ארכיון תג: נאצים

חוק החרם ומלחמת האזרחים השקטה בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.7.2011

בראיון שנתן אתמול לעיתון "הארץ", הוציא אורי אבנרי את התחמושת הקומוניסטית הידועה במאבק נגד "אויבי העם והמעמד": השוואה בין מדינת ישראל ובין הנאצים. לפי אבנרי, לא זו בלבד שאנו מתקדמים למדינה ש"רבני המתנחלים" מושלים בה, אלא שאנו בדרך לכינון דיקטטורה בסגנון גרמניה הנאצית. "זו דיקטטורה פשוטה, נקמנית", אומר אבנרי. "אני עד גיל עשר גדלתי בגרמניה. ראיתי את היטלר מגיע לשלטון. לא היתה שם שום מהפכה אדירה עם עלייתו לשלטון. שום דבר דרמטי לא קרה. זה היה צעד קטן. כשאבא שלי החליט לעזוב את גרמניה כמה חודשים אחרי שהמשטר הנאצי קם, כל הקרובים שלו אמרו לו 'אתה משוגע'. היום, שמותיהם של כל אלה רשומים ברשימה של קרבנות השואה בכיכר העיר ההיא. אנחנו בדרך המלך למשטר מהסוג הזה. כל חיי חששתי מלהגיד את המלים האלה. תמיד אמרתי, 'עזבו, שום דבר אי אפשר להשוות לנאצים'. זו טעות. אני מתחרט שאמרתי את זה".

מתחרט על שלא השווה בעבר לנאצים. אורי אבנרי

מתחרט על שלא השווה בעבר לנאצים. אורי אבנרי

לא רק אבנרי מודאג מחוק החרם. ולא רק הוא משבש את משמעות החוק, שמתייחס לכל ישראל ולא רק להתיישבות ביו"ש, ומטיל סנקציה בעיקר על ארגונים ויוזמות מכוונות להחרמת ישראל, ולא על יחידים. הגדילה לעשות עו"ד טליה ששון, שהחרתה-החזיקה אחר מאמר המערכת של "הארץ", ובהתייחס ליוזמי החוק, כתבה: "הפגיעה שאישים אלה פוגעים במדינת ישראל פוגעת אנושות גם בלגיטימיות קיומה, שהרי מדינות העולם, כולל ארצות הברית, לא יתמכו במדינה שאינה דמוקרטית". לפתע, סיכול מהלך להחרמת מדינה דמוקרטית הוא אנטי-דמוקרטי. הניסיון למנוע מהשמאל לחבור לג'יהאד העולמי הרוצה בחיסול ישראל הוא, לפי ששון, פגיעה אנושות בלגיטימיות קיום המדינה.

הדברים של אבנרי וששון אינם רק היגיון הפוך, אלא גם פיגוע מוסרי. הם מקבלים חיזוק לעמדתם דווקא מהצד הפלשתיני, שמנהיגו, אבו-מאזן, הוא מהמובילים את המהלך הבינלאומי להחרמת ישראל. אתמול פורסם, כי מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, יאסר עבד-רבו, הודיע כי "אם החוק יעבור – הוא יבטל מראש את תוכנה של הודעת הקוורטט שאולי תצא היום וכל אפשרות לחידוש המשא ומתן". במלים אחרות, הקואליציה נגד חוק החרם היא בעיקרה חזית משותפת לשמאל הישראלי ולהנהגה הפלשתינית, כאשר המטרה היא שמירת הזכות החוקית של השמאל וידידיו בראשות אש"ף לפעול למען קיבוע דימוי ישראל כדרום אפריקה חדשה.

המאבק על חוק החרם משקף את מלחמת האזרחים השקטה המתנהלת בחברה הישראלית בשנים האחרונות. המלחמה הזו התחילה כאשר נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, ומאז נבחר נתניהו לתפקיד, היא מתנהלת במלוא עוזה. מחנה פוליטי שלם מעוניין בזכויות-יתר. הוא מבקש שהמדינה לא תפריע לו לנהל את הדיון על גבולות המדינה מעל לראשי האזרחים. התביעה להמשך הזכות המפוקפקת לקריאה להחרמת ישראל, פירושה דרישה אחת: לגיטימציה לניסיון לחולל הפיכה באמצעות לחץ חיצוני שישבור את הישראלים ויגרום להם לוותר על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים שלהם.

אין ספק, כי בקרוב כבר יתחילו להפיץ בעולם את דיבת ישראל כדיקטטורה, ובשמאל ימשיכו במסע התעמולה שכותרתו "הפשיזם כבר כאן". לישראל שמורה הזכות היסודית להגן על עצמה מפני המחרימים אותה, אולם בד בבד ראוי שהדרג המדיני יהיה מודע לכך שהתגוננות זו מחייבת את משרד החוץ להיערכות משמעותית בכל הנוגע לתעמולה האנטי-ישראלית שהבולשביזם המקומי ינהל בעולם. מה שברור הוא, שככל שנוקף הזמן, מיטשטשים ההבדלים בין מטס השטנה לישראל ומשט הטרור לעזה, לבין הציר השמאלני המקומי. אם כפיית פתרון מדיני על ישראל באמצעות חרם מסמלת בעיני אבנרי וששון את מהות הדמוקרטיה, לא פלא שעבורם, הפשיזם האסלאמי הוא בן ברית ראוי.

על ישראל להבהיר לעולם את קוויה האדומים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.5.2011

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, התחיל את הקריירה שלו כמכחיש שואה. בעבודת הדוקטור שכתב בברית המועצות טען עבאס כי התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים לשם השמדת היהודים בתמורת לחתימת הסכם העברת רכוש היהודים לארץ ישראל, פקפק בהערכה כי שישה מיליון יהודים נספו בשואה וציטט "מחקר מדעי" של מכחיש השואה הצרפתי (שבאוקטובר 2006 נידון לקנס ולמאסר בעוון הכחשת שואה והשתתף חודשיים אחר כך בוועידת הכחשת השואה באיראן), שלפיו תאי הגזים לא התקיימו לשם רצח יהודים אלא כדי לשרוף גופות פן יתפשטו באזור מחלות וזיהומים.

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

במשך שנים, שכנעו אותו אנשי השמאל שמכחיש השואה הפלשתיני השתנה והפך למנהיג לאומי לגיטימי. ביום שלישי האחרון, חזר אבו-מאזן לסורו כשטען שהיישוב היהודי בארץ ישראל גירש את ערביי הארץ, ואז התערבו בנעשה צבאות ערב. הנרטיב השקרי הזה איננו מלמד רק על הכישרון של מנהיג פלשתין העתידית לערוך רוויזיה פרוטו-נאצית בהיסטוריה, כפי שעשה ב"עבודת הדוקטור" שלו, אלא גם על הכיוון שבו עבאס וחבריו פוסעים. ככל שנוקף הזמן, ברור יותר ויותר, כי שאלת חלוקת הארץ לשתי מדינות איננה רלוונטית עוד. הנאום שנשא השבוע ראש הממשלה נתניהו בכנסת ליכד סביבו את כל הקונצנזוס הציוני, אבל נתניהו מבין היטב כי הדיבורים על "מדינה פלשתינית מפורזת", "ירושלים שלמה בריבונות ישראל", "שמירה על גושי ההתיישבות" ו"פתרון בעיית הפליטים במסגרת המדינה הפלשתינית", הם כולם עורבא פרח. הפלשתינים נאבקים עתה על מימוש תביעת השיבה של ארבעה מיליון פלשתינים לגבולות ישראל. למעשה, מאבקם הוא לחיסולה של ישראל באמצעות זרם פליטים שיבטל את הרוב היהודי ויתיישב בקיבוצים ובערים בארץ על חשבון תושביהם היהודים. מטרה כזו ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה שבה תושמד ישראל.

לא ברור אפוא מה יכול נתניהו להציע לפלשתינים. למעשה, ברי כי אין מנהיג יהודי-ישראלי אחד מלבד דב חנין מחד"ש שיהיה מוכן להסכים לדרישותיהם. לישראל אין שום דבר להציע למנהיגים הערבים. המסר הזה צריך להיות חוד החנית בהסברה הישראלית. השאלה המהותית איננה אם ישראל תיסוג מהתנחלויות מבודדות, תישאר בבקעת הירדן, תסכים לחלוקת ירושלים או תאפשר למדינה הפלשתינית המיועדת להתחמש. השאלה העיקרית היא אם ישראל מסכימה לוותר על ייעודה כמדינת היהודים ולהתחסל. הגיע הזמן לומר כבר כעת, ואולי הדברים הללו ייפלו על האוזניים הנכונות, שהפלשתינים מתכוננים למסע הגדול על ישראל. חודש ספטמבר איננו רק החודש שבו מצפים הפלשתינים שהאו"ם יכיר במדינתם העצמאית, אלא גם החודש שבו הם מעוניינים בתחילת המסע הגדול להפלת מדינת היהודים.

רבים מרבים לדבר על אי-אונות ישראלית נוכח אירועים כמו אלה שהתרחשו בגבול עם סוריה. אולם ישראל איננה חסרת אונים כלל. במקום לעסוק בניסיונות לרצות את הבית הלבן ולאמץ נוסחאות בנוסח ארי שביט ואהוד ברק, על ישראל לצאת ביוזמה מדינית ברורה שבה יוצע לפלשתינים פתרון הסכסוך, עם קווים אדומים ברורים. הגיע הזמן להפסיק לשחק במלים: אם ההנהגה הישראלית לא מתכוונת לחלק את ירושלים ולחסל את יישובי גוש עציון, הגיעה העת לומר זאת ולשים את הדברים על השולחן. במקביל, יש להבהיר לפלשתינים מה הם הקווים האדומים של ישראל מולם בניסיונותיהם להבעיר את האזור, ולגבש אסטרטגיה לטיפול באינתיפאדה עממית שתנסה לצעוד מעזה לתל-אביב ומדמשק ליפו.

בהספדו לרועי רוטברג, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אף שנכתבו לפני שנות דור, נכונים הדברים כאילו נכתבו אך היום.

יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי

פורסם בגיליון יום העצמאות של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.5.2011

לפני למעלה מחמישים שנה, בידיעה ב"מעריב" מ-6 בינואר 1958 של הכתב שמואל שגב, נחשפו כמה מזיכרונות של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות. באיגרת רשמית ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את בעיית המיעוטים היהודיים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן ובהתאם לשיטות המדעיות שנקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן. תשובת הגרמנים הייתה: 'היהודים שלך'".

כאשר מבקשים לדון בציון ה"נכבה" על-ידי ערביי ישראל ועוזריהם בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, ראוי להביט במציאות כפי שהיא באמת: ה"נכבה" הייתה האפילוג של שואת יהודי אירופה. ציונו של "יום הנכבה" איננו רק קידום המיתוס השקרי שלפיו ערביי ארץ ישראל גורשו מן הארץ על-ידי הכוחות הציוניים, ולא ברחו ברובם (מידיעות רבות שנמסרו ממנהיגי הערבים, אלה הפצירו בבורחים להישאר דווקא בעריהם, כמו יפו, שלפי 'תוכנית החלוקה' נכללו בשטחי המדינה הערבית). ה"נכבה" איננה רק ניסיון להמשיך בקמפיין הארסי שלפיו הורתה של ישראל בחטא. למען האמת, ה"נכבה" היא כיום הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית של מחנה מכחישי עצמאות ישראל. הם מכחישים את העובדה שה"נכבה" היא התשליל של עצמאות היהודים. כי הערבים, המאוכזבים מכישלונם של הנאצים לממש את "הפתרון הסופי", ביקשו לבצע ביישוב היהודי בארץ ישראל את האקורד הסופי של השואה: חיסול יהודי הארץ כהמשך ישיר למפעלו של אדולף אייכמן. האסון שנפל על ערביי הארץ הוא המשך ישיר לאסון שנפל על הגרמנים אשר נכשלו בתוכנית להשמדת היהדות.

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

בזיכרונותיו כותב אל-חוסייני, כי "ניצחונותיה התכופים של גרמניה על בריטניה וצרפת עשו באותה תקופה רושם עז ביותר על כל מדינות ערב ועל תושבי עיראק בפרט. סיכויי הניצחון הגרמני פתחו בפנינו אפשרויות נקמה גדולה… בהופעות ובפגישות שהיו לי העליתי את הסיסמה 'אויב אויבך הנו – ידידך'… היה ברור לי ולחבריי העיראקים שהתרכזו סביב ראשיד אל-כילאני (מנהיג הממשלה הזמנית הפרו-נאצית בעיראק שברח לברלין לאחר תבוסתו, שם הצטרף לורמאכט, ד"מ) כי רק על-ידי מדינות הציר ניוושע. גם דעת הקהל תמכה בגישה זו ובהפגנות המוניות שנערכו מפעם לפעם ברחובות בגדאד, צעקו המפגינים: – 'יחי חאג' מוחמד היטלר!'".

לשמאל הרדיקלי בישראל של אותה עת היה ברור עד מאוד, כי אסונם של הערבים הגיע להם משום תמיכת הנהגתם בנאצים ותקוותם כי במלחמתם ישיגו את שלא הספיקו לממש חבריהם הנאצים המובסים והמוכים. הקומוניסטים בישראל התגייסו כולם למערכה להקמת המדינה העברית הצעירה. ב-10 וב-11 ביולי 1948, התכנס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד טרי וצעיר בין הקומוניסטים היהודים לבין אלה הערבים. "הוועד המרכזי מספק בסיפוק רב ובהוקרה", פורסם בעיתון "דבר", "את דבר העזרה המוסרית-פוליטית והחומרית המוגשת למדינת ישראל (על-ידי ברית המועצות)… למען הגנת האינטרסים של המוני העם העמלים, למען הבטחת הריבונות הלאומית והניצחון על האויבים, למען בנין החזית הלאומית הדמוקרטית והבטחת ההצלחה של גיוס כולל ומלא לחזית המלחמה (בערבים, ד"מ)… יש צורך מיידי לחזק את הממשלה הזמנית". "הוועד המרכזי", נחתמה ההודעה, "מחליט לשגר מייד את חבר מזכירות המפלגה א. גוז'נסקי לאירופה לשם המשכת פעולות הגיוס של עזרה כל-צדדית למלחמת מדינת ישראל".

א. גוז'נסקי, הלוא הוא אליהו (אליושה) גוז'נסקי, נשלח לצ'כוסלובקיה כדי להגביר את אספקת הנשק לישראל במלחמת השחרור. לאף אחד מהקומוניסטים היהודים לא היה ספק כי מדובר במלחמה צודקת. איש לא חשב על המילה "נכבה". כיום, המונח "מלחמת השחרור" איננו מוזכר בטרמינולוגיה של השמאל הישראלי, בטח לא של הקומוניסטים. את העזרה ההיא והתמיכה במלחמת השחרור, משכיחים לטובת השקר הגדול שנקרא "נכבה". אולם מעבר לעובדה כי הדיבור על "שואת הפלשתינים" הינו שקר גמור ומוחלט, הריהו גם מאמץ לרוויזיה היסטורית. עיקרה של רוויזיה זו איננו רק הטלת האחריות על ישראל להיווצרות אסונם של הערבים, אלא גם השכחת העובדה שה"נכבה" היא פרי מאמצי הערבים לעשות ביהודים את שלא השלימו לעשות בהם הנאצים. כך, בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-11 ביולי 1961, פורסם פרוטוקול הדיון במשפטו של אדולף אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, חקר את אייכמן על ביקורו בארץ ישראל בשנת 1937. "אחת המטרות של נסיעתך הייתה ליצור קשרים עם חאג' אמין אל-חוסייני, לא כן?", שאלו האוזנר. "התובע לוחץ על הנאשם", דיווח כתב "מעריב", "ודורש ממנו להשיב בקצרה: כן או לא. אייכמן מנסה לתת תשובה ארוכה, אך התובע משסע אותו ועומד על שלו, ואז הנאשם עונה: כן".

העובדה שבארגוני השמאל מציינים את "יום הנכבה" תוך השכחת הרקע לו, קרי: שיתוף הפעולה בין ההנהגה הערבית לבין הנאצים, ותוך טשטוש הקשר שלו, דהיינו: התוקפנות הערבית שביקשה להשמיד את יהודי הארץ כפי שרצתה לעשות לפי עדות חאג' אמין אל-חוסייני, איננה מעידה, ערב יום העצמאות, על בלבול מוסרי, על תינוקות שנשבו בידי הפלשתינו-פשיזם. מצייני "יום הנכבה" ממשיכים, במידה כזו או אחרת, את דרכו של המופתי הירושלמי.

ניתן לסכם את כל עניין ה"נכבה" בעדותו של הויפטשטורמיפרר דיטר ויסליצני, קצין ס. ס. לשעבר שהעיד במשפטי נירנברג מטעם הקטגוריה. "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות. שמעתי שהוא ביקר בעילום שם יחד עם אייכמן בתאי הגז באושביינצ'ם (אושוויץ)". מנהיגות ערביי הארץ ביקשה אפוא לעולל ביהודים את שעוללו בהם הגרמנים. אלה המתאבלים על ה"נכבה" ביום חגיגת עצמאות ישראל אינם אלא משרתיו הנרצעים של המופתי המבקר באושוויץ'. עשן היהודים הנשרפים בכבשנים לא הפריע למופתי של ירושלים, ואלה ההולכים היום בדרכו בציינם את "יום הנכבה" אינם שונים בהרבה מהמנהיג המוסלמי אשר נכנס בשער המחנה שמעליו התנוסס הכיתוב "העבודה משחררת".