ארכיון תג: סרקוזי

מדוע הימין מפסיד שוב ושוב?

קשה למצוא מדינה נורמלית אחת במערב, שבאחת השעות הקשות ביותר שלה, הייתה מתעסקת בכפיית גיוס לצבא על שתי אוכלוסיות שזיקתן למדינה בעייתית. הדיון סביב גיוס החרדים לצה"ל, וכפיית שירות אזרחי על הערבים, נכפה על החברה הישראלית כסדר יום מערער. הוא מבקש לערער את העיסוק בשתי השאלות המהותיות ביותר לאזרח: האחת, הקושי העצום לתרגם את הישגי הכלכלה בישראל לחברת שפע ורווחה, והאחר, ההתמודדות האינסופית עם שני מוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע נתון – הסכסוך עם הפלשתינים והסוגיה האירנית.

לבנימין נתניהו יש שני יתרונות משמעותיים בשתי הסוגיות האלה. אפשר להתווכח על הישגיה החברתיים של ממשלתו, אך אם יש דבר אחד ברור, הרי זו העובדה שישראל ניצלה מהתמוטטות כלכלית נוסח יוון וספרד. ההבדל בין אבטלה גואה לבין מצב שבו אנשים מתקשים לגמור את החודש הוא לא פרוזאי. כל בנאי יודע שקשה יותר לבנות בית הרוס מאשר לתקן את יסודותיו. במרווח הזה פועלים אנשים כמו שלי יחימוביץ', למשל. ובשאלה המדינית, כבר ברור לגמרי, ששמירת הסכסוך כמצב בר-ניהול וריכוז הלחץ העולמי על אירן, הם שני הישגים שגם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו יתקשו להפריכם.

אבל הבעיה הגדולה של העומד בראשות הממשלה היא חוסר היכולת להנחיל תרבות אזרחית דמוקרטית של שיח לא-מהפכני, תהליכי, שאיננה הופכת כל שאלה חברתית וכלכלית להפגנת ענק בדרישה למהפכה. זה מתחיל ונגמר בעובדה שלימין, ובעיקר הימין האזרחי שעומד על שלוש רגליים של שמרנות מדינית וכלכלית, ליברליזם אזרחי וציונות תקיפה, אין שום מוסדות המטפחים דור חדש של אנשי רוח, אקדמאים, סופרים ועיתונאים שיכולים לעמוד בפרץ. רבים טוענים שלימין יש עיתון: "ישראל היום". אך השפעתו של עיתון, גדולה ככל שתהא, אינה שקולה להעמדת אליטה-שכנגד. למשל, בישראל אין שום כתב עת לאומי-ימני, מלבד "האומה" שמוצא לאור באדיקות על-ידי ותיקי מסדר ז'בוטינסקי.

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

בארץ אין כמעט מכוני מחקר שמרניים. מרכז שלם, שעמד פעם בחזית המאבק השמרני, מקדיש עצמו לטובת הקמת קולג' למדעי הרוח שבו ילמדו קלסיקות פילוסופיות ויעסקו בסוגיות היסטוריות. ולא פחות חשוב, מול ארגוני 'הקרן החדשה' למיניהם, הימין דל בארגונים לא-ממשלתיים המציעים סדר יום אזרחי-דמוקרטי ממשי שיודע להיאבק בתופעות פסולות של ניסיון להפיל ממשלה מלמטה.

המשמעות הקונקרטית של המציאות הזו היא, שצעירים אינם חשופים לכתיבה שמרנית סדורה, למעט שניים-שלושה חריגים. באקדמיה, ממעטים ללמוד טקסטים שמרניים. מעטים יודעים מי היה אדמונד ברק, שלא לדבר על שמות כמו אירווינג קריסטול. לימין אין כתב עת נחשב כמו "תיאוריה וביקורת", אין לו מוסדות המקיימים ערבי-עיון ברמה גבוהה כמו מכון ון ליר, אין כתב עת ספרותי נוסח "מטעם" המנוח של איציק לאור, אין אפילו מכללה אחת שיכולה לתת לתלמידים קורסים ברמה גבוהה על הוגים כמו מיזס או האייק. שלא לדבר על העובדה שאפילו מורשות שחובה לציינן, כמו מורשת ז'בוטינסקי, אינן נלמדות. כמה צעירים בימין יודעים בכלל להסביר מי היה אב"א אחימאיר? או מה הייתה הייחודיות של אצ"ג? זה מזכיר לי בחור צעיר אחד שהצטרף בהתלהבות לליכוד וכרגיל החל לעשות לביתו ולחבריו, אך כשנדרש לשיר את המנון בית"ר, לא יכול היה להגיע לשורה השנייה. וזאת, בשעה שבשמאל יודעים לחנך לא רק על ברכי תורת מרכס, אלא גם להעמיק בהוגים מסדר שני, כמו גראמשי ומרקוזה.

כל עוד הימין בארץ ימשיך להתעסק באינספור יוזמות טפלות, להיאבק על הקמת מאחז בכל ג'בל פנוי, להתחרות במיכאל בן-ארי במינון השנאה כלפי המסתננים, להילחם בדפני ליף משל הייתה רוזה לוקסמבורג, להתלהם מול השמאל עם אפס ידע בכל הקשור להיסטוריה, לפילוסופיה ולכלכלה, התרבות האזרחית הדמוקרטית תתמוטט פעם אחר פעם בפני פוטש כזה או אחר. וכל עוד לשמאל הישראלי תהיה שליטה ללא מיצרים על ערוצי התרבות, הרוח, התקשורת והחברה האזרחית, לא יחול שום שינוי מהותי בחברה. אם לא יהיה מי שיידע להצדיק את הלגיטימציה של השמרנים לנתב את החברה הישראלית כראות עיניהם, הרי שבסופו של יום, גם המהפך הפוליטי יגיע. תשאלו את ניקולה סרקוזי איך הסוציאליסטים חטפו לו את הארמון האליזה בזכות המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת, וכדאי גם לטלפן באותה הזדמנות למרין לה פן, לברר עמה איך היא סייעה לכינון ממשלת שמאל אחרי 17 שנים שבהן לא נכח סוציאליסט בלשכת נשיא הרפובליקה.

איראן ואירופה: חרפה ומלחמה

פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 28.5.12

מה הקשר בין טהרן לבין מדינת נורדריין-וסטפאליה? לפחות מבחינה גיאוגרפית, אין קשר כזה. אבל מה שהתרחש החודש בחבל הארץ השלו הזה בגרמניה קשור לאיראן בקשר הדוק: שם נקבע, אולי, הקץ לשלטונה השמרני של אנגלה מרקל בגרמניה.

בבחירות שנערכו באזור, קיבלה מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל רק 26.3 אחוז – התוצאה הנמוכה ביותר שהשיגה המפלגה באזור זה מאז מלחמת העולם השנייה – כאשר הסוציאליסטים והירוקים זכו לקצת יותר ממחצית מהקולות. גם מרקל קולטת את המסר שקיבל נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, בבחירות לנשיאות: אירופה רוצה לעסוק בעצמה ובשיקומה, ועצירת הנפט האיראני ומיתון עולמי עמוק הם הדבר האחרון שהיא זקוקה לו.

ההפסד הצורב של מרקל מהווה אבן-דרך נוספת בקריסת הימין השמרני באירופה: צרפת הפכה לאדומה לאחר ניצחון פרנסואה הולנד, ומדיניות החוץ הצרפתית החדשה כבר ניכרת בהסכם הפייסני המתגבש מול אחמדינג'אד. פאריס, שזקוקה לנפט האיראני ואינה ששה להיפגע עוד יותר מהמשבר הכלכלי העולמי, זקוקה לדיפלומטיה עמומה ולא לתוקפנות מדינית כדי לשמור על חסינות יחסית מפגיעה כלכלית.

גם חרפה, גם מלחמה. סר וינסטון צ'רצ'יל.

גם חרפה, גם מלחמה. סר וינסטון צ'רצ'יל.

ביוון כמעט שהוקמה ממשלה על-ידי הניאו-קומוניסטים: קואליציית השמאל הרדיקלי 'סיריזה' הפכה למפלגה השנייה בגודלה לאחר שקיבלה יותר מ-16 אחוז מהקולות, וניסתה להקים קואליציה לאחר שהמרכז-ימין הודיע שלא יוכל לעשות כן. למזלם של היוונים, גם הניאו-קומוניסטים נכשלו במשימה.

בהקשר זה מעניינת היכולת של השמאל להתקדם לכיוון השתלטות על מוקדי-הכוח בשעה שלהשקפותיו אין רוב בציבור. בנורדריין-וסטפאליה, התאפשר ניצחון השמאל בזכות הירוקים. בצרפת, ניצחון הסוציאליסטים יצא אל הפועל בזכות תמיכת המוסלמים בפרנסואה הולנד והחרמת הבחירות על-ידי מארין לה-פן. ביוון כמעט שהוקמה ממשלת שמאל רדיקלי בגלל אי-יכולתו של הימין לייצב את המערכת הפוליטית ולהקים קואליציה בת-קיימא.

משמעות הדברים היא שניתן להביס את הימין על-ידי קואליציות ובריתות של השמאל עם מפלגות ואוכלוסיות שאינן תומכות בהשקפת עולם סוציאליסטית.

אירופה כולה מתמודדת עם הצורך הקיומי להסדיר את ענייניה מבית. השמרנים שרואים בעיניים כלות איך כל מאחז שמרני נכבש על-ידי סוציאליסטים, רוצים לייצב את כלכלות היבשת ולמנוע מהאיחוד האירופי להתמוטט.

הגרמנים לא רוצים להתמודד שוב עם הסצנה הזכורה מהסרט 'להתראות, לנין!', שם מוצג איך תוך 24 שעות אבד ערכו של המארק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. מעל לכול מרחף החשש מהתחזקות פאשיסטים וניאו-נאצים, שביוון כבר הרימו ראש.

האירופים דוחפים להסכם עם טהרן, שיוריד את פרוייקט הגרעין האיראני מסדר היום הציבורי אם לא לשנה-שנתיים – הרי שלפחות לחצי שנה. שם המשחק הוא זמן: כל הצדדים רוצים להרוויח זמן, והאיראנים הסובלים מהסנקציות הכלכליות שהושתו עליהם, רוצים גם הם מרווח נשימה לשקם את כלכלתם. שלטון האייתוללות יקר להן לא פחות מהשאיפה להשמיד את ישראל.

לברית של אירופה עם אחמדינג'אד יש קווי-דמיון להסכם מינכן הידוע לשמצה, כשבסופו של דבר השלכות הסכם אירופי-איראני עלולות להביא למלחמה, בדיוק כמו אז. יכול להיות שהמשפט האלמותי שאמר צ'רצ'יל על ההנהגה הבריטית הנאיבית יחול גם על ההנהגה האירופית המפוכחת: "אירופה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה למלחמה".

הבחירות, נתניהו ועליית השמאל העולמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2012

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים. החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים. לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד". במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל. המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס. בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות. סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.