ארכיון תג: עמיר פרץ

ציפי לבני קיבלה מנתניהו צ'ק ללא כיסוי

המוניטין של ציפי לבני נמס אמש כמו חמאה באור קרני השמש הצורבות. לבני – שבזבזה תנועה שלמה של 28 מנדטים על סרבנות עיקשת להיכנס לקואליציה עם הליכוד – ניהלה קמפיין שלם נגד נתניהו, תחת הכותרת "נתניהו וליברמן – סכנה". פחות מחודש לאחר הבחירות, היא נכנסה ל"קואליציה" עם נתניהו במחירי סוף העונה. אי-אפשר כלל להשוות את המעשה של לבני למו"מ שקיים ברק עם נתניהו בבחירות שעברו. ברק – שהפר הבטחה דומה שנתנה לבני בדבר ישיבה באופוזיציה – קיבל את ההכשר לכניסה לממשלה מוועידת העבודה, והחל לנהל מגעים קואליציוניים ממשיים כשהיה ברור מעל לכל ספק שלנתניהו יש קואליציית ימין חלופית. ציפי לבני אפילו לא כינסה ישיבת סיעה והתמנתה לשרה בממשלה שלא קיימת ובקואליציה מדומיינת.

שרת משפטים בממשלה מדומיינת. לבני.

שרת משפטים בממשלה מדומיינת. לבני.

הברית בין נפתלי בנט לבין יאיר לפיד הקדימה את המעשה של לבני. ללפיד אין שום מחויבות ללבני, אך יש לו בהחלט מחויבות לבוחריו. לבנט אין מחויבות כלפי נתניהו, שעשה כל שביכולתו כדי לחסלו פוליטית בפריימריז לראשות הבית היהודי ובבחירות הכלליות עצמן. הוא חייב הרבה לבוחריו הצעירים שקצה נפשם בליכוד ובנתניהו. לבני הבינה מאנשי רה"מ, כי אם לא תחתום על הסכם, היא עלולה לקבל את תפקיד השרה להגנת הסביבה, ולא עמיר פרץ, אם וכאשר המו"מ הקואליציוני יצלח. לכן, בראותה את יחימוביץ נצמדת לפי שעה לספסלי האופוזיציה ואת יש עתיד והבית היהודי חוברים בברית אחים, העדיפה לבני לקבל צ'ק עכשיו מנתניהו בתמורה לששת הח"כים שלה, גם אם יתברר שלצ'ק הזה אין כיסוי.

נתניהו עצמו הוכיח בשנה האחרונה כי מהלכיו הגדולים נגמרו בפיאסקו. האיחוד עם ליברמן הוריד את הליכוד ביתנו ל-31 מנדטים. הניסיון להוציא את בנט מהמשחק הקואליציוני, דחף אותו לזרועות לפיד. חוסר ההבנה שכללי-המשחק השתנו גרם לו לנהל מו"מ קואליציוני עקר, כשברקע הוא מנסה לפתות ללא הרף בפיתויים שונים את יחימוביץ', בינתיים ללא הצלחה. אולם הפעם הפיאסקו הוא מושלם: דומה, שההכרזה על מינוי לבני לתפקיד שרת המשפטים והאחראית על המו"מ המדיני עם הפלשתינים רק מחזקת יותר את הברית בין לפיד ובין בנט. אם עד אתמול, ראש הממשלה התריע בפני אנשי הבית היהודי כי הם חוברים למפלגת שמאל, הרי מינויה של לבני לאחראית על המו"מ המדיני היא בבחינת הנפת סדין אדום עבור המתנחלים. במסיבת עיתונאים אחת מיותרת, חישל ביבי את הברית המתחזקת בין שתי מפלגות שאינן מדברות לא בשפתו של רה"מ ולבטח לא בשפתה של לבני.

נכון לכתיבת שורות אלה, לנתניהו יש 37 ח"כים בקואליציה העתידית שלו. גם אם יצרף את מופז – שלא אמר את המילה האחרונה ואולי יבין כי אל לו להתבזות כפי שהתבזתה לבני – יחד עם החרדים, יגיע לקואליציה של 57 ח"כים. במלים אחרות, ראש הממשלה זקוק נואשות ללפיד ולבנט, ונראה שבלעדיהם, אין לו ממשלה. שלי יחימוביץ, שרוצה לחבור לנתניהו, לא תעשה זאת כאשר לפיד מזנב בה באופוזיציה. היא רואה ברגעים אלה ממש את הזעם המצטבר על לבני ואת מאבקי ההישרדות של נתניהו, ומבינה כי אולי הבחירות הבאות קרובות מתמיד. למפלגת העבודה אין סיבה לחסל את עצמה בגלל הבטחותיו של ראש הממשלה לג'ובים. גם עופר עיני, המעוניין בכניסה לקואליציה, לא יהיה זה שישכב על הגדר למען נתניהו אם יבין שמלאכת הרכבת הממשלה איננה אפשרית. בשונה מלבני, יחימוביץ חפצת עתיד פוליטי.

המפתחות להרכבת הממשלה הבאה הם בידי לפיד ובנט. נתניהו, במינויו הפיקטיבי את לבני לאחראית על המו"מ המדיני, שיחק לידי הבית היהודי כשהוכיח את טענתם, שהליכוד רוצה להקים ממשלה עם השמאל, לא עם הימין. במצב כזה, אם תיערכנה בחירות חוזרות, יש עתיד תבלע את שרידי התנועה של לבני, הבית היהודי ינגוס היטב בליכוד. תסריט הבחירות החוזרות הופך אפוא לפחות מאיים בעקבות מינוי לבני. הוא אפילו הופך לאטרקטיבי יותר.

יכול להיות שגם לאנשי הליכוד ירד בסוף האסימון. אולי יבינו שם, שהבעיה האמתית היא נתניהו. יש במפלגה מועמד לא פחות ראוי ממנו לשמש ראש ממשלה. והנשיא יוכל להטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה בחפץ לב, והוא גם יכול להצליח בכך לא רע בכלל. קוראים לו סילבן שלום.

נתניהו נשאר לבדו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

זהותו של השמאל ערערה. פרץ ולבני. צילום: "מקור ראשון"

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעיה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה.

נתניהו בדרך להישג. כמעט.

ארבע שנים תמימות נמנע נתניהו מלעקור את החמאס מהשורש. הוא הבטיח לעשות כן לפני הבחירות האחרונות. זה היה הקלף שלו במרוץ מול קדימה בהנהגת לבני: את מה שלא עשו אולמרט ושרת החוץ שלו, יעשה ראש הליכוד. וזה לא קרה. גרשון בסקין יודע לספר שישראל הייתה קרובה לחתימת טיוטה על הפסקת אש ארוכה מול חמאס, כשהפרטנר הוא אחמד ג'עברי. בסקין אומר שזה היה על דעת שר הביטחון, וגם הוקמה ועדה בין-משרדית בנושא. בניגוד לניסיונות לערער על מהימנותו של בסקין, מדובר באחד האנשים היותר אמינים בכל הנוגע למגעים עם הפלשתינים. ומי שמפקפק בכך, ילך-נא אל דוד מידן, שליחו של נתניהו לעסקת שליט.

אז מה קרה לפתע שההנהגה הישראלית חזרה בה מהסכמתה? ומה התרחש פתאום שהביא לחיסול ג'עברי, בפרט כאשר תקרית ירי הטיל אל עבר סיור צה"ל בוצעה על-ידי ארגון שאינו סר למרותו של החמאס? צריך להאמין שהמלחמה הזו לא נעשית משיקולי-בחירות. חשוב להאמין שההנהגה שלנו אינה צינית עד כדי כך. אבל את השאלה הזו חשוב לשאול. האמת הבסיסית היא שגם נתניהו וגם ברק הבינו, כי ההרתעה הישראלית נשחקה עד דק. המהלך האיראני של נתניהו נכשל כשהתברר שאין לישראל יכולת לתקוף באיראן על מנת לחסל את פרויקט הגרעין שם. ואובמה, שנבחר מחדש, כבר הבהיר לנתניהו שאותו, את נשיא ארצות הברית, גם ראש ממשלת ישראל לא יגרור למלחמה. וכשנחשף מעל מסכי הטלוויזיה, כי ביבי רצה לגנוב מלחמה על-ידי דריכת הצבא, ולגרור את הממשלה ואת הממשל האמריקני לעימות כולל, ראש הממשלה הועמד בשיא קלונו.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

הבין שידו על התחתונה. בנימין נתניהו. צילום: אתר הגרדיאן.

אפשר היה לחתום על הפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, בעל הבית האמתי ברצועת עזה. התקרית של ירי הטיל לעבר סיור צה"ל לא נגרמה באשמת אנשי הארגון. נתניהו הבליג על אינספור תקריות אחרות של ירי טילים ליישובי הדרום בארבע השנים שחלפו מאז נכנס למשרד ראש הממשלה. במידה רבה, הסכם עם חמאס, עם ערבות מצרית של 'האחים המוסלמים', היה עמיד יותר מכל הסכם עם אבו-מאזן, שבמקרה הטוב מייצג חלק מסוים מהעם הפלשתיני. נתניהו יודע שהמלחמה הזו הייתה מלחמת ברירה מובהקת.

אבל ברק ונתניהו בחרו במלחמה. הם ידעו היטב את משמעות חיסולו של ג'עברי. הם גם הבינו שהפעם חמאס ירחיב את קו האש, ויירה טילים אל גוש דן. השניים נכנסו בעיניים פקוחות למלחמת עזה במטרה לשקם את ההרתעה הישראלית המתמוטטת. בלי איראן, עם הסכם הפסקת אש שעליו חתומים נתניהו, ברק, חאלד משעל והשושבין מורסי, לצמד ביבי-ברק היה ברור שאסטרטגיית ההרתעה של ישראל תתבסס, למצער, על מיתוס ולא על מציאות. הם הזדקקו למבצע צבאי רציני כדי להנחיל הישג תודעתי, במידה מסוימת ביחס לחמאס, ובמידה רבה, בכל הנוגע לציבור הישראלי.

ויש גם עניין נוסף: בעימות שהחל להיווצר בין נתניהו לבין אולמרט, שבמבצע 'עופרת יצוקה' כתש את החמאס והביא להישג הרתעתי משמעותי לישראל, ידו של ביבי הייתה על התחתונה. נשמעו קולות רבים וברורים בימין שהביעו אי-שביעות רצון הולכת וגוברת מאזלת ידה של ממשלת ישראל כלפי הרודנות האסלאמית בעזה. הסכם הפסקת אש עם החמאס היה מציב את נתניהו בעמדה חלשה ביותר בהשוואה לאולמרט, וגם ללבני. הסקרים גם הצביעו על כך, שהרשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו מתייצבת על אזור ה-35 מנדטים, 7 מנדטים פחות מכמות המושבים שיש לשתי הסיעות היום. ביבי רצה הישג. גם ברק. השיקול היה משולב: צבאי – ופוליטי.

בשונה מהתחזיות השחורות, ישראל לא עמדה מבודדת מול מדינות העולם. ארה"ב גיבתה. אירופה החרישה ולא גינתה. אמנם ישראל לא זכתה למטריית הגנה כמו זו שזכתה לה בתקופת שלטונו של אולמרט, אולם המלחמה הזו קיבלה גיבוי מהנשיא האמריקני, שאנשי ימין רבים ניסו להשחיר את דמותו כמי שעומד בשורה אחת עם איסמעיל הנייה ואבו-מאזן, נגד ישראל.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נתניהו רוצה וזקוק לאסטרטגיית יציאה. הוא לא מעוניין בכניסה קרקעית לעזה. השאלה הגדולה אם אכן החמאס יסכים להפסקת אש כזו. אם יבלע את עלבונו, ימחל על כבודו, יקבור את מתיו, יחדל מלירות ויחתום על הסכם הפסקת אש. אם ראש הממשלה אכן יגיע למצב שבו החמאס, אחרי כל ההרס הרב לתשתיות הטרור שלו, חותם על הסכם שכזה, הרי מדובר בהישג ממשי ואמתי. ביבי צריך שהחמאס יעשה את מעשה מלך גרמניה וילך לקנוסה בקהיר.

לנתניהו אין אינטרס בהסלמת המצב. לא בדחיית הבחירות הפנימיות, ודאי שלא בדחיית הבחירות הארציות. אם בחודשיים שנותרו עד הבחירות גזרת עזה תהיה שקטה, ביבי יוכל לגזור קופון מפלגתי ואלקטורלי. ראשי הסניפים בליכוד יסורו למרותו. מצביעי הליכוד המתפזרים ישובו הביתה. שלי יחימוביץ', שבימים האחרונים תפקדה יותר כרל"ש של נתניהו מאשר כמנהיגת גוש המרכז-שמאל, תיאלץ להשתמש בדמותו של עמיר פרץ, הוגה "כיפת ברזל", כביטחוניסט האולטימטיבי שלה, אך לא תוכל להצטייר כאלטרנטיבה. ויכול להיות שהגוורדיה הוותיקה של מפלגת העבודה מהקיבוצים, מהמושבים ומהסניפים השונים, תצביע בחלקה גם למצביא ממפלגת 'עצמאות' שיביא 3 מנדטים, ואולי יותר. נתניהו גם יוכל להעביר את הקיצוץ הבא בתקציב בנימוק של יוקר הוצאות המלחמה. יותר מזה, ביבי לא יכול היה יותר לבקש.

בשוך הקרבות, ישראל תישאר עם בעיותיה האמתיות. לא רק עם המצב החברתי הקשה והשחיקה הריאלית בשכר ויוקר המחיה המאמיר והצטרפות משפחות נוספות למעגל העוני והמיסוי הכבד על מעמד הביניים. היא גם תתמודד עם הבעיה הגדולה של היעדר הכרעה. עם הפלשתינים הרוצים מדינה. ועם החמאס המתחמש מחדש לקראת עימות נוסף. עם המדרון החלקלק של הדו-לאומיות. עם הפנייה הפלשתינית לאו"ם. עם הנשיא האמריקני שיבקש לפדות את צ'ק התמיכה בנתניהו במבצע "עמוד ענן" כשהערבים יבואו לבית הלבן לבקש להם מדינה.

נתניהו, כנראה, ייבחר שוב, ובהנחה שאכן ייצא מהמבצע הצבאי הזה כשידו על העליונה, לא תהיה לו בעיה קשה במיוחד להרכיב את הקואליציה הבאה. אולם הבעיות היסודיות, שעמן שום מבצע צבאי לא יכול להתמודד, ושאותן שום מלחמה לא מסוגלת לפתור, אותן בעיות יישארו עמנו. ובהתקרב רגע ההכרעה, עטרת הניצחון מהמלחמה בחמאס תוסר מהר מאוד כשנגלה כי שום בעיה מבעיותינו המהותיות לא נענתה.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

החתונה המלכותית גברה על הפגנת האחד במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2011

ח"כ עמיר פרץ, המתמודד בימים אלה על ראשות מפלגת העבודה, מעולם לא השתתף בעצרות האחד במאי שנערכו בשנים האחרונות בתל-אביב. אולי היה נוכח באלה של 'הנוער העובד והלומד', אבל אל הפגנות ה"הארד-קור" שמארגנות חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הוא לא הגיע. כאשר עלה לראשונה על במת העץ המאולתרת והמאובקת ב'גן מאיר' בתל-אביב, קרוב ל'מצודת זאב' ול'דיזנגוף סנטר', החל פרץ לנאום ובקהל הורגשה אי-נחת. מאבטח חסון עמד מאחוריו, מסביבו שוטרי יס"מ, ופרץ נשא את נאומו כשברקע מנסים להפריע לו הרדיקלים המקומיים. "בישראל, תחת מעטה הדמוקרטיה, הלכה ונבנתה דיקטטורה כלכלית!", צעק, ואף הציע להקים הסתדרות-על של הארגונים החברתיים, מעין חלופה עממית להסתדרות הכללית בהנהגת יריבו, עפר עיני. אבל את הקהל זה לא הרשים.

נכבדי הבולשביזם המקומי, ובהם ח"כ לשעבר עסאם מח'ול וח"כ דב חנין מחד"ש, ניגשו אליו ולחצו לו ידיים בחמימות. בנימין גונן בן ה-83, מראשי חד"ש ומי ששימש יו"ר "חדר המצב" של ההסתדרות תחת הנהגת פרץ, ניגש לחבקו. "מי הקים את חברות כוח האדם?!", ניסתה מפגינה חמושה בדגל אדום להתפרץ אל עבר פרץ. גונן ניגש לגונן על הבוס לשעבר. פרץ מיהר לסיים את נאומו ונס על נפשו מאימת הרדיקלים, שהחלו לצעוק לעברו קריאות בוז וצפצפו בצפצפות.

אבל הפגנת האחד במאי שנערכה ביום שישי האחרון בתל-אביב הייתה רחוקה מלהיות הסיום ל"שלטון ההון" שאותו ביקשו המפגינים לחסל. סטודנט צעיר בן 23, גופייה לגופו ועיניו התכולות בוהקות, רטן באוזניי על שחבריו מגיעים להפגנות נגד הכיבוש אבל אינם מוכנים לבוא להפגין בעד זכויות העמלים. זו הייתה בעיקר הפגנה רדיקלית שהעוברים והשבים אפילו לא שמו אליה לב. "מאבק המוני בימין הקיצוני", צעק כרוז אחד. האנרכיסטים התקבצו בגוש עם דגל שחור וסיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה". "בקהיר ובתוניס את שלטון ההון נביס!", צעק לי לאוזן כרוז נוסף, משמיט את הבסת שלטון ההון בדמשק, שהוא כידוע בן-בריתו של הפרולטריון במלחמתו באימפריאליזם האמריקני והציוני, ועל כן אין לחשוב כלל על הבסתו.

כרזת האחד במאי 1950. הפעם ההמונים לא הגיעו

כרזת האחד במאי 1950. הפעם ההמונים לא הגיעו

צעיר אחר, כובע רחב שוליים לראשו ולגופו חולצה מהפכנית אדומה, ניגש אליי והציע לי לרכוש ממנו תעמולה של ארגון סמי-מאואיסטי חדש שנוסד בישראל. לדבריו, הם מונים כעשרים חברים בארץ ומשתייכים ל"מפלגת העובדים הפרוגרסיווית". לאלה שאינם בקיאים בתולדות הרדיקליזם השמאלי, למפלגה הזו יש חלק בהיסטוריה האמריקנית: היא ייסדה את 'תנועת השניים במאי' שארגנה ב-1964 את המצעד הראשון בניו-יורק נגד מלחמת וייטנאם ובהמשך הייתה לאחת המפלגות הגדולות בשוליים הקיצוניים בארה"ב. בכרוז שחילק חבר הסקציה הישראלית של המפלגה, מתחייבים החברים "לוודא שהקומוניזם והדיקטטורה של הפרולטריון… מועלים בכל חומרי ההתססה (בבולשביקית קראו לזה פעם 'אגיטציה', ד"מ) של המפלגה" ו"למחוק כל סימן לפולחן אישיות". "חברי המפלגה שלנו והתומכים שלה לא יסבלו עוד נסיגות כלשהן מיסודות המרקסיזם-לניניזם, מהקומוניזם", נכתב בחוברת "הדרך למהפכה", שחילק לי המאואיסט הצעיר, יחד עם חוברת אנטי-ציונית המבוססת בין השאר על מחקרי ד"ר אילן פפה.

ההפגנה הקטנה שארגנו אנשי מרצ, 'השמאל הלאומי' וקומץ זעיר של צעירי מפלגת העבודה, יצאה מבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב ונבלעה חיש קל בים הדגלים האדומים של הקומוניסטים. "ישראל עצמאית בחסות ארה"ב!", קרא הכרוז מהטנדר של המפלגה הקומוניסטית. אבל העוברים והשבים ברחובות אלנבי והמלך ג'ורג' לא התרשמו במיוחד מהמפגן הרדיקלי. גם הבורגנות התל-אביבית הפוקדת את ההפגנות נגד "הכיבוש" העדיפה לחבוש את הכיסאות הנוחים בבתי הקפה של רחוב שיינקין הסמוך. ישראל, שבוע ומשהו לפני יום העצמאות, לא רוצה כנראה את הרדיקל-שיק, אפילו לא בתל-אביב. מסתבר שהחתונה המלכותית של הנסיך ויליאם עם אהובתו, קייט, הצליחה לגבור אפילו על קריאות המהפכה הנמרצות בעיר העברית הראשונה.