן חושף כי הארגון נוסד על-ידי השייח' יוסוף קרדאווי, ממנהיגי 'האחים המוסלמים', שהקימו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000.

מאחורי המשט ניצבת למעשה ברית ירוקה-אדומה: האסלאם הרדיקלי מממן, מסייע ומארגן, וארגוני שמאל בעולם מכל קצוות הקשת השמאלית – החל בליברלים וכלה בטרוצקיסטים – מאורגנים כאינטרנציונל שנאה שמטרתו לשוות למשט תדמית של יוזמה שוחרת שלום. אולם בפועל, עיון בהצהרותיהם של המארגנים היה מגלה שההיפך הוא נכון. אין צורך בפעילות מודיעינית מיומנת; כל מה שצריך הוא לעיין באתריהם ברשת האינטרנט ולצפות בהופעותיהם הפומביות המועלות לאתר 'יו-טיוב'.

המטרות האמיתיות שמאחורי המשט

העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" חשפה השבוע, כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות… הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות. כל זה הוא חלק מהתנועה הפלשתינית למען פלשתין… זו תנועה בינלאומית באמת… זאת פלשתין, זה העניין שנמשך כבר למעלה מ-60 שנה, שמייצר סוג כזה של אקטיביזם, סוג כזה של התנגדות".

שפירו מסביר: "'שחרור עזה' [כלומר, התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.] היא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, [שמיועדת] להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… [לעימות] בין שאר העולם לבין ישראל. [העניין שלנו] זה לא רק העימות, זה לא רק המצור, זה לא רק הרס הבתים, זה לא רק החומה בגדה המערבית, זה לא רק המאמץ להמשיך לנשל את הפלשתינים מאדמתם… זה גם הניסיון [של הישראלים] להגדיר מקום שבו 20 אחוז מהאוכלוסייה היא פלשתינית, להגדיר את האדמה שמתחת לרגליהם, כיהודית, להמשיך לנשל ולשעבד את האנשים האלה לאזרחות מסוג שני, שלישי או רביעי".

"'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

דבריו של שפירו מייצגים את מחשבותיהם והשקפותיהם של יוזמי המשט לעזה, מנהיגיו ורוב משתתפיו. הבעיה המהותית היא, שבישראל לא טורחים להביא לידיעת הציבור בעולם את הדברים האלה. המשט לעזה הוא אכן חלק מאסטרטגיה לשחרור פלשתין בנוסח "תוכנית השלבים" המסורתית מבית היוצר של יאסר ערפאת ואבו-ג'יהאד. כדאי אפוא לפרסם את מהותה האמיתית של ההתארגנות הזו: המשך ישיר למורשת המופתי של ירושלים, שרבבות אוהדיו נהגו לקרוא בהתלהבות "יחי חאג' היטלר!". לא פחות.