ארכיון תג: מרגרט תאצ'ר

על החירות: שני ספרים חדשים בהוצאת שלם

פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013

מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.

"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".

"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.

בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.

למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.

פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013

צעד משמעותי בדרך להפרטת שוק התעופה הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2013

לפני 29 שנים, הכריז אחד האיגודים החזקים בבריטניה, איגוד כורי־הפחם, מלחמה על ראש הממשלה דאז, מרגרט תאצ'ר. מול "אשת הברזל" ניצב ארתור סקרג'יל, יו"ר האיגוד ואחד האנשים החזקים בממלכה המאוחדת ובמפלגת הלייבור. רה"מ הבריטית ביקשה לייעל את תעשיית הפחם המנופחת, לסגור 20 מכרות ולהביא לפיטורי 20 אלף פועלים. ב־12 במרס 1984 נפתחה השביתה הגדולה והארוכה שסימלה את מלחמת תאצ'ר באיגודים: שביתת הכורים. בבריטניה פרצו עימותים עם המשטרה. רה"מ השוותה את מאבק למלחמה על איי פוקלנד. בנאום שנשאה, כינתה את הכורים השובתים "האויב מבפנים", וקבעה: "שלטון החוק יגבר על שלטון האספסוף". המשטרה עצרה למעלה מ־11 אלף איש. 8,000 איש הועמדו לדין. הכורים הכריזו על "מלחמת מעמדות". כעבור שנה חסר 9 ימים, הסתיימה השביתה בתבוסה מוחצת לאיגוד. סרט הקולנוע המצליח "בילי אליוט" משנת 2000 המחיש עד כמה נתנה השביתה את אותותיה בחברה, כלכלית ותרבותית. שנים רבות חלפו עד שהתאושש השמאל מהשביתה.

לפיד ונתניהו. הפרטות כואבות והתייעלות

לפיד ונתניהו. הפרטות כואבות והתייעלות

החלטת הממשלה מאתמול בדבר רפורמת "שמיים פתוחים" היא אולי מהצעדים המשמעותיים שננקטו בעשור האחרון לשם הפרטת שוק התעופה הישראלי, הפיכתו לתחרותי וקביעת אמות־מידה זהות לאלה הקיימות במדינות האיחוד־האירופי. סירוב הממשלה להיכנע לשביתת ההסתדרות ולאיומי עופר עיני עשוי לסמן את תחילתו של המאבק למען הפרטות נוספות והסרת הנטל מכיס הצרכן. עובדי 'אל על' חוששים, כי התחרות תגרום לפיטורים. ובצדק. עובדי חברת החשמל והנמלים רואים במאבק עניין עקרוני: אם השמיים ייפתחו, מן האפשר ששווקים נוספים ייפתחו לתחרות ולהפרטה. תאצ'ר הפגינה נחישות עקרונית מול הכורים.

עתה, נתניהו ולפיד נדרשים לנחישות מול יו"ר ההסתדרות, עפר עיני. אם הממשלה תתעקש על הרפורמה וההסתדרות תעמוד על שלה, המאבק יוחרף. לפי שעה, שדה התעופה בנתב"ג יושבת עד יום שלישי בחמש לפנות בוקר. כאשר תעבור הרפורמה לשלב היישום, יצטרך עיני להחליט אם הוא הולך על כל הקופה ומתייצב מול רה"מ ושר האוצר – כפי שעשה סקרג'יל באנגליה – או מוותר. גם עיני, שאולי אינו מכיר את ההיסטוריה של שביתת הכורים ההיא, יודע, כי מהלכי הפרטה, ייעול והכנסת גורמים זרים לתחומים שעליהם חולשים מונופולים ישראליים הם מתכונת להחלשת האיגודים. בבריטניה, הם לא התאוששו מהשביתה ההיא. בישראל – אשר בה כוחם אמנם מוגבל אך חזק דיו – רפורמת "שמיים פתוחים" היא עבור ההסתדרות מה שהייתה עבור איגוד הכורים ההחלטה להפריט ולייעל את מכרות־הפחם: הכרזת מלחמה.

נתניהו – שהקים ממשלת ימין ליברלי הגם שרצה בשותפות דווקא עם מפלגת העבודה והחרדים (שהיו, קרוב לוודאי, מונעים כל רפורמה בשוק התעופה) – אמר אתמול בישיבת הממשלה אשר אישרה החלת דין רציפות על הצעת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות במשק (החלטה שתכליתה קידום הצעת החוק): "אנו מאוד מעריכים את הסקטור העסקי ורוצים לעודד אותו… אנו לא מוכנים לקבל מונופולים וקרטלים. את התחרות הזו מבצעות נשות ואנשי העסקים. הערך המוסף הכלכלי לא מיוצר בעיקרו על ידי הממשלה או על ידי חברות ממשלתיות. אנו לא רוצים לדכא את היזמות ואת התחרות, ולא רוצים לדכא את היזמות והיזמים. בסופו של דבר זאת הכלכלה שלנו, הם מושכים את העגלה של כולנו, הם מביאים ערך מוסף, הם לוקחים סיכונים". במלים אחרות: השמרנות החדשה במושגיה הכלכליים חוזרת למשרד רה"מ.

ברם, המשנה הקפיטליסטית של נתניהו איננה חדשה. השאלה המהותית היא אם לשם הכנסת יזמות, תחרותיות וחירות עסקית לכלכלה, רה"מ ייצא גם למהלך של הפרטות כואבות, פיטורים, התייעלות ועימות עם ההסתדרות. בכהונתו הקודמת, ביכר את הפשרה עם עפר עיני על פני עימות. הפעם, לרה"מ ולשר האוצר, שני אנשי ימין כלכלי, יש הזדמנות לבצע מהלכים כלכליים משמעותיים ולהסתכן בעימות־רבתי עם ההסתדרות. עם סדר יום כלכלי מעין זה, נתניהו חוזר לשנת 2003, אז נאלץ לשקם את הכלכלה הישראלית במחיר אישי כבד. ישראל שלאחר רפורמות נתניהו שרדה את המשברים הכלכליים שיוון, ספרד וקפריסין לא מצליחות לשרוד. לפני עשור, הוא זכה לגיבוי מלא מצד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ואביו של שר האוצר הנוכחי, טומי לפיד, שמפלגתו מנתה 15 ח"כים. הפעם, גם לפיד וגם בנט יגבו את רה"מ בצעדיו. ציבור בוחריהם מצפה מהם לעשות כן. אם יצליח לחולל תמורות ליברליות בכלכלה – אפילו במחיר של עימותים קשים ושביתות ארוכות – גם כהונתו הרביעית כרה"מ תהא מובטחת.

האשליה שבתנועת המחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.4.2013

בסוף השבוע, כתב לי יונתן אוקון, צעיר מוכשר בן 24 מ'התנועה הליברלית החדשה', על פרשת מחיקת־חוב שהציבור הספיק לשכוח ופורסמה לפני כמה חודשים: "מדינת ישראל", מספר אוקון, "מחקה חוב של חברת החשמל לקופה הציבורית על־סך 6 מיליארד שקל. החוב הזה הוא קצת יותר מ־8 אחוזים מהחוב הכולל של חברת החשמל (באג"ח, הלוואות וכו') שמוערך ב־74 מיליארד ש"ח וממשיך לתפוח". זה לא המקרה היחיד שבו המדינה מוותרת על כספים המגיעים לה. כך, בידיעה שפורסמה ב"גלובס" ב־28.3, נכתב כי המדינה שוקלת למחוק חוב של הרשות הפלשתינית בגין צריכת חשמל על סך 730 מיליון שקל, ולהעלות את תעריפי החשמל לצרכן הישראלי ב־3 אחוזים כדי להשיב לעצמה את הכסף האבוד.

מובן, כי שום מחאה לא פרצה נוכח אובדן סכומי־העתק האלה, ודאי לא מחאה נוסח זו שהחלה להתגלגל לאחר שנודע, כי בכוונת בנק לאומי למחוק 150 מיליון שקל מחובותיו של יו"ר קבוצת אי.די.בי, נוחי דנקנר לבנק (בינתיים פורסם, כי מנכ"לית הבנק, רקפת רוסק עמינח, חזרה בה מכך). עולה אפוא השאלה מדוע המצפן הציבורי, הרגיש כל כך (ובצדק) לחובותיהם של טייקונים וחברות ענק, מוחל לחברות ממשלתיות, לא כל שכן להחלטות שערוריות נוסח ההחלטה על מחיקת החוב לרשות הפלשתינית. למה לא מתארגנת איזו הפגנה למען הפרטת חברת החשמל והסרת הנטל מן הציבור? ואיך זה שאף לא אחד מן הסוציאליסטים הרגישים לכיס הציבור אינו משיק קמפיין שימנע את ייקור החשמל כדי לכסות את חובות הפלשתינים?

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

התשובה לכך נעוצה בעובדה, שגם המחאה נגד בנק לאומי ודנקנר, כמו שאר המחאות שקדמו לה, מנוהלות על־ידי פוליטיקאים בהווה ולעתיד, שכל מטרתם היא יצירת הלך רוח מהפכני שיביא לערעור השלטון ולהחלפתו. בוועדים הגדולים לא נוגעים, כי בכל זאת יש מי שזקוק להסתדרות כדי לארגן הפגנות ולייצר שביתות כלליות. איך יוכלו לחולל שביתה כללית אם חברת החשמל תעבור לידיים פרטיות וחלילה תתייעל לטובת ציבור הצרכנים? וכמובן, בעניין הפלשתינים אין בכלל נושא לוויכוח. לשמאל יש עיוורון קבוע ביחס למתרחש מעבר ל"קו הירוק", ולכן אפשר בכלל לראות את העלאת תעריפי החשמל כעונש המושת על הישראלים בשל "הכיבוש". כשמבינים את המנטליות הזו, הסוציאל־רבולוציונרית, הכול מסתדר. וכשהתקשורת משתפת פעולה ודוחקת ידיעות כאלה לעמודים הפנימיים של המוספים הכלכליים, גם אלה שמודעים למתרחש אינם יכולים לצאת למאבק אפקטיבי בהיעדר גב תקשורתי נוסח תמיכת "דה מארקר" במחאה החברתית של קיץ 2011.

הבעיה איננה, אם כן, של המוחים והבוסים שלהם, אלא של הציבור הישראלי. ודומה כי אין מי שייאבק עבור הישראלים כדי לחולל פה כלכלה ליברלית יותר שאינה רואה בכיסו של הצרכן מקור בלתי־אכזב למימון כישלונות כלכליים נוסח חברת החשמל ואי־היכולת לגבות את החוב מהרשות הפלשתינית, שכבר זכתה פורמלית להגדרתה כמדינה. כך יוצא, שבמקום להחזיר לתודעה את הכלכלה נוסח האייק או תאצ'ר, חברי־כנסת מהימין מתחילים להיזכר בזכותנו על הר־הבית ומבקשים לעלות אליו, כאילו זו הייתה בעייתה הדחופה של החברה הישראלית. בישראל של 2013, הימין הליברלי לא קיים. אפשר רק לקוות שנתניהו ולפיד יהיו אמיצים מספיק כדי לגעת בנקודות הכואבות ביותר לכיסם של אזרחי המדינה. אך בהיעדר גב ציבורי זקוף, ראש הממשלה ושר האוצר ימצאו עצמם עד מהרה מתמודדים עם שלי האדומה, מגינת חברת החשמל, יו"ר ההסתדרות עיני, הגייסות של המחאה החברתית ושגרירי רק"ח בתקשורת.

נתניהו, שהוביל מהפכה בתפקידו כשר אוצר עת התמנה לתפקיד בשנת 2003, חייב ליטול את המושכות ויחד עם שר האוצר להתחיל בתהליכי הפרטה והתייעלות. אין צורך להעלות מסים או לגזור גזירות כלכליות על הציבור כדי לממן את החברות הממשלתיות הכושלות. יש צורך להתחיל במהלך חזק וכואב של הפרטה, התייעלות ופיטורים, שבסופו המדינה תצא נשכרת והציבור לא ישלם בכיסו על שרידי הריכוזיות בכלכלה הישראלית, שהופכים לנגעים מסרטנים יותר משהם כתמים בלתי־מזיקים. ראש הממשלה, שנמנה על ראשי הממשלות הבודדים שבאו לחלוק כבוד ל"אשת הברזל" המנוח תאצ'ר בהלווייתה בלונדון בשבוע שעבר, צריך להיכנס לקרב הקשה הזה. זה לא היה קל לתאצ'ר. זה יהיה קשה עבורו. אך נתניהו, שמבין דבר אחד או שניים בכלכלה, יודע שללא הפרטה, התייעלות ושוק חופשי, סבלנות משלם המסים תפקע.

מרגרט תאצ'ר – מורשתה תלווה את האנושות עוד שנים רבות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.4.2013

בהיסטוריה הבריטית של המאה ה־20, הייתה מרגרט תאצ'ר האישיות החשובה ביותר לאחר וינסטון צ'רצ'יל. כשנכנסה ב־1979 ללשכתה ברחוב דאונינג 10, מצאה תאצ'ר כלכלה מקרטעת הנשלטת על־ידי איגודים מקצועיים כוחניים. בריטניה של טרום ימי־תאצ'ר הייתה צל חיוור של האימפריה מראשית המאה. כאשר עזבה את מעון ראש הממשלה ב־1990, כלכלת הממלכה המאוחדת הייתה מהחזקות בעולם, עם צמיחה גבוהה, השפעה פחותה של האיגודים, נכסי־מדינה שהופרטו ויכולת להתמודד עם אתגרים כלכליים בעולם שהחל לעבור גלובליזציה.

את הכינוי "אשת הברזל" המציא שליט ברית־המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, והיא אימצה אותו בחדווה. יחד עם גורבצ'וב והאפיפיור האנטי־קומוניסטי יוחנן פאולוס השני, תאצ'ר ונשיא ארצות הברית המנוח, רונלד רייגן, היו הרפורמטורים הגדולים של שנות ה־80'. עם רייגן הביאה לסיום המלחמה הקרה וסתמה את הגולל למשך שנים ארוכות על הכלכלה הריכוזית, הסוציאליסטית. ברם, ראש ממשלת בריטניה המנוחה לא הייתה רק "אשת ברזל" כלכלית. היא הייתה נאמנה לעקרונות השמרנות גם בתחום המדיני. כך, נהגה ביד קשה כאשר פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד ב־1982, הרחוקים עד מאוד מבריטניה. רבים סברו, כי המחיר איננו כדאי. אולם תאצ'ר סירבה להיכנע לאנשי "שלום עכשיו" הבריטים, ועם בוא הבשורה על הפלישה, כינסה את חברי הקבינט שלה והודיעה להם, כי החליטה לפתוח במלחמה. בריטניה שילמה מחיר יקר, בכסף ובנפש, על המלחמה ההיא, על אי שמיעוט קטן מתושביו היה בריטי. בחשבון הסופי, התוצאה הייתה חיובית: החונטה ששלטה בארגנטינה לא הצליחה במזימתה להשתלט על האיים, ולבסוף נפלה הדיקטטורה בארגנטינה עצמה והדמוקרטיה קמה לתחייה.

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

היא זכתה לכהונה נוספת, נישאת על גלי־הניצחון במלחמה. מיותר אפוא להזכיר את ההבדל בין המנהיגות שגילתה בשעתו לבין חדלות ההנהגה שמגלים מנהיגים בעולם כיום נוכח איומים גדולים בהרבה. בישראל של אותם ימים, שגשגה האופוזיציה למלחמה צודקת שאליה יצאה הממשלה נוכח הטרור מלבנון. עבורה, הקשר בין תקיפות לאומית, מחויבות לדמוקרטיה וכלכלה חופשית היה עמוק ועיקרו במחויבותה לחירות האדם. בנאומה האחרון כראש הממשלה בפני הפרלמנט הבריטי, אמרה: "אנשים מכל רמות ההכנסה חיים טוב יותר משחיו ב־1979. האדון הנכבד אומר שהוא מעדיף, שהעני יהיה עני יותר, ובתנאי שהעשיר יהיה עשיר פחות. בדרך זו לעולם לא ייווצר העושר החיוני לשירותים חברתיים טובים יותר, כפי שיש לנו". המדיניות הזו הוכיחה את עצמה בישראל ובמקומות אחרים. כיום, ארצות שלא הלכו בדרכה של תאצ'ר, דומות לסוג של כוכבי־לכת מתים: יוון, קפריסין, ספרד. צרפת אך בקושי שורדת.

במערכה על האמת ההיסטורית, ידה של "אשת הברזל" הייתה על העליונה. כבר בשנת 1982, צנחה האינפלציה מ־18 ל־8.6 אחוזים. היא נדרשה להתמודד עם אבטלה המונית שהאמירה ב־1984 ל־3.3 מיליון מובטלים, אך ירדה דרמטית מקץ שלוש שנים. תאצ'ר התעמתה עם איגודי־העובדים במלחמתה על הפרטת הכלכלה ובימיה פרצה שביתת הכורים ההמונית שנמשכה שנה ועלתה למשק הבריטי כמיליארד וחצי ליש"ט. אולם הכנסות המשק מן ההפרטות היו משמעותיות והסתכמו בכ־47 מיליארד ליש"ט. היא הפכה את בריטניה ממדינת־עבר סוציאליסטית למתחרה מודרנית וחזקה בכלכלה העולמית.

תאצ'ר ראתה כתנ"ך שלה את ספרו של הפילוסוף האוסטרי השמרני, פרידריך האייק, "הדרך לשעבוד", שהיווה קריאת־תגר על הגישה הסוציאליסטית והיה אביהם הרוחני של השמרנים החדשים בארצות־הברית. הפופולריזציה שעשתה תאצ'ר לדמויות כמו האייק ומילטון פרידמן הגיעה גם לישראל, כאשר ב־2003 היה זה שר האוצר דאז, נתניהו, שהחל ליישם בכלכלה הישראלית את עקרונות הכלכלה השמרנית התובעת ריסון תקציבי, קיצוץ ההוצאה הציבורית ויעד גירעון נמוך. בדומה לשמרנותה הכלכלית, גישתה השמרנית בנושאי חוץ ופנים הייתה ניצית לא פחות: היא נאבקה בצבא האירי הרפובליקני שניסה להתנקש בחייה באוקטובר 1982, נלחמה על שליטת בריטניה בצפון־אירלנד, התעקשה על ברית צבאית חזקה עם ארצות הברית, התנגדה לרעיון האיחוד האירופי ואף טעתה פה ושם כאשר סירבה לשתף פעולה עם הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה של ימי האפרטהייד והתנגדה להוצאת הקמר רוז' מהאו"ם, על אף שהארגון סולק מהשלטון במלחמת קמבודיה־וייטנאם.

עמידתה האיתנה על עקרונותיה, שנבעה מהתנגדותה העיקשת לכל רעיון סוציאליסטי ("אין דבר כזה, 'חברה', יש רק אנשים ומשפחות", טענה), עיצבה את דמותה כמי שמימשה בימי־שלטונה את עקרונותיה ללא מורא וזכתה במשך שלוש כהונות רצופות לאמון עמה הבריטי. מול חידלון המערב כיום ואימוץ השקפות שכישלונן הוכח עוד טרם עליית תאצ'ר לשלטון, דומה כי על אף ש"אשת הברזל" איננה עוד, הרי מורשתה הרעיונית והפוליטית תלווה את הפוליטיקה העולמית עוד שנים רבות. או כפי שהעיר אמש ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון השמרני: "זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו".