ארכיון תג: ערבים

האמת הפלשתינית שהשמאל טורח להדחיק

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.12.2010

השמאל הישראלי נטה להתייחס לאורך כל השנים לפלשתינים ביהירות רבה; בעוד הימין ראה בפלשתינים יריב לאומי מר שיש לעיין היטב בכתביו ובהתבטאויותיו, זלזלו בשמאל בערבים. כשיאסר ערפאת זעק עם הגיעו לעזה את זעקת הג'יהאד, בשמאל פטרו את דבריו בלא כלום. ההיסטוריה הוכיחה שפטרונות לאומית והתנשאות פוליטית עולות ביוקר. לכן, כדאי להתייחס למה שאומרים וכותבים בכירי הפלשתינים בכבוד הראוי: הם מתכוונים היטב לדבריהם.

ב-10 בדצמבר פרסם סאיב עריקאת, זה שביוזמת ז'נווה מנסים לשווקו כפרטנר, מאמר ביומון הבריטי "גרדיאן" תחת הכותרת: "עניין השיבה של פליטי פלשתין". עריקאת הוא דובר רהוט ואומר דברים בבירור; דברים שכדאי לקוראם. הוא פותח את מאמרו בציטוט מהרוזן פולקה ברנדוט שאמר את הדברים הבאים: "יהא זה פשע נגד עקרונות הצדק הבסיסי אם ימנעו מאותם קורבנות חפים מפשע (הכוונה לפלשתינים, ד"מ) לחזור לבתיהם, בעוד שהמהגרים היהודים יזרמו אל פלשתין".

זכות לתבוע את חיסולה של ישראל. סאיב עריקאת

זכות לתבוע את חיסולה של ישראל. סאיב עריקאת

עריקאת ממשיך בעקבות דברי ברנדוט ואומר דברים מפורשים. לאחר שהוא מסתמך על ההיסטוריונים החדשים, מסביר עריקאת: "תקופה זו של הנישול, אשר בפי הפלשתינים היא 'הנכבה' או 'הקטסטרופה', היא זרע הניסיון הפלשתיני ומקור זהותנו הקולקטיבית… כיום, הפליטים הפלשתינים מהווים יותר מ-7 מיליון איש – 70 אחוז מכלל האוכלוסייה הפלשתינית. אם יתעלמו מזכויותיהם הלגיטימיות החוקיות המקודשות בחוק הבינלאומי, ומשאיפותיהם לשוב למולדתם, לבטח כל הסכם שלום שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד". לאחר שהוא מביא את דוגמת הסכמי דייטון שהכירו בזכות שיבת פליטי בוסניה לארצם, כותב עריקאת: "בבוסניה ובפלשתין, שיבת הפליטים נחשבת הכרחית לחלוטין ליציבות השלום. כל הסכם שאינו מכבד את זכויות הפליטים ייראה כטומן בחובו את זרעי כישלונו הבלתי-נמנע". עריקאת חותם: "כשהמשא ומתן יתחדש שוב, אל לו לעולם לנטוש את פליטי פלשתין, לא כל שכן לכפות על נציגיהם לעשות כן". עריקאת מבטיח כי מתן זכות לפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים לא תשנה את המציאות בין-לילה ולא תהווה איום קיומי על ישראל.

הדברים שכותב עריקאת הם ברורים: הפלשתינים יסכימו אך ורק להסכם שיתבסס על ארבעה דרישות שתמולאנה על-ידי ישראל – חזרה לקווי 67', פינוי ההתנחלויות, חלוקת ירושלים ומימוש זכויות השיבה. ההבטחה של עריקאת, שלפיה הדבר לא ייצור "משבר קיומי לישראל" כדבריו, היא בבחינת מס שפתיים: ברגע ששבעה מיליון פלשתינים יוכלו לשוב אל שטחי ישראל, כלומר ברגע שהאוכלוסייה הערבית בין הירדן לים תמנה לפחות עשרה מיליון נפש, יבוא הקץ על מדינת ישראל. שישה מיליון יהודים לא יוכלו לכפות מדינה יהודית בשטח שבו הרוב הוא ערבי. כל ניסיון ישראלי לעשות כן יזכה להגדרה "אפרטהייד" ובבחירות דמוקרטיות יזכו היהודים בקושי לייצוג של פחות ממחצית הכנסת.

סאיב עריקאת אומר דברי-אמת, ויש לכבדו על כך. הוא יריב ראוי ומר, הרבה יותר ראוי מערפאת ולא פחות מר ממנו. עריקאת אומר את מה שבני בגין שב ואומר כל העת: הסכסוך איננו על שטחי יו"ש, אפילו לא על ירושלים. הסכסוך מתמצה בשאלת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו זכות שהפלשתינים לא הכירו בה וגם לא יכירו בה. בחוכמתם, הם מונעים הכרה זו באמצעות העלאת תביעת השיבה כבסיס לכל הסכם שלום, ואינם אומרים במפורש שאינם מכירים בזכות קיומה של מדינת היהודים.

לפלשתינים יש זכות מלאה לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל. הזכות הזו נובעת מעשרות שנים של לאומנות קנאית אשר בשיאה קיימה רומן עם הנאצים. לפלשתינים, כך נדמה, אין שום אפשרות לוותר על הדרישה לחיסול ישראל; זה כבר נמצא בדי.אן.איי של התנועה הלאומית הערבית. אבל לישראל יש חובה כלפי עצמה, כלפי עמהּ וכלפי היסטוריה של אלפי שנים לסרב להתחסל נוכח תביעות הפלשתינים והבטחותיהם המתקתקות. כל דיון על תביעת השיבה והכרה בה יביא למלכודת דמים שלעומתה, האינתיפאדה הפרוטו-נאצית של אוסלו תיראה משחק ילדים תמים. וברוח דברי מרדכי הורוביץ, בעלה המנוח של נעמי שמר ז"ל, שהיטיב לסכם: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי-פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

מנהיגי הליכוד בוגדים במורשת התנועה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.11.2010

זמן לא רב לפני מותו, כשעל פניו מסיכת חמצן, בישר האח במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב למאיר וילנר את החדשה האחרונה ששמע טרם מותו. בהספד שכתב לזכרו בנו, דורון, סיפר כי "במחלקת השיקום, יום לפני מותך, קיבלת את המסר הפוליטי האחרון. אחד העובדים במחלקה השיקום, איש גדול ממדים, חובש כיפה ובעל נפש זכה, ניגש אליך וקרא לך: 'מאיר, שרון אומר שצריך לגמור עם הכיבוש'. אתה כבר לא יכולת לדבר. ענית בחיוך, בתנועות ידיים 'הרי זה מה שאמרתי כל הזמן'".

יריבו הרעיוני הגדול של מאיר וילנר, יצחק שמיר – אשר יום הולדתו התשעים וחמישה שחל בחודש שעבר לא זכה ולו לאזכור קל בתנועתו – האמין בראשית שנות התשעים שיוכל לקבור את רעיון המדינה הפלשתינית. וילנר היה בטוח בניצחונו. יש מי שסבור ששמיר הפסיד במערכה ההיסטורית ואילו וילנר ניצח. אולם אירועי הימים האחרונים מראים כי ההיסטוריה מורכבת הרבה יותר: המדינה הפלשתינית שעליה חלם וילנר ושנגדה נאבק שמיר לא תקום לצד מדינת ישראל. הפרספקטיבה היחידה להקמתה היא ייסודה על חורבות מדינת ישראל.

ראש הממשלה הנשכח ומושכח. יצחק שמיר

ראש הממשלה הנשכח ומושכח. יצחק שמיר

ההתקפלות של ראש הממשלה נתניהו בשאלת הקפאת הבנייה ביו"ש מתבססת על עסקת נשק מפתה של האמריקנים. לאמור, הקפאת הבנייה לשלושה חודשים עשויה לאפשר התקדמות כלשהי במו"מ לשלום, אבל אם הדבר לא יסתייע, ישראל נסמכת על נשק אמריקני חדיש. רק בעולם שבו מקיאוולי ואורוול שלובים זה בזה, מו"מ לשלום מתנהל עם כידונים שלופים. במילים אחרות, גם הפלשתינים וגם הישראלים מבינים שפלשתין העצמאית תקום על חורבות ישראל העצמאית. שכן תנאי הפלשתינים לשלום – ובראשם טיהור אתני ביו"ש, ביתור ירושלים, שיבת הפליטים ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 67' – משמעם חיסול מדינת ישראל. אלמלא תיכנע ישראל לדרישות הערביות, תוכרז כנגדה מלחמת השמדה שהאינתיפאדה הפרוטו-נאצית של יאסר ערפאת, עם חלקי גופות מפוזרות במסעדות, בבתי מלון ובאוטובוסים, תיראה לידה משחק ילדים.

כשהקומוניסטים והחירותניקים התגוששו על רעיון המדינה הפלשתינית, כשבתווך מפלגת העבודה מדברת בשני קולות, עוד היה מקום לאמונה הכוזבת שהפלשתינים מסכימים לחלוקת הארץ. הערבים, ברוח דברי מנהיג מק"י לשעבר שמואל מיקוניס, נהגו לפי הצו של הקרמלין שדיבר בשני קולות: זה ליהודים, זה לערבים. עוד הייתה אשליה שמה שערפאת אומר לפעילי פתח' הוא בסך הכול דברי שכנוע על מנת שיקבלו בקלות רבה יותר את הוויתור על חזון פלשתין הגדולה. כיום, כשאבו-מאזן אומר בגלוי שלא יכיר בישראל ומסרב להודיע ברבים על נכונות לוותר על תביעת השיבה, כבר ברור לגמרי שהפרגמטיסט הערבי המשופם הלבוש בבגדים אירופיים נוחים איננו שונה בהרבה ממנהיגה הרוחני של התנועה הלאומית הערבית, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

מלכודת ההקפאה עוד עלולה לעלות לישראל ביוקר רב, בדיוק משום ששני הצדדים יודעים מראש מה הן כוונותיו של כל צד. השוחד האמריקני עוד עלול לעלות בדם יהודי רב. במקום להציע יוזמה מדינית גדולה המבוססת על הסדר ביניים ארוך טווח שיאפשר לבחון את כוונות הערבים עם מינימום נזקים אפשריים, שוב מכניסים האמריקנים את מנהיג ישראל לגוב הארי של הסכמה על גבולות שתי המדינות תוך 90 יום. זאת, כשברור מלכתחילה שמבחינת הערבים אפילו גבולות מתווה קלינטון, שהוצעו להם בשיחות קמפ דייויד לפני עשור (קרי: שליטה ב-95 אחוז משטחי יו"ש ושליטה ישראלית ב-80 אחוז משטחי ההתיישבות שם), אינם מקובלים.

נתניהו ואחרים סומכים על כך שבתום תקופת ההקפאה כבר יהיה בארה"ב קונגרס חדש ופרו-ישראלי. הבעיה בהסתמכות על אומות העולם היא בכך שגם ממשל בוש האב, שהיה ידידותי פי כמה מזה של אובאמה, נשף בעורפה של ישראל והאיץ בה לטרגדיית ההתנתקות, כשאירופה מריעה לתמונות הטיהור האתני בגוש קטיף. בישראל, משום מה, מתקשים תמיד ללמוד לקחים מההיסטוריה ואיכשהו תמיד חושבים שהגויים הנחמדים יצילו את היהודים ברגע האמת. זה אף פעם לא קרה, וגם לא יקרה.

הגיעה העת שיפסיקו להאשים את הימין במרדנות ולכנות את הציר הארצישראלי בתנועה בכינוי "מורדים". מנהיגי הליכוד מורדים במורשת התנועה. הם אלה שמתכחשים להבטחותיהם בלי למצמץ. העם מבין את מה שנתניהו לימד אותו על כוונות האסלאמיסטים, הערבים והפלשתינו-פשיזם. זכותו של נתניהו לשנות את דעתו אולם האמת שהוא לימד אותנו, את תומכיו, שרירה וקיימת: פלשתין תבוא במקום ישראל, לא לצדה, ומי שצועד אל השלום עם כידונים, סופו לשוב עם ארונות המתים.

הבריונות של ליברמן עולה כיתה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.9.2010

לשכת ראש הממשלה נסערה אמש בעקבות נאומו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, בעצרת האו"ם, שבו טען כי הסכם שלום עם הפלשתינאים יושג רק בעוד כמה עשורים. התשובה לנאומו של ליברמן הייתה כי ראש הממשלה הוא זה שמנהל את המשא והמתן מול הפלשתינאים. הסערה הנוכחית שמעורר ליברמן מצטרפת למבוכה נוספת שעורר לא מכבר כאשר טען שיש לכלול את ערביי ישראל ויישוביהם במסגרת המשא ומתן לשלום.

ליברמן הוא חידה פוליטית: הוא איננו ימין ואיננו שמאל; הוא לא מזדהה עם הימין המסורתי, הטריטוריאלי, ולמרות היותו חבר ההתנחלות נוקדים, הזיקה בינו לבין מפעל ההתיישבות ביו"ש הינה קלושה ביותר. תפישותיו בשאלות אזרחיות שונות לגמרי מתפישותיו המסורתיות של הימין ובשונה מכל מפלגות הימין, למפלגתו אין שורשים בימין הארצישראלי ההיסטורי. הקשרים בינו ובין אישים כגון מרטין שלאף, חיים רמון ואריה דרעי רק מגבירים את המסתורין סביב דמותו של האיש. יחסיו עם ראש הממשלה אינם כשורה: ליברמן מונע בגופו מינוי שגריר לישראל באו"ם ומזיק לישראל. ואם לא די בכך, הוא מחסיר במתכוון חלק גדול מדיוני הממשלה והקבינט.

לא ימין ולא שמאל. אביגדור ליברמן. צילום: Getty Images

לא ימין ולא שמאל. אביגדור ליברמן. צילום: Getty Images

האמת הבסיסית היא שליברמן מעולם לא היה חלק מהדיון הרעיוני והפוליטי שמתקיים בישראל. החיבור של שר החוץ להוויה ולחברה בישראל הוא מלאכותי. באמצעות הפרובוקציות העונתיות שלו, מנסה לשווק ליברמן אידיאולוגיה חדשה וקיצונית שאיננה מוכרת לישראלי המצוי, ובמרכזה הניסיון ללכד את הישראלים סביב מנהיגותו שתתקיים במסגרת שלטון סמכותנית בהשראת הקיסרות הפוטינית. הערבים, בהקשר הליברמני, הם רק האמצעי לגבש את החלופה ההיסטורית לתרבות הדמוקרטית שחלשה פה בעשורים האחרונים, על כל מגרעותיה. זו חלופה שמתנגדת מן הצד האחד לממלכתיות ההיסטורית של בן-גוריון עם האחריות הלאומית שהיא החילה על עצמה, ומן הצד האחר בזה ללאומיות הליברלית שאחזו בה אנשי חירות ההיסטורית, ובראשם מנחם בגין. במידה רבה, זהו איום על הדמוקרטיה הישראלית.

למעשה, ליברמן מסמל את הפוסט-ציונות החדשה – המקבילה לזו השמאלית – שעבורה ארץ ישראל היא רק כלי במשחק שחמט שתכליתו ליצור חברה מונוליתית יציבה עם משטר אוטוריטארי. זו פוסט-ציונות שאיננה ימין ואיננה שמאל כי אם רעיון סמכותני ברוח פוטינית שאיננו מבקש לייצר שיח ואף לא מרכז לאומי רוחני וטריטוריאלי. מבחינת ליברמן, הערבים מפריעים לפרויקט האוטוריטארי שלו ואם משמעות סילוק הערבים היא הסתלקות משטחים רחבים הנמצאים היום בריבונות ישראלית, ליברמן יקנה את הרעיון בחפץ לב.

צריך לומר את האמת הפשוטה: בממשלה יושב סוס טרויאני אשר מחכה לרגע לשרוף את העיר. היחס ההיסטורי של הימין הישראלי כלפי הערבים מעולם לא היה נגוע בריח השנאה הלאומנית החריפה בנוסח ליברמן. ליברמן איננו ימין ואיננו שמאל, וידוע איזו תנועה בהיסטוריה הגדירה עצמה במילים האלה. לעם ישראל יש אינטרס מובהק לקיים חיי שלום עם הערבים השוכנים במדינת היהודים, להעמיק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולהתעקש על האמת ההיסטורית שלפיה אין לערביי ישראל החיים בגבולותיה שום זכות לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה לאומית, אלא אך ורק שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא. כפוסט-ציוני טוב, ליברמן מעודד את חישול הזהות הלאומית הפלשתינית בקרב ערביי ישראל והצעותיו לדון גם על חלקי ארץ שאינם נדרשים כרגע על-ידי הפלשתינאים הן איום על ישראל עצמה.

הגיעה השעה שראש הממשלה נתניהו – המייצג את הרוב הגדול של העם בישראל וזוכה לתמיכה ציבורית אדירה – ישים קץ לבריונות המגלומנית של שר החוץ שלו. מבחינות רבות, ההבדל המהותי בין אביגדור ליברמן לבין ח"כ חנין זועבי מבל"ד טמון בכך שפוטנציאל ההרס של שר החוץ גדול פי כמה מזה של שגרירת החמאס בכנסת ישראל.

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי

זכויות אדם ללא סייג: על פרשיות המעצרים

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

זה התחיל בפרשת עזמי בשארה והמשיך בפרשת ענת קם. עד שבוטל צו איסור הפרסום, ידעה כל הארץ מיהי ענת קם ופחות או יותר במה היא נחשדת. כל מי שחיפש מידע ברשת, מצא מידע על הפרשייה האסורה לפרסום. עכשיו זה ממשיך עם שתי פרשיות ביטחוניות חדשות. כל העולם יודע על זהות העצורים, הרשת גועשת, אבל הצנזורה ושירותי הביטחון ממשיכים בשלהם.

מעבר לשאלת הצנזורה, שהיא העניין הפיקנטי שמעניין את אמצעי התקשורת, עולה שאלה עקרונית הרבה יותר. מנין יש למדינה זכות מוסרית לעצור אזרחים במעצרים שרירותיים? השאלה הזו כרוכה במגוון של גישות אתיות ומשפטיות לעצם היכולת לעצור אדם בלי שתהיה לו הזכות להיוועד עם עורך דינו וללא הבאתו בפני שופט לשם דיון בהארכת מעצרו. זו השאלה שהתקשורת מסרבת לדון בה, ולא בכדי.

למשל, היכולת לעצור אזרחים במעצר מנהלי מתבססת על תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. מדובר בתקנות דרקוניות למדי. העובדה שהן תקפות מבחינה חוקית נובעת מכך שמבחינה משפטית, ישראל נתונה במצב חירום מתמשך של למעלה מ-60 שנה. מדובר בפעולה שמנוגדת לא רק לחוקי יסוד כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או לאמנת ז'נווה הרביעית, אלא גם לכל תפיסה, רחבה או צרה, של זכויות אזרח. גם אם העצורים החדשים בפרשיות הביטחוניות נעצרו במעצרים "רגילים", הרי שהם אינם מחבלים או טרוריסטים המוגדרים כ"פצצות מתקתקות". אם יש ממש בחשדות נגדם, לא זו בלבד שראוי לפרסם את הידוע על אודותיהם, אלא שחובה לנקוט נגד בהליך משפטי ראוי ההולם זכויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות.

אדמונד ברק. החירות כערך עליון

ניתן לתהות מה גורם לכותב שורות אלה להביע עמדה שנחשבת לכאורה לשמאלנית כל כך, אולם הניסיון ליצור ניגוד בין גישה שמרנית ובין תמיכה בזכויות אדם מקורו בדה-לגיטימציה השיטתית שנערכת לכל מי שאיננו מזדהה באופן אוטומטי עם ארגוני 'הקרן החדשה' ושות' והסטגנציה הרעיונית של השמאלנות הפוסט-הומניסטית. מעצר השולל מן העצור זכויות אזרח בסיסיות – כרעיון וכפרקטיקה – מסוכן לכל אזרח, ובפרט לדיסידנטים. רעיון העוועים שאפשר ליטול חיי אדם או קהילה, לטלטלם ולהביאם אל עבר פי-פחת, בלי מחויבות ממשית לזכויות אדם ואזרח, הוא מה שהביא את אריק שרון לגרש – בתמיכת שוחרי זכויות האדם, אגב – את מתיישבי עזה מבתיהם לטובת תיאוקרטיה רצחנית פרוטו-פשיסטית. התפיסה המעוותת שמותר למשטר לעשות באזרחיו מה שמתחשק לו לטובת מימוש רעיונות כאלה או אחרים נוגדת לחלוטין את התפיסה השמרנית הקלאסית (נוסח אדמונד ברק ואחרים) שחרדה מפני הלכי הרוח המהפכניים המקדשים את הקולקטיב על פני היחיד.

הימין הישראלי חייב להתקומם נגד מעצרים השוללים מן העצורים זכויות יסוד בסיסיות. אם עבר פלוני על החוק, יוגש נגדו כתב אישום מייד או שיובא לפני שופט לשם הארכת מעצרו כאשר ניתנת לו החירות להיוועץ בעורך דינו. אם אין הוכחה שעבר על החוק, ישוחרר לאלתר. דווקא בשעה שישנו ניסיון אמיתי וכן מצד גורמים שונים בימין הפוליטי להידבר עם הפלשתינאים מעל ראשי ההנהגות של שני הצדדים, חובה לגלות סולידאריות עם כל מי שמאמין כי זכויות אזרח ואדם הן זכויות על-תנאי. מובן שאין לצפות כי שוחרי זכויות האדם משמאל יזדעקו כשפעם נוספת עלול מישהו להציע לגרש עוד מתיישבים לטובת פשיסטן נוספת, אך אלה המאמינים בחירות כערך עליון עושים כן ללא שום תנאי ובלי שום "אם" ו"אבל". גם אם הסטלינואידים למיניהם לא ייחלצו לעזרת מגורשי-העתיד, לשמרנים יש חובה להגן גם על זכויות מי שנחשבים יריביהם המרים ביותר.

ערביי ארץ ישראל והאפשרות ל"נכבה" שנייה

מהומות הר־הבית הנמשכות לאורך היום מלמדות על השינוי שחל בטקטיקה של התנועה הלאומית הערבית, ובפרט של האגף האסלאמו־פשיסטי שלה, לאור הכישלון החרוץ של הפלשתינאים לגייס את ארצות־הברית בהנהגת ברק אובאמה לכפיית הסדר מדיני על ישראל שביסודו הקמת מדינה פלשתינית, פינוי ההתיישבות ביהודה ובשומרון וחלוקתה של ירושלים. הטקטיקה הזו איננה חדשה: היא ננקטה על ידי יאסר ערפאת לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר־הבית, ביקור שאושר על ידי הרשות הפלשתינית והוואקף. האקטיביסטים הפלשתינים מאמינים שהעלאת האזור בלהבות תוכל להביא להישגים מדיניים. בבחינת, "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
 
השינוי הזה מגובה באופן כמעט מוחלט על ידי ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראיד סאלח הוא העומד בראש המהלך הנוכחי. זאת, בשעה ששאר המפלגות הערביות – בראש ובראשונה האירדנטה הקומוניסטית של רק"ח וחד"ש – שותקות מול התנהלותם הפרועה של האסלאמיסטים. התסכול של הנהגת ערביי ארץ־ישראל נוכח הכישלון המוחלט לכפות על ישראל הסדר מדיני מביא אותם לתת לאסלאמיסטים יד חופשית.
 
העובדה שהאסלאמיסטים מהווים האוואנגרד במהומות הר־הבית איננה מלמדת רק על חולשת ההנהגה הפלשתינית, אלא גם על העובדה שה"פרטנר" הפיקטיווי שמתעקשים להמציא האמריקאים איננו קיים גם אם מתעקשים להמציא אותו כל פעם מחדש. מי ששולט ב"שטח" הם יורשי 'גדודי חללי אל־אקצה' ו'עיז א־דין אל־קסאם'. ומבחינה רעיונית ופוליטית, קריאת התגר על ריבונותה של ישראל בהר־הבית מלמדת כי הפלשתינאים נמצאים במצב התודעתי שאיפשר את פרוץ הפוגרומים של אוקטובר והאינתיפאדה השנייה.
 
המצב הנפיץ הזה עשוי להירגע מעט לאור האינטרס האסלאמיסטי שעסקת שליט אכן תצא אל הפועל. אם המהומות בהר־הבית תשככנה, ובהנחה שבעימותים מול צה"ל והמשטרה לא ייהרגו חברים בכנופיות הפורעים הערביות, השקט יירגע עד שרבי־המרצחים ה"כבדים" של החמאס ישובו לפעולה ויתפסו מחדש את עמדות המפתח בארגון, כאשר לבם מלא כוונות נקם במדינה שכלאה אותם וגזלה את חירותם. בהנחה שהמתרחש בהר־הבית הוא רק "קדימון", ובמידה שהאסלאמיסטים יקבלו הכרעה להרגיע את השטח עד לשיבת ההנהגה החמאסית מהכלא הישראלי, מה שמתרחש היום הוא רק משחק ילדים בהשוואה לעתיד לבוא.
 
מצב של קיפאון מדיני, המשך התחמשות איראן בנשק גרעיני והתחזקות החמאס ברבי־המרצחים שישוחררו מכלאם, עלול להביא לפתיחת אינתיפאדה שלישית סביב הר־הבית. במצב כזה, חיזבאללה עלול לפתוח חזית צפונית, ולא מן הנמנע – כפי שצופה העיתונאי דן מרגלית – שגם סוריה תצטרף לעימות, בניסיון להצליח לעשות את מה שכשלה לעשותו במלחמת יום הכיפורים. לתנועת המלקחיים של חמאס מהדרום וחיזבאללה־סוריה מהצפון, עלולים להצטרף גם ערביי ישראל ובראשם התנועה האסלאמית. משמעותו של מהלך כזה היא אחת: מלחמת עצמאות מחודשת.
 
בסיטואציה כזאת, לא מן הנמנע שממשל אובאמה ינסה לכפות הפסקת אש בדמות "הסכם חלוקה" מחודש של הארץ לשתי מדינות כאשר סוריה, מצרים, ירדן ומדינות ערב נוטלות לידן את הריבונות על עזה והגדה המערבית מזה, ולבנון מזה. חולשתו של ממשל אובאמה לכפות על ישראל הסדר מדיני עלולה להפוך ליתרונו כאשר הפלשתינאים יבקשו לחזק את הנטייה הפרו־ערבית של אובאמה באמצעות אינתיפאדה פנימית ותנועת מלקחיים מלחמתית, וברקע האיום האיראני.
 
אם צריך לסכם את הגורמים האפשריים לפרוץ מלחמה מעין זו, ניתן לתארם בקצרה כך:
 
ראשית, נפיצות המצב הנוכחי נוכח חולשת ארה"ב ואבו־מאזן; שנית, התחזקות החמאס במנהיגי ובהוגי האסלאמו־פשיזם המזרח־תיכוני, במידה שעסקת שליט תצא לפועל; שלישית, העצבנות הרבה בגזרה הסורית; הסולידריות החזקה של ערביי ארץ־ישראל בישראל גופא ובשטחי יש"ע; רצונו של הממשל האמריקאי לכפות הסדר מדיני על ישראל.
 
ישראל תילחם, במקרה הזה, את מלחמת חייה. היא יכולה לנצח בה, הן בזכות יתרונה הצבאי, הן בשל המורל הגבוה של העם בעת מלחמה והן בעקבות ההבנה המחלחלת לחלקים ניכרים בציבור שלפיה האקסיומה של הסכמי אוסלו בדבר קיומו של "פרטנר פלשתיני" היא אם כל חטאת. לא מן הנמנע, שבמלחמה כזו, תיאלץ ישראל לכבוש מחדש את שטחי הגדה המערבית ועזה. ולא מן הנמנע שבמידה שערביי ישראל יערכו אינתיפאדה פנימית, תיאלץ ישראל לבצע הפרדה דמוגרפית שתפתור את השאלה הלאומית ארץ־ישראל באמצעות ריכוז הקבוצות הלוחמות ומשפחותיהם מקרב ערביי הארץ מחוץ לגבולות ישראל, קרי: העברתם הכפויה מחוץ לשטחיה של הארץ. ניצחון ישראלי כזה יהיה ניצחון היסטורי מהסוג שהתרחש כאשר בעלות־הברית הביסו את הרשע הנאצי וחילקו את גרמניה. חלוקה שכזו תחייב, במקרה הנוכחי, חלוקה דמוגרפית מחודשת. סביר להניח שהתערבות המערב תביא לסיום המלחמה על מנת שלא להפיל "נכבה" נוספת על התוקפן הערבי.
 
לערביי ישראל ולקהילה הבינלאומית יש אפשרות למנוע מלחמה מעין זו, שתגבה מחיר כבד מכל הצדדים המעורבים בה. בנימין נתניהו הלך כברת־דרך ארוכה בהציעו הקמת שתי מדינות לשני עמים, הכרה בישראל כמדינה יהודית ומשא־ומתן ללא תנאים על כל השאלות הרלוונטיות. השאלה אם לערביי ישראל יש רצון למנוע מלחמה שכזו, ואם לקהילה הבינלאומית יש די כוח לכפות על ערביי הארץ פתרון של שתי מדינות. התנהלות המערב מול איראן מלמדת כי הערבים פוסעים לקראת עימות חזיתי עם ישראל, כאשר הטריגר לפיצוץ הוא רק שאלה של
מן.
 
ישראל עלולה לעמוד על נפשה ולהילחם את הקשה שבמלחמותיה. מלחמה מעין זו יכולה לפתור את השאלה הלאומית בארץ־ישראל לטובת היהודים רק אם יעמדו הערבים על ברכיהם ויבקשו כניעה מתוך עמדה ברורה של נחיתות. אם ברצונם של הערבים ליטול את תפקידה של גרמניה של ספטמבר 1939, הם יצטרכו גם לקבל את גורלה של גרמניה מ-8 במאי 1945. השאלה אם מלחמה כזו היא נמנעת תלויה בראש ובראשונה בנחישותו של המערב לרסן – כאן ועכשיו – את האסלאמו-פשיזם המשתולל.

אחוות עמים – וגיא הריגה: הלקח של משמר העמק

אחד הסיפורים הנשכחים והמושכחים מימי מלחמת העצמאות קשור לפרשת הכפר אבו-שושא. היחסים בין חברי משמר העמק ובין תושבי הכפר היו טובים מאוד, כולל הבאתם של כפריים הסובלים מבעיות שיניים לטיפול במשמר העמק. כשפרצה המלחמה והגיע צבא קאוקג'י לאיזור, חשבו אנשי השומר הצעיר התמימים שחבריהם מהכפר אבו-שושא לא יאנו להם רע. הטעות הייתה מרה: תושבי הכפר הצטרפו לצבא קאוקג'י במטרה לטבוח בחברי משמר העמק.
 
בסיטואציה מקאברית במיוחד, נמלטו חברי המשק ליער הסמוך על מנת להחביא את ילדיהם. יונה גולן, חברת הקיבוץ, סיפרה לעיתונאי האמריקני רוברט סיינט ג'ון (הדברים פורסמו בספרו Shalom Means Peace), כי "לא חשבנו שאי פעם נשתמש ביער הזה כדי להחביא בו את ילדינו! כל אותו זמן, הכפר אבו-שושא לא נטל חלק פעיל בקרב. אז החלטנו לקחת משם את כל הילדים הקטנים דרך החפירות לשביל שעבר קרוב לאבו-שושא, ומשם לחתוך אל היער".
 
גולן ממשיכה ומספרת כי "זה היה בשבע בבוקר כשהם התחילו. אני הייתי בעמדת פילבוקס, משם יכולתי לראות את כל מה שקרה. ברגע שכל 160 הילדים שלנו היו בתוך החפירה, הערבים מאבו-שושא פתחו לעברם באש. אחת המורות נפצעה קשה ונפלה. היא חסמה את המעבר בחפירה. לאף אחד לא היה מספיק כוח להרים ולהזיז אותה משם. אז הילדים היו צריכים לטפס מעליה וזה חשף אותם לירי של הערבים".

"רוצו עשרים צעדים!". בצילום: חיילי צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק

"הפילבוקס שלי היה קרוב אליהם. יכולתי לראות את הפנים הקטנות של כל ילד וילד. מעולם לא הייתה לי חוויה כה קשה כמו לראות את הילדים האלה בשעה שיורים עליהם [בנה של יונה היה בין אותם ילדים, ד.מ.]. אבל גם היה טוב לראות את הפנים האמיצות שלהם. המורים צעקו להם 'רוצו עשרים צעדים!'… אחרי שהבאנו אותם אל היער – חוץ מאלה שנורו – הגיעו הבריטים…"
 
הסיפור המקאברי הזה – שמזכיר בפלאש בק רצחני את יערות המוות בתקופת השואה – מופיע בספרו של חברי, העיתונאי אמנון לורד, "מלחמה בבית" (הוצאת תמוז, 2003, עמ' 62-63). לורד כותב כי "במשמר העמק נגוז חלום המדינה הדו-לאומית של השומר הצעיר. מאז, לכל דור חדש בשמאל הישראלי יש את האבו-שושא שלו".
 
אמנם במשמר העמק נגוז חלום המדינה הלאומית של השומר הצעיר, אולם 61 שנה אחרי גיא ההריגה שניסו הערבים לארגן לילדי משמר העמק, פועלים בשמאל כמה וכמה חולמים – שמספרם הולך ועולה – לארגן גיא הריגה מודרני, והפעם למדינה היהודית. לגיא ההריגה הזה קוראים "מדינה אחת בין הירדן לים". האינטליגנטים והיצירתיים שבהם מבקשים להוסיף לגיא ההריגה הזה גם טבח תרבותי קטן ופועלים להתבוללות היהודים במרחב הערבי. כלומר, לא די בחיסולה של המדינה היהודית, צריך גם לחסל את הישגיהם התרבותיים של היהודים, ואפילו את שפתם.
 
לקומץ החולמים הזה – ואני מתפתה לכנותם "קומץ הבוגדים הזה" – יש משת"פים לא רעים בכלל בארגון השחרור הפלשתיני. כבר לפני כמה שנים, ניסה אבו-מאזן לאיים מחדש בשוט המדינה האחת, והוציא את בובת "מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית בין הירדן לים" מארון המתים של הפתח. הרעיון של הטבעת היהודים בים ערבי, וחיסולם התרבותי, היה מאז ומתמיד הפנטזיה הרטובה של קיצוני השמאל בארץ. אולם עתה מצטרפים אליו, פה ושם, עוד ועוד מפנטזים. השנאה העמוקה והתהומית לכל מה שמתרחש פה מעבירה על דעתם אפילו את האינטליגנטים וקרי-הרוח שבהם. שהרי האמת שנחשפה במערומיה לחברי משמר העמק היא בדיוק האמת שהפלשתינאים מבקשים להסתיר. ודוק: מי שמשתף פעולה עם הפלשתינאים מתוך אי-ידיעת ההיסטוריה הוא חולם שראוי למחול לו; מי שעושה כן על אף שהוא יודע אותה, אינו אלא בוגד בעמו.
 
בספטמבר 2000, ראיין העיתונאי ארי שביט את אדוארד סעיד. הוא שאל אותם לגבי עתיד היהודים במדינה אחת. "השאלה מה יהיה גורל היהודים קשה לי", אמר סעיד. "אני לא יודע. זה מטריד אותי". הכנות של סעיד נראית, במבט ראשון, יפה והומנית. ביטוי ליושר נדיר של פלשתינאי בעל תודעה. אולם במחשבה שנייה, הכנות הזה היא השקר הגדול ביותר. סעיד ידע היטב מה יהיה גורל היהודים במדינה שבה הערבים יהיו הרוב. לא גורלם הטריד אותו; אמירת הדברים כהווייתם, חשיפת האמת המרה בפני הכתב היהודי, היא זו שטרדה את מנוחתו.