ארכיון תג: פילוסופיה

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי