ארכיון תג: מרצ אילן גילאון

המכורים לכזב – השבוע הקשה של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

ביום רביעי האחרון, פרסם העיתונאי סבר פלוצקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא מכה על חטא נוכח תמיכתו בהסדר מדיני עם סוריה הכולל נסיגה מרמת הגולן. "טעיתי ואני מכה על חטא", כתב פלוצקר באומץ אינטלקטואלי הנדיר במחוזותינו. "שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם", פסק. הדברים הללו פורסמו מעט לפני שנודע על ההסכם שגובש בין אש"ף לבין החמאס על הקמת ממשלה זמנית ולמעשה חיסול כל סיכוי ריאלי למו"מ לשלום עם ישראל. אפילו נשיא המדינה, שמעון פרס, נביא המזרח התיכון החדש, לא יכול היה להבליג. אתמול פנה לפלשתינים ואמר: "יש הזדמנות לשלום ואתם הורסים במו ידיכם את ההזדמנות למדינה פלשתינית". הוא אף הגדיל לעשות כשקבע בפסקנות האופיינית לו: "הניסיון להביא להקמת מדינה (פלשתינית) בספטמבר לא יצלח".

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

המציאות הטופחת שוב ושוב על פניו של "מחנה השלום" הישראלי לא תגרום ככל הנראה לקיצוני השמאל לשנות את דעתם. אולם הבעיה הגדולה של ישראל איננה בהכרח עם גופים כמו 'הקרן החדשה לישראל' או מרצ, שבין כה וכה יסנגרו על הפלשתינים כאחרוני נושאי לפיד השלום. הבעיה היא אחרת: בישראל ישנה אליטה גדולה, שפועלת במחוזות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט, ומיוצגת בין השאר על-ידי מפלגת קדימה, שממשיכה ללא הרף לטפטף את הכזב הגדול אשר לפיו "יש פרטנר". תחת השקר הגדול הזה, מנסים כל העת סופרים בעלי השפעה כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן לטעת בעולם אשליה שהבעיה היא בישראל. אם רק יסכים נתניהו להקמת מדינה פלשתינית ולחיסול ההתיישבות ביו"ש, או-אז ייכון שלום. השקר הזה חטף מכה ניצחת בעקבות הברית החדשה בין יורשי יאסר ערפאת לבין ממשיכי דרכו של אחמד יאסין, והטבח בהמוני סוריה המתקוממים נועץ מסמר נוסף בארון המתים של תיאוריית ה"שטחים תמורת שלום". סביר להניח ש"מחנה השלום" המצטמק לא ייעלם בקרוב, ואולי נראה עוד מעט יוזמה הקוראת למו"מ ישיר עם ממשלת חמאס-פתח. אבל על ישראלים בעלי השפעה כמו סבר פלוצקר, מוטלת חובה קדושה להתחיל לומר את האמת.

האמת הזו לא תהא חביבה על השמאל בארץ. כאשר מרצ מביעה, בהודעה רשמית שפרסמה, "קורת רוח ותקווה זהירה" (כך!) נוכח ההסכם בין החמאס לבין הפתח, ברור שיש פה מחנה פוליטי שלם שמתנהל יותר ויותר כנציג של עם אחר מאשר כנאמן הנמצא בשליחות עמו שלו. עבור כל ישראלי בר-דעת שאיננו מכור לפולחן אוסלו, הסכם כזה הוא בבחינת סימן אזהרה לבאות. אבל מבחינת "מחנה השלום" ששר בכיכר כבר שנים על השלום שנרצח בארבעה בנובמבר 95', העובדה שחמאס – האחראי על רצח מאות ישראלים – חובר לארגון אשר על שמו רשומה האינתיפאדה השנייה, היא בגדר "קורת רוח" ומהווה לא פחות מ"תקווה". בין אם מדובר בשוטים תמימים ובין אם בדוגמטים קשוחים שאבד עליהם הכלח, הרי שכאשר שאילן גילאון אומר כי "יש לקוות שעזה תלך בדרך רמאללה ולא היפך", אפשר רק לתהות אם בנוסף לעיוורון האופייני לו מזה שנים הרבה, לא לקה השבוע "מחנה השלום" גם באירוע מוחי קשה.