ארכיון תג: משה ארנס

זה לא ז’בוטינסקי

פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 3.4.2013

תנועתו של זאב ז'בוטינסקי מעולם לא היתה תנועת חד־נס. כן, זה מפתיע, משום שראש בית"ר עצמו הטיף תמיד לחד־נס, לדגל האחד, להתרכזות ברעיון הלאומי ולנטישת אידיאות זרות ומפריעות כמו הסוציאליזם. אולם בפועל, התנועה הרביזיוניסטית – ואחריה תנועת החירות, גח"ל והליכוד – היתה תמיד תנועה של ל' כפולה: הלאומית והליברלית. תנועת ז'בוטינסקי, שהוקמה רשמית בשלהי אפריל 1925, בוועידה הראשונה של הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים (הצה"ר), היתה קודם כל לאומית וביקשה להעריך אל־נכון את יחסם של הערבים לשאלה הארצישראלית. הערכתו של ז'בוטינסקי היתה מפוכחת ועל פיה גם ביסס את תפישת "קיר הברזל".

לא רק חד-נס. זאב ז'בוטינסקי. צילום ארכיון: לע"ם.

לא רק חד-נס. זאב ז'בוטינסקי. צילום ארכיון: לע"ם.

ברם, הצה"ר ובית"ר התעקשו על שני עיקרים מרכזיים ביחס לערבים בכלל, ולמשטר החברתי שישרור בארץ ישראל בפרט: דמוקרטיה לאומית, שוויון־זכויות גמור לערביי הארץ, התנגדות לגירושם וחתירה לרוב יהודי בשתי גדות הירדן ללא דחיקת הערבים. ז'בוטינסקי לא היה רק "מפוכח" לגבי הערבים; הוא גם היה דמוקרט כלפיהם. כאשר מזכיר פרופ' משה ארנס את הפולמוס סביב ועדת פיל מ–1937 (משה ארנס, “רחמי השמאל וגעגועיו”, “הארץ” 22.3), הוא מדגיש את התנגדותו של ז'בוטינסקי (שסבר כי מן הנמנע יהיה להגן על המדינה היהודית בגבולות המוצעים). אך התנגדות זו עולה בקנה אחד עם התבטאויותיו על האי־מוסריות של גירוש הערבים מהארץ (1927), שאיפתו לשלום עם ערביי ארץ ישראל והתחייבותו ש"לעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו" (1923). ז'בוטינסקי היה אפוא לאומי־ציוני, ליברל ודמוקרט. כל ניסיון ליטול מהגותו את המאפיין הליברל־דמוקרטי ולהחזיק את זה הלאומי, נדון לכישלון.

ההגות המרכזית של ז'בוטינסקי מדגישה את רעיון המדינה היהודית במסגרת שלמות הארץ. מבחינתו, מדינה יהודית ודמוקרטית היא העיקרון המדריך. הוא שלל בעדותו בפני ועדת פיל את הטענה, כי הרוב היהודי בארץ יגרום סבל למיעוט הערבי. הדמוקרטיה, מבחינתו, היתה ערך עליון גם ברמה התנועתית: במכתבו אל ישראל רוזוב, מראשוני הצה"ר ומעוזריו, מדגיש ראש בית"ר את ההיבט הדמוקרטי בהתנהלותה של תנועתו: "איני מצייר לעצמי שום עבודה זולת עבודה קולגיאלית; ואם מחר אקבל קול אחד פחות מחברי, הרי בלא הרגשת עלבון כלשהי אצטרף אליו כעוזרו… אתה אינך יכול להאמין, שלעת זיקנה אסתלק מן העקרונות שעליהם גדלנו, ואגרר אחר תואר של מנהיג, שאני בז לו עד כדי בחילה" (9.11.1933).

הליכוד של ימינו איננו מתקרב לדרכו של ראש בית"ר. לא במחויבותו לדמוקרטיה, לא בשאיפתו לשוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים, לא בהבנתו את הצורך במדינה יהודית ודמוקרטית ואפילו לא בתקיפות מול הערבים. העמדה הבלתי מתפשרת שהציג עד כה הליכוד בשאלת המדינה הפלסטינית היתה ועודנה נכונה: נסיגה לקווי 67', ויתור על ירושלים והתקפלות נוכח תביעת השיבה הן מתכון לאסון לאומי. אולם האם די בעמדה מדינית ריאלית ותקיפה כדי להתהדר בקירבה אל מורשת ז'בו? האם בשעה שח"כ מירי רגב מכנה את מהגרי העבודה והפליטים "סרטן", היא מייצגת דבר מן המסורת הז'בוטינסקאית? האם כאשר ח"כ אופיר אקוניס מוצא עצמו מוקף בבית המשפט העליון במיכאל בן־ארי ובחסידי כהנא, בדרישה הפופוליסטית לפסול את בל"ד, ובכך משחק לידי הקיצונים שבהנהגת ערביי ישראל, הוא "ז'בוטינסקאי"? האם בשעה שח"כ דני דנון הסית את ההמון המשולהב בהפגנה שנערכה במאי 2012 נגד המסתננים האפריקאים וזעק "גירוש עכשיו!" (ובסופה יצאו המוסתים לעשות שפטים באפריקאים תמימים) היה בו משהו בית"רי? והאם יש ספק שח"כ משה פייגלין, המצדד בטרנספר מרצון של ערביי הארץ ובהפרדת התושבות מהאזרחות, קשור לתורת ז'בו?

ראשי הליכוד מודעים, בחלקם, למקום הקיצוני שאליו נסוגה המפלגה. דומה כי אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין כי אם ימשיך הליכוד בדרכו זו, המפלגה תמצא עצמה בבחירות הבאות עם פחות מנדטים משהיו לה בכנסת הראשונה. כבר עתה לליכוד יש אך שישה מנדטים יותר משהיו ל”חירות” בבחירות שנערכו בשנת 1949. אם לא תתחיל לגבש עצמה כלאומית, דמוקרטית וליברלית באותה נשימה, תנועת הליכוד עלולה למצוא עצמה במצב קשה יותר מזה שנמצאת בו מפלגת העבודה, שגם היא מקדמת איזו היברידיות מוזרה של סוציאליזם כלכלי שאיננו שמאלי מבחינה מדינית. אם ימשיך הליכוד בדרכו של ארנס, הוא ותנועת העבודה יהפכו בקרוב למצבות של עבר מפואר ולא לתנועות פוליטיות חיות ודינמיות.