ארכיון תג: נכבה

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

על ישראל להבהיר לעולם את קוויה האדומים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.5.2011

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, התחיל את הקריירה שלו כמכחיש שואה. בעבודת הדוקטור שכתב בברית המועצות טען עבאס כי התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים לשם השמדת היהודים בתמורת לחתימת הסכם העברת רכוש היהודים לארץ ישראל, פקפק בהערכה כי שישה מיליון יהודים נספו בשואה וציטט "מחקר מדעי" של מכחיש השואה הצרפתי (שבאוקטובר 2006 נידון לקנס ולמאסר בעוון הכחשת שואה והשתתף חודשיים אחר כך בוועידת הכחשת השואה באיראן), שלפיו תאי הגזים לא התקיימו לשם רצח יהודים אלא כדי לשרוף גופות פן יתפשטו באזור מחלות וזיהומים.

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

במשך שנים, שכנעו אותו אנשי השמאל שמכחיש השואה הפלשתיני השתנה והפך למנהיג לאומי לגיטימי. ביום שלישי האחרון, חזר אבו-מאזן לסורו כשטען שהיישוב היהודי בארץ ישראל גירש את ערביי הארץ, ואז התערבו בנעשה צבאות ערב. הנרטיב השקרי הזה איננו מלמד רק על הכישרון של מנהיג פלשתין העתידית לערוך רוויזיה פרוטו-נאצית בהיסטוריה, כפי שעשה ב"עבודת הדוקטור" שלו, אלא גם על הכיוון שבו עבאס וחבריו פוסעים. ככל שנוקף הזמן, ברור יותר ויותר, כי שאלת חלוקת הארץ לשתי מדינות איננה רלוונטית עוד. הנאום שנשא השבוע ראש הממשלה נתניהו בכנסת ליכד סביבו את כל הקונצנזוס הציוני, אבל נתניהו מבין היטב כי הדיבורים על "מדינה פלשתינית מפורזת", "ירושלים שלמה בריבונות ישראל", "שמירה על גושי ההתיישבות" ו"פתרון בעיית הפליטים במסגרת המדינה הפלשתינית", הם כולם עורבא פרח. הפלשתינים נאבקים עתה על מימוש תביעת השיבה של ארבעה מיליון פלשתינים לגבולות ישראל. למעשה, מאבקם הוא לחיסולה של ישראל באמצעות זרם פליטים שיבטל את הרוב היהודי ויתיישב בקיבוצים ובערים בארץ על חשבון תושביהם היהודים. מטרה כזו ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה שבה תושמד ישראל.

לא ברור אפוא מה יכול נתניהו להציע לפלשתינים. למעשה, ברי כי אין מנהיג יהודי-ישראלי אחד מלבד דב חנין מחד"ש שיהיה מוכן להסכים לדרישותיהם. לישראל אין שום דבר להציע למנהיגים הערבים. המסר הזה צריך להיות חוד החנית בהסברה הישראלית. השאלה המהותית איננה אם ישראל תיסוג מהתנחלויות מבודדות, תישאר בבקעת הירדן, תסכים לחלוקת ירושלים או תאפשר למדינה הפלשתינית המיועדת להתחמש. השאלה העיקרית היא אם ישראל מסכימה לוותר על ייעודה כמדינת היהודים ולהתחסל. הגיע הזמן לומר כבר כעת, ואולי הדברים הללו ייפלו על האוזניים הנכונות, שהפלשתינים מתכוננים למסע הגדול על ישראל. חודש ספטמבר איננו רק החודש שבו מצפים הפלשתינים שהאו"ם יכיר במדינתם העצמאית, אלא גם החודש שבו הם מעוניינים בתחילת המסע הגדול להפלת מדינת היהודים.

רבים מרבים לדבר על אי-אונות ישראלית נוכח אירועים כמו אלה שהתרחשו בגבול עם סוריה. אולם ישראל איננה חסרת אונים כלל. במקום לעסוק בניסיונות לרצות את הבית הלבן ולאמץ נוסחאות בנוסח ארי שביט ואהוד ברק, על ישראל לצאת ביוזמה מדינית ברורה שבה יוצע לפלשתינים פתרון הסכסוך, עם קווים אדומים ברורים. הגיע הזמן להפסיק לשחק במלים: אם ההנהגה הישראלית לא מתכוונת לחלק את ירושלים ולחסל את יישובי גוש עציון, הגיעה העת לומר זאת ולשים את הדברים על השולחן. במקביל, יש להבהיר לפלשתינים מה הם הקווים האדומים של ישראל מולם בניסיונותיהם להבעיר את האזור, ולגבש אסטרטגיה לטיפול באינתיפאדה עממית שתנסה לצעוד מעזה לתל-אביב ומדמשק ליפו.

בהספדו לרועי רוטברג, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אף שנכתבו לפני שנות דור, נכונים הדברים כאילו נכתבו אך היום.

יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי

פורסם בגיליון יום העצמאות של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.5.2011

לפני למעלה מחמישים שנה, בידיעה ב"מעריב" מ-6 בינואר 1958 של הכתב שמואל שגב, נחשפו כמה מזיכרונות של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות. באיגרת רשמית ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את בעיית המיעוטים היהודיים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן ובהתאם לשיטות המדעיות שנקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן. תשובת הגרמנים הייתה: 'היהודים שלך'".

כאשר מבקשים לדון בציון ה"נכבה" על-ידי ערביי ישראל ועוזריהם בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, ראוי להביט במציאות כפי שהיא באמת: ה"נכבה" הייתה האפילוג של שואת יהודי אירופה. ציונו של "יום הנכבה" איננו רק קידום המיתוס השקרי שלפיו ערביי ארץ ישראל גורשו מן הארץ על-ידי הכוחות הציוניים, ולא ברחו ברובם (מידיעות רבות שנמסרו ממנהיגי הערבים, אלה הפצירו בבורחים להישאר דווקא בעריהם, כמו יפו, שלפי 'תוכנית החלוקה' נכללו בשטחי המדינה הערבית). ה"נכבה" איננה רק ניסיון להמשיך בקמפיין הארסי שלפיו הורתה של ישראל בחטא. למען האמת, ה"נכבה" היא כיום הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית של מחנה מכחישי עצמאות ישראל. הם מכחישים את העובדה שה"נכבה" היא התשליל של עצמאות היהודים. כי הערבים, המאוכזבים מכישלונם של הנאצים לממש את "הפתרון הסופי", ביקשו לבצע ביישוב היהודי בארץ ישראל את האקורד הסופי של השואה: חיסול יהודי הארץ כהמשך ישיר למפעלו של אדולף אייכמן. האסון שנפל על ערביי הארץ הוא המשך ישיר לאסון שנפל על הגרמנים אשר נכשלו בתוכנית להשמדת היהדות.

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

בזיכרונותיו כותב אל-חוסייני, כי "ניצחונותיה התכופים של גרמניה על בריטניה וצרפת עשו באותה תקופה רושם עז ביותר על כל מדינות ערב ועל תושבי עיראק בפרט. סיכויי הניצחון הגרמני פתחו בפנינו אפשרויות נקמה גדולה… בהופעות ובפגישות שהיו לי העליתי את הסיסמה 'אויב אויבך הנו – ידידך'… היה ברור לי ולחבריי העיראקים שהתרכזו סביב ראשיד אל-כילאני (מנהיג הממשלה הזמנית הפרו-נאצית בעיראק שברח לברלין לאחר תבוסתו, שם הצטרף לורמאכט, ד"מ) כי רק על-ידי מדינות הציר ניוושע. גם דעת הקהל תמכה בגישה זו ובהפגנות המוניות שנערכו מפעם לפעם ברחובות בגדאד, צעקו המפגינים: – 'יחי חאג' מוחמד היטלר!'".

לשמאל הרדיקלי בישראל של אותה עת היה ברור עד מאוד, כי אסונם של הערבים הגיע להם משום תמיכת הנהגתם בנאצים ותקוותם כי במלחמתם ישיגו את שלא הספיקו לממש חבריהם הנאצים המובסים והמוכים. הקומוניסטים בישראל התגייסו כולם למערכה להקמת המדינה העברית הצעירה. ב-10 וב-11 ביולי 1948, התכנס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד טרי וצעיר בין הקומוניסטים היהודים לבין אלה הערבים. "הוועד המרכזי מספק בסיפוק רב ובהוקרה", פורסם בעיתון "דבר", "את דבר העזרה המוסרית-פוליטית והחומרית המוגשת למדינת ישראל (על-ידי ברית המועצות)… למען הגנת האינטרסים של המוני העם העמלים, למען הבטחת הריבונות הלאומית והניצחון על האויבים, למען בנין החזית הלאומית הדמוקרטית והבטחת ההצלחה של גיוס כולל ומלא לחזית המלחמה (בערבים, ד"מ)… יש צורך מיידי לחזק את הממשלה הזמנית". "הוועד המרכזי", נחתמה ההודעה, "מחליט לשגר מייד את חבר מזכירות המפלגה א. גוז'נסקי לאירופה לשם המשכת פעולות הגיוס של עזרה כל-צדדית למלחמת מדינת ישראל".

א. גוז'נסקי, הלוא הוא אליהו (אליושה) גוז'נסקי, נשלח לצ'כוסלובקיה כדי להגביר את אספקת הנשק לישראל במלחמת השחרור. לאף אחד מהקומוניסטים היהודים לא היה ספק כי מדובר במלחמה צודקת. איש לא חשב על המילה "נכבה". כיום, המונח "מלחמת השחרור" איננו מוזכר בטרמינולוגיה של השמאל הישראלי, בטח לא של הקומוניסטים. את העזרה ההיא והתמיכה במלחמת השחרור, משכיחים לטובת השקר הגדול שנקרא "נכבה". אולם מעבר לעובדה כי הדיבור על "שואת הפלשתינים" הינו שקר גמור ומוחלט, הריהו גם מאמץ לרוויזיה היסטורית. עיקרה של רוויזיה זו איננו רק הטלת האחריות על ישראל להיווצרות אסונם של הערבים, אלא גם השכחת העובדה שה"נכבה" היא פרי מאמצי הערבים לעשות ביהודים את שלא השלימו לעשות בהם הנאצים. כך, בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-11 ביולי 1961, פורסם פרוטוקול הדיון במשפטו של אדולף אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, חקר את אייכמן על ביקורו בארץ ישראל בשנת 1937. "אחת המטרות של נסיעתך הייתה ליצור קשרים עם חאג' אמין אל-חוסייני, לא כן?", שאלו האוזנר. "התובע לוחץ על הנאשם", דיווח כתב "מעריב", "ודורש ממנו להשיב בקצרה: כן או לא. אייכמן מנסה לתת תשובה ארוכה, אך התובע משסע אותו ועומד על שלו, ואז הנאשם עונה: כן".

העובדה שבארגוני השמאל מציינים את "יום הנכבה" תוך השכחת הרקע לו, קרי: שיתוף הפעולה בין ההנהגה הערבית לבין הנאצים, ותוך טשטוש הקשר שלו, דהיינו: התוקפנות הערבית שביקשה להשמיד את יהודי הארץ כפי שרצתה לעשות לפי עדות חאג' אמין אל-חוסייני, איננה מעידה, ערב יום העצמאות, על בלבול מוסרי, על תינוקות שנשבו בידי הפלשתינו-פשיזם. מצייני "יום הנכבה" ממשיכים, במידה כזו או אחרת, את דרכו של המופתי הירושלמי.

ניתן לסכם את כל עניין ה"נכבה" בעדותו של הויפטשטורמיפרר דיטר ויסליצני, קצין ס. ס. לשעבר שהעיד במשפטי נירנברג מטעם הקטגוריה. "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות. שמעתי שהוא ביקר בעילום שם יחד עם אייכמן בתאי הגז באושביינצ'ם (אושוויץ)". מנהיגות ערביי הארץ ביקשה אפוא לעולל ביהודים את שעוללו בהם הגרמנים. אלה המתאבלים על ה"נכבה" ביום חגיגת עצמאות ישראל אינם אלא משרתיו הנרצעים של המופתי המבקר באושוויץ'. עשן היהודים הנשרפים בכבשנים לא הפריע למופתי של ירושלים, ואלה ההולכים היום בדרכו בציינם את "יום הנכבה" אינם שונים בהרבה מהמנהיג המוסלמי אשר נכנס בשער המחנה שמעליו התנוסס הכיתוב "העבודה משחררת".

ערביי ארץ ישראל והאפשרות ל"נכבה" שנייה

מהומות הר־הבית הנמשכות לאורך היום מלמדות על השינוי שחל בטקטיקה של התנועה הלאומית הערבית, ובפרט של האגף האסלאמו־פשיסטי שלה, לאור הכישלון החרוץ של הפלשתינאים לגייס את ארצות־הברית בהנהגת ברק אובאמה לכפיית הסדר מדיני על ישראל שביסודו הקמת מדינה פלשתינית, פינוי ההתיישבות ביהודה ובשומרון וחלוקתה של ירושלים. הטקטיקה הזו איננה חדשה: היא ננקטה על ידי יאסר ערפאת לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר־הבית, ביקור שאושר על ידי הרשות הפלשתינית והוואקף. האקטיביסטים הפלשתינים מאמינים שהעלאת האזור בלהבות תוכל להביא להישגים מדיניים. בבחינת, "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
 
השינוי הזה מגובה באופן כמעט מוחלט על ידי ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראיד סאלח הוא העומד בראש המהלך הנוכחי. זאת, בשעה ששאר המפלגות הערביות – בראש ובראשונה האירדנטה הקומוניסטית של רק"ח וחד"ש – שותקות מול התנהלותם הפרועה של האסלאמיסטים. התסכול של הנהגת ערביי ארץ־ישראל נוכח הכישלון המוחלט לכפות על ישראל הסדר מדיני מביא אותם לתת לאסלאמיסטים יד חופשית.
 
העובדה שהאסלאמיסטים מהווים האוואנגרד במהומות הר־הבית איננה מלמדת רק על חולשת ההנהגה הפלשתינית, אלא גם על העובדה שה"פרטנר" הפיקטיווי שמתעקשים להמציא האמריקאים איננו קיים גם אם מתעקשים להמציא אותו כל פעם מחדש. מי ששולט ב"שטח" הם יורשי 'גדודי חללי אל־אקצה' ו'עיז א־דין אל־קסאם'. ומבחינה רעיונית ופוליטית, קריאת התגר על ריבונותה של ישראל בהר־הבית מלמדת כי הפלשתינאים נמצאים במצב התודעתי שאיפשר את פרוץ הפוגרומים של אוקטובר והאינתיפאדה השנייה.
 
המצב הנפיץ הזה עשוי להירגע מעט לאור האינטרס האסלאמיסטי שעסקת שליט אכן תצא אל הפועל. אם המהומות בהר־הבית תשככנה, ובהנחה שבעימותים מול צה"ל והמשטרה לא ייהרגו חברים בכנופיות הפורעים הערביות, השקט יירגע עד שרבי־המרצחים ה"כבדים" של החמאס ישובו לפעולה ויתפסו מחדש את עמדות המפתח בארגון, כאשר לבם מלא כוונות נקם במדינה שכלאה אותם וגזלה את חירותם. בהנחה שהמתרחש בהר־הבית הוא רק "קדימון", ובמידה שהאסלאמיסטים יקבלו הכרעה להרגיע את השטח עד לשיבת ההנהגה החמאסית מהכלא הישראלי, מה שמתרחש היום הוא רק משחק ילדים בהשוואה לעתיד לבוא.
 
מצב של קיפאון מדיני, המשך התחמשות איראן בנשק גרעיני והתחזקות החמאס ברבי־המרצחים שישוחררו מכלאם, עלול להביא לפתיחת אינתיפאדה שלישית סביב הר־הבית. במצב כזה, חיזבאללה עלול לפתוח חזית צפונית, ולא מן הנמנע – כפי שצופה העיתונאי דן מרגלית – שגם סוריה תצטרף לעימות, בניסיון להצליח לעשות את מה שכשלה לעשותו במלחמת יום הכיפורים. לתנועת המלקחיים של חמאס מהדרום וחיזבאללה־סוריה מהצפון, עלולים להצטרף גם ערביי ישראל ובראשם התנועה האסלאמית. משמעותו של מהלך כזה היא אחת: מלחמת עצמאות מחודשת.
 
בסיטואציה כזאת, לא מן הנמנע שממשל אובאמה ינסה לכפות הפסקת אש בדמות "הסכם חלוקה" מחודש של הארץ לשתי מדינות כאשר סוריה, מצרים, ירדן ומדינות ערב נוטלות לידן את הריבונות על עזה והגדה המערבית מזה, ולבנון מזה. חולשתו של ממשל אובאמה לכפות על ישראל הסדר מדיני עלולה להפוך ליתרונו כאשר הפלשתינאים יבקשו לחזק את הנטייה הפרו־ערבית של אובאמה באמצעות אינתיפאדה פנימית ותנועת מלקחיים מלחמתית, וברקע האיום האיראני.
 
אם צריך לסכם את הגורמים האפשריים לפרוץ מלחמה מעין זו, ניתן לתארם בקצרה כך:
 
ראשית, נפיצות המצב הנוכחי נוכח חולשת ארה"ב ואבו־מאזן; שנית, התחזקות החמאס במנהיגי ובהוגי האסלאמו־פשיזם המזרח־תיכוני, במידה שעסקת שליט תצא לפועל; שלישית, העצבנות הרבה בגזרה הסורית; הסולידריות החזקה של ערביי ארץ־ישראל בישראל גופא ובשטחי יש"ע; רצונו של הממשל האמריקאי לכפות הסדר מדיני על ישראל.
 
ישראל תילחם, במקרה הזה, את מלחמת חייה. היא יכולה לנצח בה, הן בזכות יתרונה הצבאי, הן בשל המורל הגבוה של העם בעת מלחמה והן בעקבות ההבנה המחלחלת לחלקים ניכרים בציבור שלפיה האקסיומה של הסכמי אוסלו בדבר קיומו של "פרטנר פלשתיני" היא אם כל חטאת. לא מן הנמנע, שבמלחמה כזו, תיאלץ ישראל לכבוש מחדש את שטחי הגדה המערבית ועזה. ולא מן הנמנע שבמידה שערביי ישראל יערכו אינתיפאדה פנימית, תיאלץ ישראל לבצע הפרדה דמוגרפית שתפתור את השאלה הלאומית ארץ־ישראל באמצעות ריכוז הקבוצות הלוחמות ומשפחותיהם מקרב ערביי הארץ מחוץ לגבולות ישראל, קרי: העברתם הכפויה מחוץ לשטחיה של הארץ. ניצחון ישראלי כזה יהיה ניצחון היסטורי מהסוג שהתרחש כאשר בעלות־הברית הביסו את הרשע הנאצי וחילקו את גרמניה. חלוקה שכזו תחייב, במקרה הנוכחי, חלוקה דמוגרפית מחודשת. סביר להניח שהתערבות המערב תביא לסיום המלחמה על מנת שלא להפיל "נכבה" נוספת על התוקפן הערבי.
 
לערביי ישראל ולקהילה הבינלאומית יש אפשרות למנוע מלחמה מעין זו, שתגבה מחיר כבד מכל הצדדים המעורבים בה. בנימין נתניהו הלך כברת־דרך ארוכה בהציעו הקמת שתי מדינות לשני עמים, הכרה בישראל כמדינה יהודית ומשא־ומתן ללא תנאים על כל השאלות הרלוונטיות. השאלה אם לערביי ישראל יש רצון למנוע מלחמה שכזו, ואם לקהילה הבינלאומית יש די כוח לכפות על ערביי הארץ פתרון של שתי מדינות. התנהלות המערב מול איראן מלמדת כי הערבים פוסעים לקראת עימות חזיתי עם ישראל, כאשר הטריגר לפיצוץ הוא רק שאלה של
מן.
 
ישראל עלולה לעמוד על נפשה ולהילחם את הקשה שבמלחמותיה. מלחמה מעין זו יכולה לפתור את השאלה הלאומית בארץ־ישראל לטובת היהודים רק אם יעמדו הערבים על ברכיהם ויבקשו כניעה מתוך עמדה ברורה של נחיתות. אם ברצונם של הערבים ליטול את תפקידה של גרמניה של ספטמבר 1939, הם יצטרכו גם לקבל את גורלה של גרמניה מ-8 במאי 1945. השאלה אם מלחמה כזו היא נמנעת תלויה בראש ובראשונה בנחישותו של המערב לרסן – כאן ועכשיו – את האסלאמו-פשיזם המשתולל.