ארכיון תג: נתן זך

תמונה עם אריק שרון, ביקור אצל ערפאת – ערב לזכרה של רחל אבנרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

בכירי השמאל הקיצוני התייחדו שלשום במועדון "צוותא" עם זכרה של רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי. צעירים לא נצפו באירוע

"אם לי קראו חבר הכנסת ה-121, רחל אבנרי הייתה חברת הכנסת ה-122", אמר לי עורך הדין אמנון זכרוני כמה רגעים לפני שירד החושך על האולם והחל הערב לציון 30 למותה של רעייתו המנוחה של אורי אבנרי. זכרוני בן ה-76, ראשון סרבני השירות בצה"ל, היה ממייסדי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש', שקמה סביב העיתון שאבנרי היה מייסדו ועורכו, "העולם הזה", וגם מזכיר התנועה ויועצה בכנסת השביעית. הערב, תחת הכותרת "זוכרים את רחל", היה יותר מפגש ותיקי השמאל הישראלי שהתרפקו על זכרה של אבנרי, שהייתה צלמת, מורה ופעילה לצד אורי, בעלה, לו הייתה נשואה במשך 58 שנה. אחרי מותה, מומשה צוואתה וגופתה נשרפה, ללא הלוויה או קדיש.

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ותיקי השמאל – בהם העיתונאים חיים ברעם, אנשי 'מצפן' שליוו את אבנרי ב'עולם הזה' וב'רשימה המתקדמת לשלום' שלהקמתה היה שותף, המשורר נתן זך ורבים אחרים – חשו עצבות רבה נוכח דלות המשתתפים הצעירים בערב, שניתן היה למנותם על כף יד אחת. "רחל הייתה פעילה מאוד", הסביר לי זכרוני. "היא השתתפה בישיבות שלנו והאמינה בה שעשתה". ואכן, לאורך כל הערב רצו תמונות על המסך של בני הזוג. הנה, אריק שרון מאכיל את רחל בכפית. שם רואים את בני הזוג יושבים בקפה 'כסית'. עוד הפגנה נגד ה"כיבוש", רחל ואורי יחד עם ג'יהן ואנואר סאדאת, עוד צילום יחד עם לילי שרון ואריק. "באה מנוחה ליגע", ניגן ברקע "שיר העמק" שכתב נתן אלתרמן, ואכן חייה של אבנרי היו מאבק של שנים ארוכות לצד בעלה.

עמיקם גורביץ' בן ה-82, גם הוא מוותיקי המחנה, הזכור יותר בזכות העובדה שנהג להקריא בחית ובעין את תפילת "יזכור" ופסוקים מהתנ"ך בטקסי ימי העצמאות, הקריא בתחילת הערב את איוב י"ד. כשברקע תמונות של בני הזוג אבנרי עם יאסר ערפאת, קשה היה שלא לחשוב על האירוניה בכך שדווקא את התמונות האלה בחר אבנרי להציג שוב ושוב. "לא 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל', אלא נזכור אנחנו את רחל", הדגיש גורביץ', ובקהל הנהנו בצייתנות.

אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה ב-1928, ולאחר שעקרה משפחתה לאיטליה, הגיעו לישראל וקבעו את מקום מושבם בתל-אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ואבנרי עצמו היה חבר באצ"ל ונפצע במלחמת העצמאות בקרבות הנגב. בראשית שנות ה-80', לאחר 28 שנות הוראה בבית ספר יסודי, עשתה הסבה מקצועית לצלמת. "היא למדה ב'קאמרה אובסקורה' ואני המלצתי לה לעשות את המעבר הזה. נתתי לה את כל ציוד הצילום שהיה לי", נזכרת מירי זכרוני. אחת הסיבות למעבר הזה, הסביר גורביץ', נעוצה בכך בפגישה של אורי אבנרי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, אליה הגיע עם הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. "רחל חשה שנותרה בחוץ באחד הרגעים החשובים בחייו, ואז החליטה להיות צלמת 'העולם הזה'", אמר גורביץ'.

אבנרי, שנשאה בגופה במשך עשרות שנים את נגיף הפטיטיס סי הרדום, נפטרה מהמחלה לאחר שזו התפרצה אצלה לפני כמה חודשים, וביקשה שאפרה יפוזר בחוף גורדון, אליו השקיפה מחלון ביתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברי "שולחן גולי כסית", כפי שהגדירם גורביץ', בהם פרופ' עדה יונת, חברתה של רחל אבנרי, המוכרת יותר לציבור לאחר שזכתה השנה בפרס נובל לכימיה, ויצחק לבני, חברם הקרוב של בני הזוג. גם שלומציון קינן, בתם של עמוס קינן ונורית גרץ, עלתה לבמה לספר על גדולתה של אבנרי כמורה, ואיך הסתייעה בה לאחר שאבשלום, בנו של אורי זוהר, נהג להתנכל לה. בקהל התענגו על כל בדל זיכרון. אדם קלר סיפר איך ערב אחד שרו הזוג יחד את המנון בית"ר, ולאחר שעלה אורי אבנרי בעצמו לדבר, ננזף מהקהל על ששוב ושוב בצבצה על המסך התמונה המשותפת של רחל עם אריק שרון.

"אריק ולילי באו אלינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואריק רצה להסביר את הצד שלו. היינו אצלו בבית והוא שקל להקים מפלגה עם נטייה שמאלנית, פרו-פלשתינית", הסביר אבנרי, שהיה נרגש במיוחד. "השקעתי בזה מאמץ ורציתי להביא אותו לצד שלנו. ידעתי כמה שזה יסייע למאבק שלנו". אבנרי סיפר כי לאחר מלחמת לבנון, היחסים עם הזוג שרון התערערו. רחל אבנרי אף סירבה ללחוץ את ידו של דב וייסגלס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי שרון, לאחר שפגש אותם במסעדה באבו-גוש, לאחר שזה אמר כי השלום יגיע כשהפלשתינים יהפכו לפינים. "זה היה רגע מביך מאוד", סיכם אבנרי. האנקדוטות עלו בזו אחר זו: דן בן-אמוץ שמרשה לרחל – ורק לה – לצלמו במסיבת הפרידה שערך בחמאם ביפו, לאחר שזו נהגה לבקרו ולסעוד אותו במשך כל ימי מחלתו. "במדינה שבה כבים האורות מדי יום, היעדרה יהיה מורגש יותר ויותר", אמר אבנרי בגרון חנוק, לאחר שסיפר איך ביקש מצוות הרופאים שלא להאריך עוד את חייה באמצעים מלאכותיים.

נתן זך, שעלה לבמה בסוף הערב בהזמנת הערב וסירב לסיימו לאחר נאום מייגע ומביך שגרם לפרצי צחוק בקהל, סיפר כי לישראל "אין תקווה" וכי ייפגש בקרוב עם עורך הדין זכרוני כדי להחזיר את דרכונו הישראלי, משום שיש לו דרכון גרמני. אבנרי היה המום נוכח דברי זך, המתובלים בשטף זיכרונות מביכים שלא בהכרח היו קשורים למנוחה. הוא נמנע מללחוץ את ידו של המשורר בן ה-80, והערב הסתיים ב"קדיש חילוני" שהקריא גורביץ', מעין גרסה ישראלית פואטית לקדיש המוכר. פנינה פיילר בת ה-88, שלדברי אחד המשתתפים הייתה על המשט האחרון לעזה, ניגשה לאבנרי לחבקו ולחצה את ידו בחמימות. עבור פיילר ואבנרי, המאבק עודנו נמשך.

מעצר הרב דב ליאור – פרובוקציה מתוכננת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.6.2011

מעצרו מאתמול של הרב דב ליאור הוא עליית מדרגה נוספת בניסיון להנחיל את חופש הביטוי בישראל למחנה פוליטי אחד בלבד. בשונה מהעיתונאי גדעון ספירו, שנעצר ושוחרר לפני שבועיים בגין פרסום מאמר שלכאורה נתן לגיטימציה לרצח מתנחלים, הרב ליאור לא חיבר דבר שקרא לרצח חפים מפשע. ניתן להתווכח על דעותיו של הרב ליאור, ואף לגנות את הסכמתו לחיבור אשר גם הרב שלמה אבינר ראה אותו כבעייתי מאוד ואף למעלה מכך, אולם מעצרו הוא מעשה נואל: מן הנמנע לפתור מחלוקות פוליטיות באמצעות מעצרים וחקירות במשטרה.

לא כמו נתן זך. הרב דב ליאור. צילום: פלאש 90

לא כמו נתן זך. הרב דב ליאור. צילום: פלאש 90

הבעיה המהותית היא, שבישראל יש דין אחד לאנשי ימין, ודין אחר לאנשי שמאל. כך, לפני זמן-מה התבטא המשורר נתן זך, בראיון שנתן לירון דקל ברשת ב', בגנות ראש הממשלה נתניהו, ואף השווה במרומז בינו לבין היטלר כשאמר: "גם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות". השוואה כזו מתירה את דמו של ראש הממשלה. ובכל זאת, לא נגעו בשיערה משיערות ראשו של זך. לא קשה לתאר מה הייתה התגובה אילו זך היה נקרא לחקירה, וכיצד השמאל היה מלין ברבים על "סכנת הפשיזם". משום מה, כשזה מגיע לאנשי ימין, לא זו בלבד שהם מוזמנים לחקירה ונעצרים, אלא שאבירי חופש הביטוי, זכויות האדם והדמוקרטיה אינם זועקים את זעקת הקוזאק הנגזל הקבועה שלהם.

מעצרו של הרב ליאור מלמד כי יש מי שחפץ "לטפל" בגורמים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית באמצעות המשטרה. ההתנהלות הזאת איננה רק בעייתית עבור המשטר הדמוקרטי; היא גם מסוכנת לעצם הרעיון של חופש הביטוי. אם מישהו רוצה להתפלמס, לגנות או להוקיע את הרב ליאור, הרי כל אמצעי התקשורת ישמחו להעלותו לשידור ולהדפיס את דבריו. אדרבה, גינויים והוקעות להסתה משמאל נגד המתיישבים אינם מתפרסמים אפילו באמצעי התקשורת, למעט עיתון אחד או שניים. כאשר מתחילים ליישב ויכוחים ערכיים, הלכתיים ועקרוניים באמצעות מעצרים מתוקשרים, הדמוקרטיה מתפוגגת לטובת מונוליתיות בולשביקית מהסוג הגרוע ביותר.

מעבר לשאלת חופש הביטוי, ראוי גם לומר דבר אחד נוסף: המעצר המתוקשר מאתמול הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להתסיס את הימין ולגרום לו להיראות כלא-לגיטימי וכבלתי-ראוי. המהומות סביב בית המשפט העליון והניסיון לחסום את הכניסה לירושלים שיקפו תגובה רגשית עזה למעצר של דמות הלכתית. אין ספק כי היה מי שידע שזה מה שיחולל המעצר. ובכל זאת, בחרו לנקוט בצעד הזה, חרף הידיעה שהדבר יביא לתסיסה. עולה השאלה למי יש אינטרס, ודווקא כעת, לגרום לכך. האם יש מישהו שמעוניין בכוונה להביא לעימותים גלויים כדי להביא לדה-לגיטימציה ציבורית של מחנה פוליטי מסוים? השאלה הזו נותרת פתוחה, ומשאירה מקום נכבד לדאגה.

בעבר, אישים כמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהמריד בגלוי את הצבא נגד המדינה וזכור היטב בשל אמירות קשות מאוד בדבר "מנטאליות יהודו-נאצית", לא נאסרו או נחקרו, מתוך מדיניות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות להשאיר את הדברים במסגרת השיח הציבורי. אם מדיניות זו השתנתה, כדאי שהדברים יוצהרו בפומבי ובגלוי. בהנחה שהפרובוקציה מאתמול איננה אירוע חד-פעמי, על שר המשפטים נאמן להתערב מייד כדי להבהיר מחדש כי חופש הביטוי בישראל איננו נחלת מחנה פוליטי אחד בלבד.