ארכיון תג: ניב גורדון

בין פוסט-ציונות ובין דמוקרטיה – על מכתבם של אנשי אם תרצו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010

בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.

המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.

דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.

אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.

טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.

טרור מסוג אחר – על משטרת המחשבות באקדמיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.7.2010

שני מרצים בעלי תקן, ד"ר ניב גורדון וד"ר ירוחם לויט, עובדים באוניברסיטת בר-גוריון. האחד מרצה במחלקה למדע המדינה, האחר מרצה בכיר בגמלאות בבית הספר לרוקחות. הן גורדון והן לויט אוחזים בדעות שנויות במחלוקת: האחד קורא באופן שיטתי להחרמת ישראל והאקדמיה, האחר טוען כי ההומוסקסואליות היא פגם ובמידה כזו או אחרת מסוכנת. אולם אוניברסיטת בן-גוריון סירבה לגעת בשיערה משיערות ראשו של גורדון בשם "החופש האקדמי". לויט, שהביע את דעתו בקורס "אתיקה רפואית" שהוא מעביר, סולק בבושת פנים.

במהלך ויכוח בין שני סטודנטים בקורס, העיז לויט להביע את דעתו. לשיטתו, הומוסקסואלים המנהלים אורח חיים מוחצן עלולים לפגוע בצעירים שאינם בטוחים במיניותם ולמנוע מהם חיי משפחה "נורמאליים". נטייה מינית, פסק לויט, ניתנת לריסון ולבחירה. "אני, לדוגמה, נמשך לכל הנשים, אבל אני מרסן את עצמי; כך יכולים גם ההומוסקסואלים", הוסיף.

דעותיו השנויות במחלוקת של לויט הספיקו להנהלת האוניברסיטה. הוא זומן לוועדת ההוראה האוניברסיטאית, אישר את הדברים שיוחסו לו אכן ולהגנתו טען כי החופש האקדמי מקנה לו זכות לפעול לפי הבנתו, וכי בשיעורי אתיקה ישנה זכות להבעת דעה אישית. מנהל בית הספר לרוקחות, פרופ' ריאד אגבריה, אישר כי עבודת המרצה הופסקה. העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע לא סייעה לו, בלשון עדינה.

האיפה ואיפה בין גורדון ובין לויט איננה נובעת רק מהעובדה שגורדון הוא מרצה בכיר בעל קשרים בינלאומיים שכל פגיעה בהעסקתו עלולה להצית קמפיין בינלאומי נגד האוניברסיטה. גם העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע איננה הסיבה היחידה לכך שעבודתו הופסקה. היחס המועדף לגורדון וההתנהלות המקרתיסטית כלפי לויט מקורה בחשש ממשי של שלטונות האוניברסיטה מפני משטרת המחשבות השמאלנית השולטת באקדמיה.

משטרת המחשבות באקדמיה הישראלית מנהלת את המחלקות השונות באמצעות קוד ברור של ערכים, עקרונות ודעות שכל חריגה מהן נידונה לסנקציה קשה. דמוניזציה לישראל – מקובלת. הגנה על ישראל מפני הקמפיין האנטישמי נגדה – אסורה. הגדרת הציונות כקולוניאליזם – רצויה. ביקורת על הפלשתינאים – פוליטיקה שראוי להוציאה מהשיעורים. הנפת דגלים פמיניסטיים רדיקליים והגנה על שינויי מין לכל המעוניין – ליברליזם נאור. פקפוק בטענה שהומוסקסואליות הינה נטייה מולדת ורצויה – נבערות חשוכה שיש להילחם בה.

למשטרת המחשבות הזו יש כוח בינלאומי בלתי-מבוטל. בכיריה יושבים בוועדות המינויים, מחליטים על חלוקת מלגות ותמיכה כלכלית, מכריעים בעניין העלאות בדרגה, מאשרים שבתונים ונסיעות לחו"ל ושופטים עבודות מחקר. יציאה נגד משטרת המחשבות הזו היא כמעט התאבדות. לכן, רוב המרצים – לרבות אלה בעלי התקן שמשכורתם מובטחת – נמנעים מלהילחם בה ונכנעים לכל שיגיונותיה. אוניברסיטאות מסוימות כבר חסומות מלכתחילה למרצים הנחשדים בסטייה מהקו המפלגתי. ברוב המחלקות במדעי הרוח אין ולו חובש כיפה אחד. חדרי מחלקות משמשים לא אחת כנסים פוליטיים ונעשה שימוש במשאבים אוניברסיטאיים כגון ציוד מחשבי, אינטרנט ודואר אלקטרוני, רשימות תפוצות וסילבוסים לשיעורים. כך, בקורס מבוא לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, סולקו חיבוריו של הסוציולוג הנודע וחתן פרס ישראל, שמואל נח אייזנשטדט, מהסילבוס. במקומו נכנסו חיבוריו של ד"ר עזמי בשארה.

משרד החינוך איננו שש להתערב בנעשה באקדמיה. ישנו חשש מהותי שכל ניסיון להתערב בתכנים יזכה לקמפיין בינלאומי נרחב ויגביר את המאמצים להחרמת האקדמיה. המדינה ממשיכה להזרים עשרות מיליוני שקלים, ללא כל פיקוח, למוסדות שבכיריהם פועלים בגלוי נגד ישראל. אף אחד לא תוהה איך מוקצים תקנים חדשים ולמי ניתנות מלגות יוקרתיות. האקדמיה ממשיכה לפעול כטריטוריה אוטונומית בחברה הישראלית, ללא ביקורת ופיקוח.

החופש האקדמי הוא ערך מקודש, ללא ספק. אולם כאשר החופש הזה ניתן רק לצד אחד, ראוי לשקול שוב אם לא מדובר בעריצות מחשבתית שיש להיאבק בה ולא בחירות של ממש. משרד החינוך צריך לבטל את פיטוריו של ד"ר לויט בשל דעותיו השנויות במחלוקות. כשם שד"ר ניב גורדון ממשיך להתפרנס מכספי משלם המסים ולקרוא להחרמת ישראל מתחת לכל עץ רענן, ראוי להניח לד"ר לויט לומר את אשר על לבו. החופש האקדמי הוא גם החירות לפולמוס, לא חופש לאינדוקטרינציה חד-צדדית של סטודנטים.