ארכיון תג: עמוס קינן

לא עוצרים בוורוד * הדרך לעין חרוד * התחסלות העבודה

הימים הם ימי סוף שנת 1964. כמה ימים לאחר שסיימו לחגוג את חג החנוכה, שבו מבית־הספר התלמידים מקיבוץ יד־חנה, המסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. הם ראו אמבולנס דוהר במהירות מן המשק. כאשר הגיעו לחצר מזכירות המשק, התברר כי התרחשה תקרית גבול בה נפצעו שניים: נעים, נחל"אי, ואברהם ג'ורי, מדריך הקבוצה המקומית של בנק"י, המשמרת הצעירה של מק"י. בספרה מסע ליד־חנה, מספרת העיתונאית כרמית גיא כי בעקבות ניסיון החטיפה של נעים על ידי לגיונרים ירדניים שירו בבטנו, נזעקו להצלתו אנשים שהבחינו במתרחש, בהם ג'ורי. לגיונר ירדני ירה ירייה לכיוונו של ג'ורי: כדור נכנס לגבו, יצא מחזהו וכעבור זמן־קצר איבד ג'ורי את הכרתו. בערב קיבלו ילדי הקיבוץ את הבשורה: מדריכם הנערץ מת.
 
בהלוויה שנערכה בחלקה הצבאית בקריית־שאול השתתפו בכירי המפלגה הקומוניסטית, קצינים, חברי המשק ובנות קבוצת "דרור". בין מספידיו של ג'ורי היה ג'ורג' טובי, חבר ברית הנוער הקומוניסטי, חיפאי שנישא ברבות הימים לחניכה יהודייה בתנועה, ציפורה, עמה חלק את שארית חייו. הרצח רק הגביר את המתח ששרר אז בלאו הכי בין הקומוניסטים היהודים ובין חבריהם הערבים. מאיר וילנר, שהגיע לקיבוץ בעקבות הרצח, שאל את חברי יד־חנה ההמומים, "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחלא"י?", ואלה התקשו להתאפק שלא לומר לו בדיוק מה הם חושבים עליו.
 
נזכרתי בפרשייה הנשכחת ההיא מלפני ארבעים וחמש שנה, כאשר קראתי את המכתב שפרסם ליאור קיי בביטאון האגף הלא־קומוניסטי וחסר־ההשפעה בחד"ש, "הגדה השמאלית". קיי עבר לפני לא־מעט שנים ממרצ לחד"ש וייסד בה את 'הפורום האדום־ורוד". במכתבו כותב קיי כי "ההתנהלות של הח"כים מוחמד ברכה, עפו אגברייה וחנא סוויד בשבוע האחרון, היא הקש ששבר את גבי הכואב מהרצח אשר אירע במוצ"ש בבית האגודה… כל כך הרבה פעמים בשבע השנים האחרונות שמעתי על 'סקרים' שמראים שחד"ש תיפגע כביכול מבחינה אלקטורלית ברחוב הערבי-פלסטיני, אם היא תדבר, שומו שמים, על הומואים או על לסביות בי וטראנס. גם יהודים בכירים בחד"ש העדיפו שבמצע חד"ש לכנסת יופיע לכל היותר המושג 'נטייה מינית'".
 
קיי ממשיך וכותב "מדוע לא באתם, מנהיגי חד"ש, לבקר בשבעה את הקהילה בכאבה?… האם אינכם יודעים, או שאתם עוצמים את עיניכם כדי לא לראות את ניר כץ ז"ל, אחד הנרצחים ב'בר־ הנוער' של האגודה, שהיה פעיל בתנועות השלום? ניר הפגין נגד הכיבוש, נגד החומה בבילעין וזכר את הנכבה. ניר פעל למען זכויות בני אדם ובעלי החיים. מדוע אין לכם דברי נחמה עבורו? כי הוא היה הומו? האם גם הומו בתנועת השלום יפגע לכם באלקטורט הקדוש שלכם?"
 
קיי ממשיך בכאבו ומספר: "אני פעיל בתנועת השלום כבר 21 שנים. השתתפתי באלפי פעולות נגד הכיבוש והעוול כלפי אוכלוסיות מדוכאות בחברה הישראלית. מעולם לא ביקשתי שיקבלו את זהותי המינית. אך היום אני מבקש מהח"כים שלנו: אפשר בבקשה לקבל מכם חיבוק? חיבוק לקהילה ששניים מילדיה נרצחו ועשרות נפצעו? מדוע אתם עומדים דוממים? בשנים שריכזתי את פורום אדום ורוד בחד"ש התחמקתם מפגישה אתנו בתירוצים של גן ילדים, חרף הבהרתנו שנשמח להיפגש אתכם גם ללא מתן פומבי לפגישות. החריג היחיד היה הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, שניאות להיפגש אתנו בפגישה חטופה. במשך כל שנות פעילותנו בחד"ש התייחסו אלינו כנוכחים נפקדים. לצערי הרב, עמידה מנגד של חברים ערבים ויהודים, והטיעון הנלוז ש'יש דברים חשובים יותר', נתנה לגיטימציה להתנהגות המנהיגים של חד"ש. השיא, כאמור, הגיע השבוע בשבוע האבל. גם הפעם קיבלתי תירוצים שמפאת כבודם של המנהיגים לא אעלה אותם בשורות אלה".
 
מכתבו של קיי לא פורסם באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא לא הופיע, לא ביומון רק"ח בערבית, "אל־אתיחאד", וגם לא בבולטין המפלגה בעברית, "זו הדרך". הסטליניזם הארצישראלי, למן שנות העשרים ועד ימינו, ממשיך לנקוט בקו הקשוח שאותו הכתיב לנין לחברי ה'פאלעסטינישע קומוניסט ישע פארטיי', המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל: הקומוניסטים לא צריכים להיות המנהיגים כי אם עוזריהם הנאמנים של הילידים. קיי חש את אותן תחושות שחשו בשעתו החברים היהודים בקיבוץ יד־חנה. גם בשעתו, רובם סירבו להפוך את הספקות שעלו בלבם לכדי פעולה פוליטית ממשית, שנתרחשה בסופו של דבר, עת אירע הפילוג במק"י במחצית 1965.

בצילום: הלווית הרוגי מאורעות תרפ"ט

הקומוניזם הארץ־ישראלי ראה מאז ומעולם בכל האוכלוסיות שטיפל בהן באמצעות ארגוני־החזית שלו ספיחים גרידא, כשהעיקר הוא מעמד הפועלים הפלשתיני. היהודים במפלגה הקומוניסטית נדרשו מאז ומתמיד לשתוק נוכח התנהלות חברי ומנהיגי המפלגה הערבים.
 
וכך, בצד ההתעלמות ממכתבו של קיי, בשקט־בשקט, בהתנהלות של גנבים, פרסמה המפלגה הקומוניסטית בגיליון האחרון של "זו הדרך" מכתב העוסק ב"שמונים שנה לפרובוקציה", כלומר שמונים שנה למאורעות תרפ"ט, שתכליתו האשמת היהודים בפרוץ אירועי־הדמים ההם. מובן ש"זו הדרך" לא ידע, או לא רצה, לספר כי ב־1929 תמכה המפלגה בערבים במאורעות וכתבה כי הם מהווים "הכנה לקראת המרד החדש, האמיתי, שיוצא לפועל על־ידי הפלאחים והפועלים בארץ… המאורגנים על־ידי הפרולטריון והמפלגה הקומוניסטית". לפי המפלגה, "עצם קיום הסתדרות הגזל והקולוניזציה – ההסתדרות הציונית – היא פרובוקציה מתמידה כזו, התגרות כה גסה בהמונים, עד שכל טיפת דם יהודי או ערבי שנשפכה תחול לא רק על ראש האימפריאליסטים הבריטים אלא גם על משרתיו הציונים". מזכיר המפלגה בארץ אמר גלויות: "בארץ כמו פלשתינה, לא תיתכן תנועה מהפכנית מבלי שתהיה מלווה בפוגרומים" (מצוטט אצל: שמואל דותן, אדומים, הוצאת שבנא הסופר, 1991, עמ' 136-142).
 
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה מאז ומעולם סוכן קבוע ופעיל של הגרועים שבאויביה של מדינת ישראל ושל החריפים שבמתנגדיה של הציונות. זכותו של מאן־דהוא להתעלם מהרקורד הנפשע של הקומוניזם הארץ־ישראלי, אולם אל יתפלא אם הוא מקבל אך את היחס המצופה והראוי לו מצד מנהיגיה של המחתרת הקומוניסטית בישראל: חייל בשירות תנועת השחרור הערבית.
 
הדרך האבודה לעין־חרוד
 
בתוך בליל הכתיבה על מותו של עמוס קינן המנוח, ניכרה בהיעדרה ההתייחסות לתפקידו של הלה במארג הפוליטי הישראלי. לפני 25 שנה פרסם קינן את ספרו, הדרך לעין־חרוד. הספר, שנכתב בהשראת מאורעות ההתנגדות הפוליטית העזה למלחמת לבנון ולממשלה החדשה בהנהגת מנחם בגין המנוח, עסק בתסריט אפוקליפטי שלפיו משתלטת על ישראל, לאחר מלחמה, חונטה צבאית. החונטה גירשה את כל הערבים מן הארץ והקימה ממשל צבאי. מתל־אביב, הנתונה בסגר הרמטי, יוצא בחור במסע לאזורים החופשיים עדיין בארץ, בהם שולטים מתנגדיה של החונטה. הספר מספר את עלילותיו בדרך מתל־אביב לאותם אזורים.
 
קינן נמנה על אליטה מסוימת בציבוריות הישראלית שהאמינה כי הנבואה בידה. להבדיל מרבים אחרים, קינן באמת היה הראשון שפנה בתחינה לישראלים לפנות את שטחי יש"ע לטובת הקמת פדרציה עם המדינה הפלשתינית שעתידה הייתה לקום שם. ברבות השנים, הוא היה חלק מקבוצה לא גדולה שהקיפה בעיקר מפלגות כמו של"י, ר"צ, מפ"ם וקומץ היהודים בשורות רק"ח, שברו כי המלחמה עם התנועה הלאומית הערבית מתנהלת בעיקרה על טריטוריה, ופינויה יביא לשלום המיוחל. מי שמנע, כמובן, את אותו גן עדן עלי אדמות לא היה לוחם החופש המהולל מתוניסיה, אלא אותן מפלגות ואותם אישים להם ערכו קינן וחבריו דמוניזציה. לא פלא שהדרך היא מתל־אביב לעין־ חרוד: הקיבוץ התפלג בשנת 1952 בין תומכי השומר הצעיר ומפ"ם ובין תומכיה של מפא"י. אלה היו השנים בהן נישא שמו של יוסיף סטלין כמעדן מלכים בפני אנשי מפ"ם ומק"י, למרות משפטי הרופאים במוסקבה, חרף הטיהורים ההמוניים בשורות המפלגה הבולשביקית, על אף מאסרו של שליח מפ"ם מרדכי אורן בצ'כוסלובקיה בעוון ריגול לטובת הציונות.

הבאת ביכורים בקיבוץ עין חרוד, 1926. צילום: מוזיאון עין חרוד

עמוס קינן היה באמת ובתמים בשר מבשרהּ של הארץ הזאת. אולם בדומה לרבים מחבריו, ההזדהות שלו עם ארץ ישראל הייתה יותר עם הפנטזיה בדבר מה שהארץ יכלה הייתה להיות בעיניו ולא עם מה שהינה. כמו רבים מחבריו, הוא סירב להתפכח, גם כאשר מת הסוס הערבי האציל עליו רכב לאורך שנות דור במדורו המיתולוגי ב"ידיעות אחרונות" יחד עם זיוה יריב וסילבי קשת.
 
בלוויה של עמוס קינן, בה נקבצו זה לצד זה ראשיהם המאפירים והלבנים של יהונתן גפן, חיים גורי, אורי אבנרי ואחרים. מישהו הצדיע לקינן בשם לוחמי חירות ישראל. אך לפני כמה ימים, הגיב חתן פרס ישראל, המשורר נתן זך, למותו של קינן והפטיר, אולי מתוך שוכרה, כי ישראל היא "טינופת". הציר עליו נע קינן לאורך כל שנות חייו היה בדיוק זה: בין אלה שעבורם המעש הציוני הוא כל עולמם, או לפחות חלק משמעותי ממנו, ובין אלה שבעיותיה, פגמיה, כישלונותיה וחרפותיה של החברה הישראלית הופכים אותה למזבלה מדיפה ריח רע.
 
בשבוע שעבר פרסם חברי העיתונאי אמנון לורד ב"מקור ראשון" את מכתב ההתכחשות לציונות ולישראל ששלח לכל רעיו ומכריו דב ירמיה בן ה־95, יריבו של משה דיין, מאנשי חוג הקצינים של מפ"ם בשנות החמישים. קינן לא הגיע למקום ההוא; מעולם לא התכחש למדינה או לתנועה שבנתה אותה. אולם השפעתו של המעגל הפוליטי הרחב שהקיף את קינן נושאת באחריות לא מעטה למצבה של ישראל בהווה, וגם דבר זה יש לקחת בחשבון מבחינת אלה שמדברים גבוהה־גבוהה על פועלו.
 
זה לא נגמר
 
יש מי שמתאמץ לקבור, לחסל, לפרק ולפלג את מפלגת העבודה. אפשר גם להבין את זה לאחר שהמפלגה החליטה לתמוך ברפורמת הקרקעות שמוביל בנימין נתניהו. אגב, למתעניינים בהיסטוריה קומוניסטית, חלוקת קרקעות הייתה בדיוק מה שהבטיח לנין לאיכרים לפני המהפכה הבולשביקית – וחזר בו אחרי שתפס את הגה השלטון. יש משהו מאוד דמוקרטי ובריא בהעברת הבעלות על הקרקע למי שמעבד אותה או חי עליה. הפרטת הקרקע, הפרטה דמוקרטית, היא סממן של חברה ליברלית המכירה בזכות לקניין פרטי, עניין עליו נאבקו ליברלים עוד לפני מאתיים שנים. כשמפלגה סוציאליסטית-לכאורה תומכת באקט ליברלי כל כך, היא אולי באמת סיימה את דרכה.
 
אולם מי שמבקש לבחון את מפלגת העבודה דרך המשקפיים של דב חנין, עלול להתפתות לחשוב שאכן כך הדבר. אלא שחרף המשבר האידיאולוגי העמוק שחווה המפלגה, ושאותו חוות מפלגות סוציאליסטיות נוספות בעולם כמו המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, למפלגת העבודה יש מחויבות בסיסית, ערכית, עמוקה לרעיונות הציונות. יש בה פוליטיקאים לא מעטים שלמרות הביקורת על דרכם והתנהלותם, יש בהם מחויבות אדירה לרעיון לפיו כל פיתרון מדיני יקום או ייפול אך ורק על שאלת ביטחון היהודים בארצם. במפלגת העבודה יש את המחויבות הגדולה לארץ ישראל, למרות ההיסטוריה שלה מאז ימי אוסלו. קדימה חסרה את כל זה. משבר מפלגת העבודה הוא המשבר של הסוציאליזם והסוציאליסטים בכל העולם.
 
שערו בנפשכם כי מפלגת שלטון, בדמדומי שלטונה, מנהלת משא ומתן פיקטיבי עם הערבים על הסדר שלום כולל ומוחלט שביסודו חלוקת ירושלים, שיבה מוגבלת וסמלית של פליטים לישראל, פינוי חלק מההתיישבות והקמת מדינה פלשתינית בלתי-מפורזת. זה פחות או יותר מה שהציע אהוד אולמרט. אלמלא היה אבו־מאזן ה"לא־פרטנר" האולטימטיבי, איזה פיון שחולש על שטח מסוים בזכות השלמונים האדירים שהצבא שלו מקבל מישראל ומארצות־הברית, זה היה נגמר באינתיפאדה שלישית. מזלנו שגם הערבים לא לקחו את אולמרט יותר מדי ברצינות. הוא רצה לסנדל את נתניהו עם "מורשת אולמרט" בדמות ירושלים מחולקת. הערבים הבינו שהמורשת היחידה של אולמרט היא תיקי החקירה והחשדות.
 
לקדימה יש שני אבות: הרוחני, אריאל שרון, והפוליטי, אהוד אולמרט. שני אלה הותירו לה מסורת שביסודה הימור על עתידה של מדינת ישראל לשם הישרדות פוליטית והבטחת הגמוניה בשלטון. ובמרחק בין שני האבות האלה, עומדות אשקלון ואשדוד ובאר שבע חשופות לירי קסאמים וגראדים, והמון ממגורשי ההתנתקות ממשיכים לשאול עצמם מדוע בכלל גורשו מבתיהם.
 
מפלגת העבודה חטאה בכך שתמכה בהתנתקות, בדיוק כפי שעוולה כאשר יזמה וקידמה את תעתועי אוסלו. אולם מאחורי מדיניות מפלגת העבודה תמיד עמדה השקפה ציונית – ומוטעית, לדעתי – ולא אופורטוניזם גס שבסופו צחי הנגבי מפטפט פטפוטים מאושרים על שתי מדינות. אם מפלגה שכזו תחוסל לטובת קדימה, יצטרכו שרידי מפלגת העבודה לעשות את מה שעשה בוגי יעלון: סוציאליסט שחבר למפלגה קפיטליסטית בעקבות עמדותיה הציוניות והביטחוניות העקביות. אם תתבסס במדינה הגמוניה של הליכוד, אולי ברבות השנים יצליח השמאל להציב חלופה מעודכנת, ראויה לשמה.