ארכיון תג: ניו יורק טיימס

המהפכה של אובמה נכשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.8.2013

את האות לפתיחת האביב הערבי נתן הנשיא אובמה בנאומו בקהיר. בגיבוי ארצות־ברית, ובמידה רבה גם האיחוד האירופי, הופלו המשטרים הערביים המושחתים והוותיקים במצרים, בסוריה, בתוניס, בתימן ובלוב. מובארק הודח, לאחריו מורסי, אסד שולט על חלק מסוריה, קדאפי הוצא להורג ובכל המדינות הערביות נאבקים זה בזה החילונים מול האסלאמיסטים, כאשר מאזן הכוחות משתנה בין תוניס האסלאמיסטית, לוב הקרועה לשבטים שונים, מצרים המפולגת וסוריה השרויה במלחמת־אזרחים עקובה מדם.

אובמה הוא מהפכן. הנשיא האמריקני האמין באמת ובתמים ביכולת להקים משטרים נאורים, ליברליים ודמוקרטיים בארצות ערב. האמונה בסדר עולמי חדש היא חלק מהסביבה שמקיפה את אובמה: ליברלים, רדיקלים וסמי־קומוניסטיים. כך, בפרופיל שהציג ה"ניו יורק טיימס" על ואלרי ג'ארט – היועצת הקרובה ביותר של הנשיא, ידידת המשפחה מזה שני עשורים, שליוותה את אובמה משיקגו עד הבית הלבן – נכתב כי היא הוצג לבני־הזוג אובמה דרך אביה החורג הקומוניסט, ורנון ג'ארט. הלה עבד עם מורו הרוחני של אובמה, פרנק מרשל דייויס. ג'ארט האב ודייויס פעלו יחד בשנות הארבעים בארגוני־חזית ובעיתונים קומוניסטיים.

הגישה שלפיה יש לעודד מהפכות דמוקרטיות ב"ארצות הקולוניאליות והסמי־קולוניאליות" הייתה גישה לניניסטית־סטליניסטית בעליל. במובן זה, אובמה וג'ארט הולכים בנתיב הקומוניסטי־רדיקלי. ביסוד ההשקפה הזו עומד הרעיון שהמשטרים החדשים שיקומו יהיו "פרוגרסיביים" בהשוואה למשטרים ה"ריאקציוניים" שקמו במקומם. כך, למשל, משטר הבעת' הסורי והמשטר הנאצריסטי במצרים נתפשו על־ידי הסובייטים כמשטרים "מתקדמים". אובמה עצמו קיווה שאותו אביב ערבי יביא לתוצאה רצויה לארצות־הברית: משטרים פרו־אמריקניים, מתקדמים, מערביים. התוצאה הייתה, כידוע, הפוכה. במקום הליברלים והסוציאליסטים באו האסלאמיסטים והסלאפיסטים.

העובדה, שהאמריקנים עומדים מנגד נוכח הנעשה במצרים ובסוריה מלמדת על חוסר אונות מצד הממשל בכל הנוגע למתרחש באותן ארצות. אילו היו יודעים בממשל האמריקני איזה צד ינצח, ודאי היו תומכים בו, כשם שהפקירו בשעתו את מובארק ותמכו בצבא. אולם בפועל, ארצות־הברית עומדת בפני שוקת שבורה: הניסיון לעורר מהפכה דמוקרטית גרר אחריו ריאקציה. אפשר להשוות את זה למהפכת הבורגנית־דמוקרטית של רוסיה בפברואר 1917, שהביאה למהפכת אוקטובר. לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת שבהם הפסידו הבולשביקים, פיזר לנין את האסיפה והקים מועצות, "סובייטים", בשליטה בולשביקית. מהפכנים לא יודעים להתמודד עם תוצאותיה הבלתי־חזויות של הדמוקרטיה.

במצרים מתרחש עתה מאבק בין המהפכה הדמוקרטית לבין מהפכת־הנגד האסלאמיסטית. הסכנה המוחשית היא, שהמהפכה הדמוקרטית תתאבן כמו המהפכה הסורית, ההולכת ונשלטת יותר ויותר על־ידי גורמים אסלאמיסטיים במאבק מול משטרו הרצחני של אסד. בהיעדר סמכות והכוונה אמריקניות, תוך כמה חודשים עלול המזרח התיכון למצוא עצמו מסובך במלחמות אזרחים בלתי־נגמרות, ועוד לא אמרנו מלה על הממלכה הירדנית הנוטה ליפול ועל אבו־מאזן שבקושי מייצג את ערביי יהודה ושומרון ונתקל בהתנגדות עזה מצד משטר חמאס בעזה. ההחלטה של האמריקנים, לפי דיווח ה"דיילי ביסט" מאתמול, על הקפאת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים, מלמדת על הכרעת הממשל לסגת מהנעשה במצרים ולהפקיר את המדינה לגורלה.

בישראל מביטים במעשיו של אובמה בדאגה רבה. כלל לא בטוח, כי ביכולתם של האמריקנים לערוב לקיומו של הסדר מדיני ישראלי־פלשתיני – ולו חלקי – שיתבסס על נסיגות אפשריות. כישלון מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני הוא עניין קריטי בכל הנוגע לשיקולי שמירת הסדר והיציבות בישראל וביו"ש. ראש הממשלה נתניהו, שרת המשפטים לבני ועו"ד יצחק מולכו יצטרכו לברר תחילה עם האמריקנים, עוד לפני שהם נושאים ונותנים עם אש"ף, מה ביכולתה של אמריקה לתת לישראל. אם ארצות־הברית לא יכולה להתחייב לערבויות משמעותיות למען הסדר מדיני בר־קיימא, ניתן לומר כבר עתה שהמשא ומתן הישראלי־פלשתיני עלול להתפוצץ כבר בקרוב בלא כלום.

האקדח הטעון של יאיר לפיד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2013

הריאיון שנתן שר האוצר, יאיר לפיד, ל"ניו יורק טיימס", סיפק בידו הזדמנות אפשרית לחלוק על מדיניות ראש הממשלה בשאלה הפלשתינית. מעטים זוכרים, כי טרם התקיימו הבחירות, ביקש יו"ר 'יש עתיד' למשוך אחריו מצביעי שמאל בטענה, כי הוא ייכנס לממשלה רק אם זו תקדם את התהליך המדיני. אולם בריאיון עמו, הביע ספקנות בנושא הפלשתיני ולמעשה יישר קו עם ראש הממשלה נתניהו. ההבחנה שלו הייתה מדויקת: ישראל רוצה שלום וביטחון, הפלשתינים – שלום וצדק (גם אם הפירוש הפלשתיני למונח "צדק" הוא מעוות למדי). בפועל, שר האוצר ממוקם מעט שמאלה מנתניהו ויותר ימינה מציפי לבני. הדבר החשוב במהלך הזה הוא החזית האחידה שישראל משדרת: בשונה מהימים שבהם מפלגת העבודה איימה לפרוש מהקואליציה במידה שלא יחודש המו"מ המדיני, כאן המסר הוא אחיד – כן לחידוש השיחות, לא לציפיות מוגזמות מדי. הגב שנותן מי שאמור היה להנהיג את מחנה השמאל־מרכז ליו"ר הליכוד הוא חשוב, בעיקר כיוון שה"ניו יורק טיימס", שמהווה ה"פרבדה" של הבית הלבן, רצה לשמוע מלפיד מנגינה אחרת. המוסיקה שנשמעה בריאיון הזה הייתה אפוא ערבה לאוזני רה"מ.

ג'ונתן ס. טובין, איש כתב־העת השמרני "קומנטרי", העיר על כך במאמר שפירסם שלשום, כי "לפיד הוא פוליטיקאי ממולח ואם יש מי שיכול להסיר את הקללה מעל המרכז הישראלי, הוא האיש. בין אם ישרוד עד הבחירות הבאות ובין אם לאו, הוא קיבל החלטה חכמה: כל מי שרוצה עתיד בפוליטיקה הארצית, לא יכול להמר עם הקריירה שלו על המיתוס שלפיו הפלשתינים רוצים שלום. אלו שמקווים שלפיד יאתגר את נתניהו בעניין תהליך השלום, מטפסים על העץ הלא־נכון". עד כאן טובין. השאלה המהותית היא, האם ברבות הזמן – ובמידה שהלחץ האמריקני יגבר והפופולריות של שר האוצר תצנח בגלל בעיות כלכליות חריפות – הוא לא יהמר על הסוס הפלשתיני. וכאן צריך לסייג את הציפיות שמפתחים שמרנים בעולם ואנשי־ימין בארץ, בעיקר לאור ההכרזה הברורה של יו"ר 'יש עתיד', כי הוא רוצה עצמו יורשו של ראש הממשלה.

בסופו של דבר, גורלו הפוליטי של שר האוצר יוכרע בנושא התקציבי והכלכלי. נתניהו לו יד חופשית וגם גיבוי רב, יחסית, להעביר תקציב כראות עיניו. אם יצליח לפיד בתפקידו על אף המגבלות הקשות בתקציב (בעיקר העלאת המסים והסירוב לייעל את המגזר הציבורי), ואם ילך למהלך היסטורי מורכב וקשה של הפרטת חברות ממשלתיות גרעוניות וחיסול המונופול של ההסתדרות בתחומים מהותיים לפעילות הכלכלית של ישראל, הוא יבקש לסיים את כהונת הממשלה הנוכחית עם הישג מוכח ביד, שיהווה עבורו הפלטפורמה לבחירות הבאות. אולם אם מהלכיו לא יצליחו, בצר לו יבקש לפיד הישג בנושא המדיני – הישג שיביא לידי כך שהבית הלבן יחבק אותו ויפריד אותו מנתניהו על מנת להפוך אותו לחלופה לראש הממשלה. ומי שחושב ששינוי־דעות כזה איננו אפשרי, מוזמן לעיין בהתחייבויות שר האוצר לבוחריו בינואר האחרון ולהשוותן למעשיו בפועל. ההבדלים והזיגזגים מעוררי־פלצות.

בטווח הקרוב, ישראל תידרש להתמודד עם סוגיות ביטחוניות מורכבות, מלבד הנושא הפלשתיני. המצב בסוריה, האיום האיראני, מצרים המתערערת וגם ממלכת־ירדן השורדת אך בקושי – כולם יהיו על שולחן הקבינט המדיני־ביטחוני, שלפיד חבר בו. גם בירושלים וגם בוושינגטון מבינים, ש"אביב העמים" הערבי הופך להיות חורף אסלאמי קפוא יותר משחשבו. ישראל חייבת, בהקשר הזה, לעמוד מול העולם בכלל, ונוכח וושינגטון בפרט, עם מצג מנהיגותי אחיד, מסרים זהים ומדיניות קשוחה ששמה במרכז את האינטרס הלאומי הישראלי. אפשר רק לקוות, כי שר האוצר ימשיך לנקוט במדיניות אחראית בנושאים מרכזיים כאלה.

הפרקטיקה המהפכנית של ברק אובמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2011

נשיא ארה"ב אובמה ידע זמן רב לפני שנשא את נאומו כי אין ראש ממשלה ישראלי שיסכים לחזרה לגבולות 1967. אפילו חביבת הבית הלבן, הגברת לבני, לא תסכים לערוך טיהור אתני בגוש עציון ובמעלה אדומים. אולם אובמה בחר בכל זאת לקרוא לישראל לחזור לגבולות 1967. לראש הממשלה נתניהו לא הייתה כל ברירה אלא לענות לנשיא האמריקני בשלילה מוחלטת. קשה להעלות על הדעת ראש ממשלה ישראלי שהיה נוהג אחרת. אולם אם ידע אובמה כי תשובת נתניהו תהיה שלילית, מדוע החליט בכל זאת לבקש את הבלתי-מתקבל על הדעת?

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

מלאני פיליפס, אחת הפרשניות השמרניות המפורסמות בבריטניה, טענה כבר לפני שלוש שנים ששורשיו של אובמה נטועים במרכסיזם המהפכני. אחת הדרכים של מהפכנים להילחם את מלחמתם היא באמצעות "פרוגרמת מינימום" ו"פרוגרמת מקסימום". פרוגרמת המינימום מכילה "תביעות מעבר" טקטיות המשרתות את פרוגרמת המקסימום האסטרטגית. המטרה של הפרחת בלון החזרה לגבולות 67' היא לזעזע את ישראל, לטרוף את הקלפים מחדש, לערער את מנהיגותו של נתניהו, כדי שייווצר משבר אשר יוביל בסופו של דבר למו"מ מדיני מחודש כשברור שישראל, שאינה יכולה לחזור לאותם גבולות, תוותר ויתורים רבים בתמורה ל"וויתור" הפלשתיני על גוש עציון ומעלה אדומים. למשל, חלוקת ירושלים והסכמה לקליטת חלק מהפליטים בגבולות ישראל.

תביעת המעבר של פרוגרמת המינימום, חזרה לגבולות 67', מיועדת לשרת את פרוגרמת המקסימום, שהיא – במקרה הטוב – חלוקת הארץ לשתי מדינות ודה-ציוניזציה של ישראל. במלים אחרות, לאובמה אין ספק שדרישה מישראל לסגת לגבולות אשר מהם נאלצה לצאת למלחמת אין-ברירה לפני 44 שנה, איננה ריאלית. אבל דרישה שכזו מהווה לוחמה פסיכולוגית מהפכנית בדרך להשגת המטרה הסופית.

במאמר של גלן קסלר ב"וושינגטון פוסט", הצביע הכתב הדיפלומטי הוותיק על כך שבנאום אובמה לא הייתה התייחסות לפתרון בעיית הפליטים, בשונה מהנשיאים שקדמו לו, קלינטון ובוש הבן. קסלר מציין כי במכתב הנשיא בוש לרה"מ דאז שרון, משנת 2004, כתב הנשיא האמריקני כי בעיית הפליטים תיושב במסגרת המדינה הפלשתינית. כך גם גרס הנשיא קלינטון בהתייחסותו לנושא משנת 2001. לא כן אובמה. כל שאמר הנשיא האמריקני הוא שיש לדחות את שאלות ירושלים והפליטים לשלב מאוחר יותר, ואילו עתה ראוי להתרכז רק בשרטוט הגבולות ובהסדרי ביטחון. אבל התוכנית הדו-שלבית הזו היא פיקציה. אובמה יודע כי הפלשתינים מעוניינים קודם כל בעניין ירושלים והפליטים. ישראל תיאלץ לשלם על סירובה לחסל את גושי ההתיישבות. התשלום יהיה בירושלים המזרחית ובשיבת הפליטים. או ההיפך: ישראל תיאלץ לעקור את המתיישבים כדי שרוב ירושלים תישאר בריבונותה ועל מנת שהפליטים לא ישובו לגבולותיה.

כך או אחרת, התביעה מישראל לשוב לגבולות 67' משרתת את מטרת-העל: זעזועה עד כדי פירוק הנהגתה. איך בכך כדי לטעון שאובמה הוא אנטישמי או אנטי-ציוני, אבל הפרקטיקה המהפכנית הזו מציבה אותו בשורה אחת עם עמיתיו באוניברסיטת ברקלי העוינים את הציונות וישראל.

נתניהו, כשמאחוריו רוב העם בישראל ואפילו חלק אדיר מהציבור האמריקני, יוצא מהעימות עם אובמה כשידו על העליונה. הוא יוכל להתמקד עתה בשלוש נקודות מהותיות: האבסורד שבחזרה לקווי 67', ההתעקשות הפלשתינית על שיבת הפליטים והברית החדשה של אש"ף עם האסלאמו-פשיזם. רוג'ר כהן כתב אתמול ב"ניו יורק טיימס", כי ביטחון ישראל תלוי בהתחייבות חמאס-פתח לאי-אלימות, בהסכמתם למדינה מפורזת ולקבלתם את העובדה שכינון שתי מדינות מציין את תום הסכסוך. מנגד, הריבונות הפלשתינית מתחילה, לפי כהן, בנסיגה ישראל מיו"ש, מפינוי התנחלויות, מנסיגה ישראלית והדרגתית מהשטחים ומחילופי שטחים.

הבעיה של כהן היא שהוא, כמו אובמה, מסרבים לנגוע בלב הסכסוך אשר הכשיל גם את קלינטון וברק וגם את בוש ואולמרט: חלוקת ירושלים ותביעת השיבה. בשונה מכהן ומאובמה, נתניהו מבין כי מאבק על תביעת השיבה כאשר רוב שטחי יו"ש מצויים בריבונות פלשתינית, הוא מתכון למלחמת-דמים. כל עוד הפלשתינים לא מסכימים לסיים את הסכסוך ומתמקדים בשלבים למיניהם, ישראל לא יכולה לחזור על טרגדיות אוסלו וההתנתקות ולהפוך את כל העורף לחזית בשם תעתועי השלום של המהפכן מהבית הלבן.