ארכיון תג: משמר העמק

אחוות עמים – וגיא הריגה: הלקח של משמר העמק

אחד הסיפורים הנשכחים והמושכחים מימי מלחמת העצמאות קשור לפרשת הכפר אבו-שושא. היחסים בין חברי משמר העמק ובין תושבי הכפר היו טובים מאוד, כולל הבאתם של כפריים הסובלים מבעיות שיניים לטיפול במשמר העמק. כשפרצה המלחמה והגיע צבא קאוקג'י לאיזור, חשבו אנשי השומר הצעיר התמימים שחבריהם מהכפר אבו-שושא לא יאנו להם רע. הטעות הייתה מרה: תושבי הכפר הצטרפו לצבא קאוקג'י במטרה לטבוח בחברי משמר העמק.
 
בסיטואציה מקאברית במיוחד, נמלטו חברי המשק ליער הסמוך על מנת להחביא את ילדיהם. יונה גולן, חברת הקיבוץ, סיפרה לעיתונאי האמריקני רוברט סיינט ג'ון (הדברים פורסמו בספרו Shalom Means Peace), כי "לא חשבנו שאי פעם נשתמש ביער הזה כדי להחביא בו את ילדינו! כל אותו זמן, הכפר אבו-שושא לא נטל חלק פעיל בקרב. אז החלטנו לקחת משם את כל הילדים הקטנים דרך החפירות לשביל שעבר קרוב לאבו-שושא, ומשם לחתוך אל היער".
 
גולן ממשיכה ומספרת כי "זה היה בשבע בבוקר כשהם התחילו. אני הייתי בעמדת פילבוקס, משם יכולתי לראות את כל מה שקרה. ברגע שכל 160 הילדים שלנו היו בתוך החפירה, הערבים מאבו-שושא פתחו לעברם באש. אחת המורות נפצעה קשה ונפלה. היא חסמה את המעבר בחפירה. לאף אחד לא היה מספיק כוח להרים ולהזיז אותה משם. אז הילדים היו צריכים לטפס מעליה וזה חשף אותם לירי של הערבים".

"רוצו עשרים צעדים!". בצילום: חיילי צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק

"הפילבוקס שלי היה קרוב אליהם. יכולתי לראות את הפנים הקטנות של כל ילד וילד. מעולם לא הייתה לי חוויה כה קשה כמו לראות את הילדים האלה בשעה שיורים עליהם [בנה של יונה היה בין אותם ילדים, ד.מ.]. אבל גם היה טוב לראות את הפנים האמיצות שלהם. המורים צעקו להם 'רוצו עשרים צעדים!'… אחרי שהבאנו אותם אל היער – חוץ מאלה שנורו – הגיעו הבריטים…"
 
הסיפור המקאברי הזה – שמזכיר בפלאש בק רצחני את יערות המוות בתקופת השואה – מופיע בספרו של חברי, העיתונאי אמנון לורד, "מלחמה בבית" (הוצאת תמוז, 2003, עמ' 62-63). לורד כותב כי "במשמר העמק נגוז חלום המדינה הדו-לאומית של השומר הצעיר. מאז, לכל דור חדש בשמאל הישראלי יש את האבו-שושא שלו".
 
אמנם במשמר העמק נגוז חלום המדינה הלאומית של השומר הצעיר, אולם 61 שנה אחרי גיא ההריגה שניסו הערבים לארגן לילדי משמר העמק, פועלים בשמאל כמה וכמה חולמים – שמספרם הולך ועולה – לארגן גיא הריגה מודרני, והפעם למדינה היהודית. לגיא ההריגה הזה קוראים "מדינה אחת בין הירדן לים". האינטליגנטים והיצירתיים שבהם מבקשים להוסיף לגיא ההריגה הזה גם טבח תרבותי קטן ופועלים להתבוללות היהודים במרחב הערבי. כלומר, לא די בחיסולה של המדינה היהודית, צריך גם לחסל את הישגיהם התרבותיים של היהודים, ואפילו את שפתם.
 
לקומץ החולמים הזה – ואני מתפתה לכנותם "קומץ הבוגדים הזה" – יש משת"פים לא רעים בכלל בארגון השחרור הפלשתיני. כבר לפני כמה שנים, ניסה אבו-מאזן לאיים מחדש בשוט המדינה האחת, והוציא את בובת "מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית בין הירדן לים" מארון המתים של הפתח. הרעיון של הטבעת היהודים בים ערבי, וחיסולם התרבותי, היה מאז ומתמיד הפנטזיה הרטובה של קיצוני השמאל בארץ. אולם עתה מצטרפים אליו, פה ושם, עוד ועוד מפנטזים. השנאה העמוקה והתהומית לכל מה שמתרחש פה מעבירה על דעתם אפילו את האינטליגנטים וקרי-הרוח שבהם. שהרי האמת שנחשפה במערומיה לחברי משמר העמק היא בדיוק האמת שהפלשתינאים מבקשים להסתיר. ודוק: מי שמשתף פעולה עם הפלשתינאים מתוך אי-ידיעת ההיסטוריה הוא חולם שראוי למחול לו; מי שעושה כן על אף שהוא יודע אותה, אינו אלא בוגד בעמו.
 
בספטמבר 2000, ראיין העיתונאי ארי שביט את אדוארד סעיד. הוא שאל אותם לגבי עתיד היהודים במדינה אחת. "השאלה מה יהיה גורל היהודים קשה לי", אמר סעיד. "אני לא יודע. זה מטריד אותי". הכנות של סעיד נראית, במבט ראשון, יפה והומנית. ביטוי ליושר נדיר של פלשתינאי בעל תודעה. אולם במחשבה שנייה, הכנות הזה היא השקר הגדול ביותר. סעיד ידע היטב מה יהיה גורל היהודים במדינה שבה הערבים יהיו הרוב. לא גורלם הטריד אותו; אמירת הדברים כהווייתם, חשיפת האמת המרה בפני הכתב היהודי, היא זו שטרדה את מנוחתו.