ארכיון תג: עיתונות

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.

כמה הרהורים על סגירת "מעריב"

השתיקה הגדולה שעוטפת את הברנז'ה נוכח המתרחש ב"מעריב" איננה מפתיעה. לרבים יש חשבונות ארוכים עם העיתון, צורת העסקה שלו, היחס והאופן שבו התייחס לעיתונאים ולעורכים. חלק גדול מהעיתונאים כבר פונים למדיה החדשה. יש כבר אל חדש ושמו מארק צוקרברג. אס-אי-או, אס-אי-אם, ניהול תוכן, מדיה חברתית, תוכן סלולארי, בלוגים, תוכן שיווקי. כל אלה מצליחים למצוא מקור פרנסה חלופי למי שעבד בעבר בעיתונות או למי שחלם להיות עיתונאי. בברנז'ה לא חושבים על יום המחר; מי שמוכן לקבל את הדין ולעבור מקצוע, עושה כן מטעמים מובנים: אין טעם להתעקש על חיפוש עבודה דווקא מתחת לפנס. בסופו של דבר, את השכירות צריכים לשלם.

הבעיה הגדולה נוכח קריסת "מעריב" היא אלה שמתיימרים לכנות את עצמם "חברתיים". שלי יחימוביץ', דב חנין, שלישיית הגששים של מרצ, 'השמאל הלאומי', 'כוח לעובדים', הקומוניסטים, ההסתדרות. כל אלה שמתיימרים לדבר בשם הדפוקים פשוט נאלמו. שלי יחימוביץ' הוכיחה כבר לאחרונה שהיא לא תושיע את עמלי ישראל, לאחר שלא התגייסה לטובת העובדים הסוציאליים במאבק מול ההסכם המבייש בין שטייניץ לבין פטרונה של יחימוביץ', עפר עיני. אבל היכן כל אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על סוציאליזם בימינו? איפה "אנשי הרוח" ו"חברי המפלגה"? לאן נעלמו תנועות הנוער והרדיקלים שיודעים לארגן תוך 48 שעות 5,000 מפגינים במוזיאון תל-אביב? שום מכתב קטן מאיזה "חברתי" מפורסם? כלום. שה. הס הושלך באותו "שמאל".

פעם הוא היה הנפוץ במדינה. "מעריב"

פעם הוא היה הנפוץ במדינה. "מעריב"

אם יש דבר אחד ששלי יחימוביץ' צודקת בו, הריהו שהשמאל בארץ איננו שמאל. זה לא האיגודים המקצועיים שהבעירו את פאריס על העלאת גיל הפנסיה. בארץ, אין מי שמצליח אפילו להבין שמותר לו, לאדם, לחיות 20 שנה, פחות יותר, עם פנסיה, אחרי 40 שנות עבודה. זה גם לא האיגודים המקצועיים באנגליה, שהיו משביתים מכונות דפוס אם יום אחד עיתון ותיק היה מפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. בישראל, מה שקיים משמאל לקדימה מתמצה באוויר חם שנופחים ה"חברתיים" עם הרבה מיליטנטיות פרו-פלשתינית. העובדה שיישארו רק שלושה עיתונים עבריים (ו"ישראל היום" הוא עיתון לכל דבר) לא מדאיגה אף אחד מה"שמאל".

קריסת "מעריב" איננה רק סכנה למקצוע העיתונאות. העיתונאות בישראל נמצאת מזמן בישימון שבין התפוררות לבין הכחדה. אתרי האינטרנט בישראל עובדים כאתרי חדשות, במקרה הטוב. אפס תחקירים, כלום כתבות צבע, שום כתיבה שמבוססת על תחקיר, ידע וניסיון, ובעיקר לא עריכה לשונית, שכתוב ועריכת תוכן של ממש. נפילת "מעריב" היא בעיה של הדמוקרטיה. ביום שבו ייפול עוד עיתון בישראל (ובשנות ה-90' קרסו בזה אחר זה "חדשות", "דבר" ו"על המשמר"), לדמוקרטיה פה יהיה הרבה, הרבה פחות כוח. האינטרנט, וזה כבר סוד גלוי, לא הצליח להפוך לכלי עיתונאי של ממש. רוב הבלוגרים אינם עיתונאים. העיתונות האמיתית הולכת ונופלת.

מי שסבור שתצמח תועלת למתחרי "מעריב" מקריסתו, טועה ומטעה. "הארץ" ייוותר בלי הגב הכלכלי של הדפסת "ישראל היום". "ידיעות אחרונות" צולע בהתמודדות מול "ישראל היום", ורק בנס נמנעו פיטוריו המיותרים של יגאל סרנה, מהחשובים שבעיתונאי הדור הוותיק. לא ברור כלל אם המודל של "ישראל היום", כעיתון המחולק בחינם, מכניס כלכלית או שמתקיים כעסק פילנתרופי. אם "מעריב" ייסגר, זו עלולה להיות תחילת הסוף של העיתונות. אבל גורלו של העיתון שפעם התהדר בתואר "הנפוץ ביותר במדינה" איננו מעניין כמעט איש. עיתונאים מפוטרים, והשיירה עוברת.

ואולי, אולי יש למישהו עניין בקריסת "מעריב". בתחרות העזה בעיתונות, הציבור לא משחק תפקיד. הרוב הגדול של הישראלים, בעיתונות כמו בפוליטיקה, לא זוכה לכך שקולו יושמע. אם ייפול "מעריב", תהפוך העיתונות לזירתם הבלבדית של בעלי ההון ובעלי השלטון. ואלה שייפלו בין הכיסאות – הרוב הגדול של האזרחים – ייאלצו למצוא נתיבי ביטוי אחרים. אם למישהו יש עדיין עניין ורצון, יש צורך אמיתי בחקיקה שתסייע לעיתונות הישראלית לשרוד. ישראל זקוקה לעיתונות יותר משהעיתונות צריכה אותה. אולם בשעה שעיתונאי "מעריב" ממתינים לשימוע, אולי כבר איחרנו את הרכבת. הבעיה היא שהחברה הישראלית כולה נותרה תקועה בתחנה. לא רק החברים מרחוב קרליבך.