ארכיון תג: עובדים זרים

תעמולת הזוועה – מאמר המערכת של מקור ראשון

פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 24.12.2010

מה הקשר בין הפגנות תושבי תל-אביב נגד שיכון פליטים סודנים בדרום העיר, מכתב הרבנים נגד מכירת והשכרת דירות לערבים, קמפיין חצי-הזוי בבת ים נגד נישואי תערובת, אי-חידוש המו"מ עם הפלשתינים בעקבות סירובם להכיר בישראל והתעקשותם על הכרה בתביעת השיבה, הדה-לגיטימציה להיכל התרבות ואריאל ומחלוקת בין חרדים לבין חילונים ברמת השרון? לכאורה, אין שום קשר. אולם החוט המחבר בין כל האירועים הללו הוא אחד: הניסיון המתמשך של גורמים בשמאל הישראלי, בראש ובראשונה המשולש הקרן החדשה לישראל-הקומוניסטים-"הארץ" וברקע "שלום עכשיו", מרצ והסביבה הישרא-קומוניסטית, לערוך נאציפיקציה לישראל. דהיינו, להציגה בעולם כמדינה נאצית גזענית.

ישראל, כמו כל מדינה אחרת בעולם, רוויה במתחים. התהליכים שעוברים על החברה בישראל, בראש ובראשונה התסכול מהסרבנות הפלשתינית ומגמות הבדלנות של ערביי ישראל, מותירים את חותמם. גם מאבקים שונים בין קבוצות שונות עושים את שלהם. לתושבי דרום תל-אביב נמאס, למשל, מתהליך הפיכת דרום העיר העברית הראשונה למחנה מעבר לפליטים. תהליכים חריפים פי כמה מתרחשים באירופה ובארה"ב על רקע עליית האסלאם.

משווים את ישראל לנאצים. צילום אילוסטרציה

משווים את ישראל לנאצים. צילום אילוסטרציה

המצב בישראל מנוצל על-ידי השמאל לקמפיין נרחב לדה-לגיטימציה של המדינה והשלטון. העובדה שנתניהו וממשלתו עומדים כחומה בצורה נגד כל ביטוי גזעני ומפלה איננה מסייעת. עיתון "הארץ" הוא חוד החנית במאבק הזה. ביום רביעי האחרון, בישרה כותרת "הארץ": "השנאה מתפשטת: הפגנות ותקיפת מיעוטים". בסוף השבוע שעבר, הפליא העיתון להקדיש עמודים רבים ממוספו השבוע לכתבה תמוהה על "תופעת השנאה בישראל", כשהיריבות ההיסטורית בין בית"ר להפועל מנוצלת להמחשת היות ישראל חברת-שנאה, ספרטה של מנוולים. כתב אחד הגדיל לעשות וניסה להראות שבמכללת עמק יזרעאל ניסו לחסום את הערבים מלהתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים באמצעות איחוד הרשימות היהודיות, ו"שכחו" להזכיר שהיריבים היו פוליטיקאים ערבים משופשפים בגילאי 40-50 שהוחדרו לקמפוס במטרה להפוך את האגודה לסניף של בל"ד.

הנאציפיקציה של ישראל שמה לה שתי מטרות עיקריות: האחת, חיסולו הפוליטי של נתניהו שמצטייר יותר ויותר כפיהרר מסוכן-אך-חלש הנתון להשפעת גורמים פשיסטים; השנייה, שינוי המשטר בישראל לטובת הסדר מדיני עם הערבים המקבל את כל תנאיהם, אחד לאחד. ארה"ב נותנת יד למהלך הזה כאשר היא מקדמת בשקט את רעיון הפיכת הרשות הפלשתינית למדינה ועלולה להימנע במהלך של גינוי היסטורי באו"ם להתיישבות ביו"ש, מהלך אשר הפעם האחרונה שבה הוא עבר באו"ם הייתה לפני 30 שנה.

הניסיון לתאר את ישראל כויימאר של ראשית שנות ה-30' התגלגל לכדי מאמץ להפוך אותה לגרמניה של 33'-34'. השמאל מדבר בגלוי על כך שישראל היא כמעט-נאצית. ההשוואות שעורכים בתקשורת, שיח הדה-לגיטימציה, פורק כבר כל עול. דומה שבשמאל קיבלו כבר הכרעה ברורה: אם בטווח הקרוב לא יסולק נתניהו מהשלטון, יש צורך לפרק את העסק באמצעות לחץ מבחוץ, וכל האמצעים כשרים. תהליך הנאציפיקציה של ישראל איננו אלא בגידה, במובנה המיידי. מעולם לא נהג השמאל בממשלה ובמדינה כפי שהוא נוהג כעת. אם ישראל היא ישות נאצית, יש להטיל עליה סנקציות, להחרים אותה, לבודד אותה, לרסקה. בשמאל מדברים על כך בגלוי.

לפי שעה, הנאציפיקציה של ישראל מצליחה חלקית. התזות האלה הפכו למקובלות באוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל, מחלחלות למערכות העיתונים הגדולים בעולם, מסתובבות במסדרונות האו"ם ומקבלות אוזן קשבת בממשל האמריקני. מקבלי ההחלטות בעולם, שמתמודדים עם טרור ויקיליקס, האיום האסלאמיסטי והפשיזם האיראני הגרעיני, אינם מתרשמים לפי שעה מהמשוואה "ישראל = גרמניה 1933". אולם בדומה למים, הסדק קיים והמים המורעלים מחלחלים. הימין צריך להתעורר ולהוציא את הראש הטמון בגבעות השומרון. זה לא רק הצלת הציונות, אלא הצלת הדמוקרטיה. יש בימין כוחות המסוגלים לתת פייט רציני. במאבק בתעמולת הזוועה נגד מדינה שקמה על חורבנו של העם היהודי מידי נאצים של ממש, צריך לצאת למחאות. אסור לאפשר לשמאל הקיצון לגרור את החברה הישראלית מוויכוח פוליטי מילולי לאלימות.

פה ושם בגטו השחור של דרום תל אביב

א.

בדרום תל-אביב, העיר העברית הראשונה, מתקיים כיבוש. מה שמכנים "כיבוש נאור". נחשפתי לכיבוש בדרום תל-אביב סתם כך. במוצאי שבת, הזמין אותי חבר לביקור בדרום העיר, ליד שדרות הר-ציון בואכה רחוב וולפסון. במקום לקחת קו אוטובוס מסוים, לקחתי קו אוטובוס אחר. החלטתי לרדת בתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב, שאין בה שום דבר חדש. שום דבר חדש, מלבד אנשים חדשים. כשיצאתי את התחנה המרכזית החדשה, חשתי תחושה עזה של בעתה.

כאשר אנשים כמוני – יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני, שמתרועעים עם בני אדם שעמם הם חולקים חוויות משותפות, שורשים, השקפות עולם מסוימות ורקע חברתי – חוצים את הגבול, הם נתקפים תחושה קשה. בעתה, בלבול, מבוכה, אפילו גועל. ישראל מורכבת מאיים הומוגניים והיציאה מכל אי כזה כרוכה בחשיפה לאחר. כאשר יצאתי את התחנה המרכזית, התחושה הבסיסית הייתה הלם: רחוב לוינסקי היה כולו מלא בזרים. רובם ככולם שחורים. לא יכולתי לשאול איש לאן ללכת ואיך להגיע לרחוב וולפסון. אף אחד כמעט לא ידע עברית, מלבד אי-אלו נהגי מוניות עצבניים, מוכרים מזיעים ושומרים בתחנה המרכזית החדשה.

כאשר פסעתי לאורך רחוב לוינסקי, ההלם התחלף בבעתה. שלט אדיר של אורנג' באנגלית בישר על מבצע לשיחות לתאילנד. השפה הדבורה ברחוב לא הייתה עברית. אפילו לא אנגלית. הייתי היהודי הלבן היחיד ברחוב. מעולם לא חוויתי את תחושת המיעוט. אולם כאן, בדרום תל-אביב, חשתי לראשונה מיעוט. מיעוט קטן, מבוטל, בין ים של בני אדם התמהים על גבר לבן עם עיניים תכולות ושיער בהיר אשר מהדס בין עשרות אנשים שבינם ובינו אין ולו דבר. לא חוויית ילדות, לא שפה משותפת, אפילו לא יכולת בסיסית לתקשר.

סודאנים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

סודאנים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשכתי בדרכי ונכנסתי לשדרות הר ציון. ההלם הפך לגועל. הרחוב היה מזוהם. המדרכה הייתה מטונפת. בפינת הרחובות וולפסון והר ציון שרתה צחנה איומה. המוני מהגרי עבודה ופליטים התגודדו בחבורות. חנויות ייעודיות המוכרות מזון היו מלאות בקונים אפריקנים ותאילנדים ופיליפינים. הבתים סבלו מהזנחה איומה. העזובה שלטה בכל מקום. החושך, שהלך וכבד ככל שהתקדמה השעה, כבר הפך למפחיד. שום אישה שפויה לא תעיז להלך ברחוב בשעה כזו. על ספסלי הרחוב החלו כבר להתמקם חסרי הבית; בגן ציבורי גדול כבר התגודדו אותם פליטים מסודן. הטינופת הקשה, הצחנה שבאוויר והעזובה האיומה שידרו הזנחה אדירה. בני אדם ללא קול שאינם זוכים לביטוי מעל במה ציבורית אחת בלבד. עובדים המנוצלים עד העצם על ידי מעסיקיהם ואין להם פה. ילדים שגדלים בתנאים-לא-תנאים. והמוני אנשים עם עיניים חלולות שכל תפקידם הוא לשרת ולעבוד את אדוני הארץ הבורגניים שזנחו כל אידיאל והותשו משנות מלחמה, וכל רצונם עתה הוא לפטור עצמם ממטלות היומיום המעיקות של טיפול בהוריהם, ניקיון הרחובות, בניית הבתים וקטיפת הפירות והירקות.

ב.

בתל אביב, לקח לי זמן להפנים, שורר אפרטהייד. בין הרחובות העזובים והמוזנחים של דרום תל-אביב – על שם הסופר היידי וידידו של אחד העם, אלחנן לייב לוינסקי, שהקדים את זמנו של הרצל, ועל שם נשיא ההסתדרות הציונית ומעצב דגל ישראל דוד וולפסון – ובין הרחובות המטופחים על שם חוזה המדינה, הברון הידוע ומשורר תור הזהב של יהדות ספרד, ישנה הפרדה מוחלטת. אלה אינם מתערים באלה. הזרים, היודעים את נפש אדוניהם, מתגדרים בגטו הדרום תל-אביבי. אדוניהם, שנפשם כה סולדת מאורחות חייהם של עבדיהם, מבהירים להם את תחום המושב. אלה אינם באים באלה.

בכל משטר הפרדה, למפרידים יש פנים ולמופרדים יש פנים. אולם למופרדים אין שם מבחינת המפרידים, ולמפרידים לעולם יהא שם. בעיני המפרידים, המופרדים הם חסרי זהות. הם עדר שתכליתו לשרת, לשמש אמצעי, להיות כלי לסיפוק צרכים. ודאי שאינם תכלית, אם להשתמש במינוח המפורסם של קאנט. החציצה בין הגטו השחור ברובו של דרום תל-אביב לבין "שאר העיר" היא ברורה, ברורה מדי. קו 60 לקח אותי הישר מהגטו השחור אל מגדלי עזריאלי. בתוך חמש דקות וחמישה שקלים ושמונים אגורות ביכולתך להותיר מאחוריך את אותם מנוצלים ועשוקים, בני בלי שם, שמכלים לא מעט ימים והרבה לילות בגטו שמסמן אותם כנבדלים משאר בניה ובנותיה של העיר העברית הראשונה.

היחס הישראלי לזרים הוא זה של רציונאליות אינסטרומנטלית. השמאל הישראלי, המתהדר בדאגה לזכויות אדם ואזרח, טורח למנוע גירוש אי-אלו מילדיהם ואף חלק ממשפחותיהם. אולם התודעה הליברלית נגמרת במקום שבו יש צורך להוציא את האנשים הללו מהגטאות. לתת להם זכויות אזרחיות ופוליטיות. לטפל בהם ובמשפחותיהם. לספק להם שירותים רפואיים. לבטל את ההפרדה. וגם כאן, כמו במקרה של מהגרי אתיופיה, אלם מוחלט. הבורגנות הליברלית מעוניינת לשמר את הגטו השחור שבו תושבי דרום העיר הוותיקים אומללים מנוכחות הזרים, והזרים עצמם אומללים מחיי העוני, הדלות וההזנחה הפושעת. ואת אומללי כל העולם, הבורגנות הליברלית לא רוצה אחד, ודאי שלא לשחרר. היא רוצה להשאירם כאן ופה, שמא יאמרו בגת ויבשרו בחוצות אשקלון, אולם לא להניח להם לקבל את המגיע להם. לא לשחררם ולא להתירם. רק להותירם כלואים בגטו. להסיר מהם את אימת רשות ההגירה אולם למנוע מהם את זכות ההגירה: ההגירה לחיים טובים יותר.

ג.

ההיסטוריה איננה יכולה לסבול ואקום, וכמו כל ואקום, גם החלל הפוליטי מתמלא. לאט לאט פושטים פה ושם סוכני החרש של הפרוגרסיבים החדשים, חסידי מרקס ולנין מרחוב אחד העם מספר שבעים בתל-אביב, ומתחילים לרחרח. גם ותיקי מצפן ניעורו מתרדמתם. בהפגנת האחד במאי האחרונה שנערכה בתל-אביב, כבר צעדו כמה מנציגי הגטו. מישהו פה מנסה לגייס אותם למחנה המהפכה. אולי ברגע האמת להתסיסם באיזו אינתיפאדה קטנה. לתת לשלל הכעסים והתסכולים והמרמור לשעוט החוצה. מישהו מפנטז כבר על 'הפנתרים השחורים', גרסת בתא.

כור ההיתוך הישראלי נכשל זה מכבר. מהגרי אתיופיה, שעלו לארץ ישראל ממניעים יהודיים וציוניים, ספונים בגטאות במשך שנים הרבה. רק המתינות האדירה והשקט הגדול שמאפיינים את מנהיגי העדה מונעים התקוממות רבתי נוכח ההשפלה הגדולה. מי שחושב שהחברה הישראלית בשלה לקלוט את הזרים, טועה. המצפון הממורק של הפוליטיקלי קורקט הישראלי יתקומם ודאי נוכח השימוש בתואר "זרים". אולם הם זרים. הם זרים בהוויה הישראלית וזרים לה. חלקם נתקעו פה, אחרים יעזבו. כל ניסיון לפרק את הגטו עלול להיגמר באסון. המשך הגטו עלול להיגמר בהתפוצצות. לא עוד שנים הרבה יחזיקו הזרים את עצמם בחיי דוחק והשפלה. מתישהו זה ייגמר.

על החברה הישראלית להיפרד לשלום מן הזרים. את אשרות השהייה אין לחדש, ואת אשרות העבודה יש לבטל. עלינו להיפרד מן הזרים ולשלוח אותם הביתה. את המעטים שכבר הספיקו להשתרש בהוויה הישראלית יש להשאיר. מן הרוב יש להיפרד. יהיו שיאמרו כי זו גזענות. אולם יביטו-נא הנאורים בעיניהם שלהם וישאלו עצמם אם הם-עצמם בשלים למהלך אשר מעבר להיותו בלתי-ציוני בעליל, הוא-עצמו גם דורש אנרגיות נפשיות אדירות. מן הנמנע לקלוט אדם מתוך תחושת עייפות, קושי וסלידה. חברת המהגרים הישראלית זקוקה לשנות-דור של מנוחה.

כמדינתם היחידה של יהודי העולם, בפני ישראל עומדות בחירות קשות והכרעות לא פשוטות. ישראל נדרשת להכריע מחדש בדבר יהדותה. לא רק מול ערביי ישראל והפלשתינאים, אלא גם מול הזרים שהיא-עצמה קלטה אליה. את מאחזי הזרים יש לפרק ואת דרום תל-אביב יש לשקם. יש כבר מי שבונה על הרפתקאות נדל"ן במאחזי הזרים ושואף לפנותם הלאה, דרומה, לצמצמם בגטאות קטנים יותר. זהו מתכון לאסון. לתסיסה גדולה, ובדין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לגדל בה דור של עבדים נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות.

חרף הקושי הגדול והרב, יש להיפרד לשלום מן הזרים. אם לא נתחיל להיפרד מהם כבר עתה, בהדרגה, חתונה כפויה זו עלולה להסתיים חלילה בגירושים מדממים.