ארכיון תג: סתיו שפיר

"הפגנות אנטי-מלחמתיות" – חתרנות במסווה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 25.3.2012

אמש התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן. צריך לקרוא שוב את השורה הזו כדי להבין: אנשי שמאל ישראלים, לאו דווקא מהגוון הקיצוני ביותר, גייסו את חבריהם הערבים כדי להפגין במרכז העיר העברית הראשונה נגד תקיפת מדינה שמאיימת לחסל את מדינת היהודים. אם לא די בכך, בהזמנה לאירוע עוצבה תמונה בה מופיעים חצי מפניו של ראש הממשלה נתניהו, לצד חצי מפניו של הרודן הפרסי אחמדינג'אד. על מנת להבין את התמונה השלמה, יש לקרוא בין השיטין של הקול הקורא שפורסם לרגל ההפגנה.

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

"תקיפה ישראלית חסרת אחריות באיראן, שבעקבותיה מלחמה שמי יודע כמה יהרגו בה וכמה זמן תימשך, היא לא דבר שאנחנו נסכים לו", כתבו המארגנים, "הסקרים מראים: רוב הציבור הישראלי מתנגד לתקיפה שרוקח נתניהו. והוא לא לבד – הצמרת המערכת הביטחונית הישראלית בהווה ובעבר מתנגדת למתקפה. המודיעין האמריקאי טוען שהאיראנים לא בכיוון שנתניהו מייחס להם (המוסד שותף להערכה הזו)", הוסיפו.

ההפגנה הזאת היא יריית הפתיחה של השמאל לקראת הקיץ הקרוב. אם קיץ תשע"א היה הקיץ של 'המחאה החברתית', הרי שהחודשים החמים הקרובים יסמנו את המערכה הכוללת נגד ראש הממשלה, אגב השוואתו לעריץ האנטישמי מטהרן. השבץ המוסרי שהשמאל הישראלי קיבל כבר לפני שנים רבות, מיתרגם לניסיון ממשי להתסיס מלחמת אזרחים בחברה הישראלית, כשהיעד הוא אחד – ראש הממשלה, והסיסמה: 'נתניהו מסוכן'. העובדה שהשיח הנוכחי מבקש לגייס לעזרתו בכירים בעבר ובהווה במערכת הביטחון, מלמדת כי הפעם, המערכה הזו לא תנוהל בשימוש במושגי קיצון של שמאל רדיקלי, אלא ברטוריקה המבקשת לקלוע אל לב הקונצנזוס.

הטקטיקה רוצה ללכד את 'הרוב השפוי' כביכול, את 'המרכז הישראלי', את כל מי ש"באמת חרד לגורל המדינה". לא רק קומוניסטים, לא רק אנרכיסטים או פרובוקטורים מקצועיים, אלא ליבת הקונצנזוס שתסריטי המלחמה מהלכים עליו אימים. בשמאל למדו לקח מהמחאה החברתית של הקיץ. הפעם, נראה יותר דמויות שקל להזדהות עמן מאשר ציפורים נודדות נוסח דפני ליף וסתיו שפיר. הפנסיונרים מהמועדון לתרבות מתקדמת עתידים לאמץ דמויות ממלכתיות. אין זה פלא, אפוא, שבין המשתתפים שאישרו את בואם להפגנה ישנם מצביעי מר"צ וחד"ש מובהקים ואפילו תומכי בל"ד. לקול נס האזהרה מפני 'סכנת נתניהו', יתייצבו זה בצד זה הביטחוניסטים והקומוניסטים כאחד. מי יודע, אולי גם הרמטכ"ל בדימוס, המתמודד על הנהגת קדימה, יהיה במתופפים במחאת הקיץ המסתמנת.

הניסיון לגעת בעצב החשוף ביותר בחברה הישראלית – הפחד מפני מלחמה, פחד שמצולק בטראומת מלחמת יום הכיפורים – מהווה למעשה ה"גראנד פינאלה" של התארגנות השמאל לקראת הבאות. המאמצים להפחיד את העם מפני תסריטים אפוקליפטיים של תל-אביב חרבה וחיפה הרוסה עד היסוד, עלולים לשאת פרי ולעורר התכתשות פנימית עמוקה, שתערער את היכולת של הממשלה לצאת למבצע צבאי מורכב, ותהפוך את המאבק בגרעין האיראני לנושא שנוי במחלוקת. במצב שבו מחנה פוליטי שלם זועק ש"לביבי אין מנדט", הגבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין פעילות חתרנית הולכים ומיטשטשים. נתניהו יצטרך, בסופו של דבר, לנצל את הפופולאריות האדירה שלו בציבור על מנת להוביל את ישראל לבחירות חדשות, ולהוכיח כי במאבק מול הפאשיזם הג'יהאדיסטי, הציבור כולו מאחוריו.

האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.