ארכיון תג: עמרם מצנע

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

עמרם מצנע – המקף המחבר של מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.12.2010

הניסיון של בכירי מפלגת העבודה להחזיר לראשות המפלגה את עמרם מצנע הוא ראוי. מצנע הוא פוליטיקאי שלא דבק בו רבב; כולם גמרו את ההלל על עבודתה הברוכה בירוחם. על אף עמדותיו הפוליטיות היוניות, מצנע הוא ציוני לעילא. שלא כמו רבים מחבריו לשמאל, לא תמצאו אותו במצעדי "זכויות אדם" הגדושים בשנאת ישראל, וגם רטוריקה של "כיבוש", "פשעי מלחמה" ו"מתנחבלים" איננה נחלתו. דומה שמבחינה פוליטית, יש לתת צ'אנס נוסף למצנע בראשות מפלגת העבודה.

אם יבקש מצנע את ראשות המפלגה, עליו לקחת בחשבון עובדה אחת בסיסית: מפלגת העבודה איננה בשלה – לא ארגונית, לא פוליטית ולא רעיונית – לשוב לשלטון. במידה שמפלגת העבודה רוצה להיבנות מחדש, עליה להציב עצמה כאופוזיציה עקרונית ואחראית ולשבת עוד לפחות ארבע שנים במדבר האופוזיציוני. במונחים רפואיים, מדובר על חולה שברור כי קיים בו פוטנציאל אדיר לדחייה מוחלטת של השתל. מפלגת העבודה ואופוזיציה זה צירוף שנשמע הזוי במידה רבה. אבל הוא אפשרי; הוא מן האפשר אם תהיה מנהיגות שתיצוק לתוכו תוכן ברוח תנועת העבודה של פעם: יגאל אלון, יצחק טבנקין, דוד בן-גוריון, יצחק רבין ומוטה גור. השמות האלה מתגלגלים בפיהם של מפא"יניקים כמו מעדנים מלכים, ובדין. הדור הזה של תנועת העבודה בנה את המדינה. אולם לאותם ימים, שגם הם לא היו לגמרי חפים ממשגים ומטעויות קריטיות, אין טעם לשוב. כדאי לחזור לרעיונות, לעקרונות.

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

אם ירצה להיות יו"ר מפלגת העבודה, יצטרך מצנע להתנער משתי עלוקות: עלוקת השמאל הרדיקלי ועלוקת השמאל הלאומי. שני המחנות האלה, שהתמיכה בהם בקרב רוב העם בישראל היא אפסית אולם השפעתם התקשורתית, האקדמית והמשפטית רבה, מוצצים את דמה של מפלגת העבודה. תנועת העבודה מעולם לא הייתה שמאל. מפ"ם כן. מק"י כן. העבודה, מפא"י ורפ"י – לא. ולמצנע כדאי לרחוק ממסורת השמאל שהיא קודם כל מסורת של שיח הכיבוש. מצנע יודע היטב שיש רוב מוחץ בעם לפתרון של שתי מדינות. גם השכונות הערביות בירושלים המזרחית אינן טאבו. רוב העם מעוניין להשאיר על כנן 80 אחוז מההתנחלויות ולסגור דיל של חילופי שטחים. הבעיה היא אצל הפלשתינים. לכן, אם מצנע רוצה מפלגת עבודה של 20 מנדטים פלוס, עליו להתנער מהמכורים להרואין הכיבוש. לא איחוד עם מרצ, לא שיתוף פעולה עם הקומוניסטים, לא חבירה למתלהמים יניב והספרי בע"מ.

מצנע צריך לבנות מפלגת עבודה סוציאליסטית וציונית. ציונית-סוציאליסטית עם המקף המחבר. מפלגה שמתרכזת בטיפול בחוליים של החברה הישראלית: פערי השכר, הפגיעה במדינת הרווחה, קריסת מעמד הביניים, ארגון עובדים בהסתדרות, הרחבת סל התרופות, הוצאת יותר ויותר עובדים ממעגל העוני. השיח הזה, שכרגע מובילה אותו רק שלי יחימוביץ', נחוץ לחברה הישראלית. אם מצנע רואה לעצמו את מפלגת העבודה כפרויקט נוסח ירוחם, עליו להעלות אותה על העגלה החברתית ולהיפטר לחלוטין מכל השמאלץ השמאלני של הפנסיונרים מאוסלו והרדיקלים החדשים.

למפלגת העבודה יש תקומה. למען האמת, אם תימחה העבודה מהמפה הפוליטית וכל מה שיישאר זה הבליל האופורטוניסטי של קדימה בהנהגת לבני, רמון, בר-און והנגבי, זו תהיה טרגדיה פוליטית. משום שקדימה, להבדיל מהעבודה ומהליכוד, היא מפלגה ללא עבר וללא עתיד; מפלגה שהורתה בחטא גירוש וכל קיומה הוא על שלילת נתניהו. מפלגה שמנהיגתה נפגשת מאחורי גבו של ראש הממשלה עם מזכירת המדינה האמריקנית איננה חלופה ראויה. מצנע יכול להפוך את העבודה לאופוזיציה אחראית שנותנת בראש לשלטון כשצריך ובבוא היום עשויה גם להחליף אותו.

אם מצנע ינסה לדהור על הסוס הזקן של אשמת ישראל וסיום הכיבוש, הוא יגלה שלסחורה הזו לא רק שאין קונים, אלא שהיא גם מאוסה על אלה שכבר קנו אותה בעבר. לפי הסקרים האחרונים, מה שנותר ממחנה השמאל הוא בסביבות 15 מנדטים, לא כולל קדימה, קומוניסטים וערבים. זה בערך 40 מנדטים פחות ממה שהשיגה העבודה לבדה לפני 18 שנה. כדי להפוך לחלופה ראויה שתנגוס בקדימה ותייצר משהו חדש, מצנע חייב להיפטר מהשמאל ולאמץ מחדש את המסורת הסוציאל-דמוקרטית והציונית של תנועת העבודה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי מפלגת העבודה, ואם מצנע הוא אולי האפשרות האחרונה להחיות את התנועה עתירת הזכויות הזאת, הדרך לעשות זאת מתחילה קודם כל בהתנערות ממורשת אוסלו והשמאל הפוסט-ציוני ואימוץ ערכי מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.