ארכיון תג: מצפן מרכסיסטי

הטבח ההמוני בלוב ושתיקת השמאל הרדיקלי

פורסם בקיצורים בגיליון שישי, 25.2.2011, של העיתון "מקור ראשון"

באפריל 2010, הגיע יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לפגישה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, במטוסו הפרטי של זה האחרון. לברכה הצטרפו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, בהם חברי הכנסת טיבי, א-סאנע, אגבריה, זחאלקה ויקירת משט הטרור לעזה, חנין זועבי. הרומן בין הערבים לבין קדאפי מסביר אולי את שתיקת השמאל הישראלי נוכח הטבח ההמוני בלוב: שום צעדה ברחוב אלנבי, אפילו לא עצרת ליד מוזיאון תל-אביב. גם לא התכנסות ספונטאנית בכיכר רבין. דם ההמונים נשפך בעדן, בטהרן ובטריפולי – וצדיקי זכויות האדם והאזרח ממלאים פיהם מים. כיצד זה קורה שהמחנה המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, שיודע לארגן תוך שעות ספורות אוטובוסים מכל קצות הארץ להפגנות במרכז תל-אביב נוכח "פשעי צה"ל", נאלם דום?

כדי להבין את השתיקה הרועמת של השמאל נוכח קריאות השחרור בארצות ערב, צריך לחזור למושג היסטורי נשכח והוא "המהפכה הערבית". "המהפכה הערבית" הייתה כינוי כולל למהפכות שהתרחשו בעיראק, בלוב, במצרים, בתימן, בסוריה ובמדינות נוספות, אשר הביאו לעליית משטרים "סוציאליסטיים", ובפשטות: משטרים בחסות ברית המועצות. ההתלהבות מן המהפכה הערבית גלשה גם לאירועי 1978 במצרים, שהביאו לנפילת השאה הפרסי ולעליית חומייני. למהפכה הזו היו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להקים מבצרים סובייטיים באזורים שבעבר הייתה בהם השפעה מערבית, בעיקר צרפתית ובריטית; השנייה, לייסד משטרים שיהיו אויבים מרים ל"אימפריאליזם האמריקני"; והשלישית, לאפשר סיוע חומרי וצבאי ורשת תמיכה פוליטית למאבק בישראל, עם מימון נדיב לאש"ף, ל'חזית העממית' של ג'ורג' חבש ול'חזית הדמוקרטית' של נאיף חוואתמה. בישראל, בשנת 1958, פנה איסר הראל לח"כ המנוח ד"ר משה סנה ולעמיתיו למפלגה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר, בתביעה לפרק מחתרת ערבית שקמה במפלגה, ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם חברות קע"ם, הקהילייה הערבית המאוחדת, סוריה ומצרים. בכך התחיל מסעו של סנה חזרה אל חיק הציונות.

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

השמאל העולמי נהנה מתמיכת המשטרים הללו. בגרמניה, חברי כנופיית באדר-מיינהוף מומנו על-ידי אותם משטרים ואומנו על-ידם בנשק. באנגליה, הטרוצקיסטים מומנו על-ידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, והגדילו לעשות כאשר שלחו לממשל העיראקי צילומים של דיסידנטים עיראקיים מהפגנות בלונדון. גם בישראל נהנה השמאל המקומי מחסות אותם משטרים: אודי אדיב ואנשי 'החזית האדומה' הורשעו בריגול לטובת סוריה לאחר שאומנו שם בנשק. הקסטרואיסטים הישראלים מקבוצת 'דרך הניצוץ', שפרשו מקבוצה טרוצקיסטית נידחת בשם 'אוואנגרד', גם הם פלירטטו עם "המהפכה הערבית". יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם 'אוונגרד' היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה 'דרך הניצוץ', וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים 'מסע קניות' אידיאולוגי בלונדון – כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר". בראש הקבוצה עמד, אגב, אחיו של אדיב, אסף.

חוואתמה וחבש בעברית

עבור השמאל הרדיקלי בישראל, "המהפכה הערבית" שיקפה תקווה; הם קיוו שישראל תחוסל על-ידי ארגונים שנתמכים על-ידי "המשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים" בארצות ערב, בשנת 1973 הם קראו ל"תבוסה מהפכנית" לישראל מידי סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים; הם שאפו ל"איחוד סוציאליסטי של המאשרק" (של המזרח) תחת כנפי יאסר ערפאת וג'ורג' חבש, ברוח לנין, צ'ה גווארה ולאון טרוצקי. המהפכנים המקומיים האמינו, כי כל עוד הרפובליקות הסובייטיות המקומיות תתקיימנה, לשאיפתם להביס את הציונות תהיה תקווה. בגיליון "דרך הניצוץ" מדצמבר 1984, פורסמו שני מסמכים שתורגמו על-ידי עורכי כתב העת: האחד, ראיון שנערך עם נאיף חוותאמה ברדיו מונטה-קרלו בנובמבר אותה שנה, וקריאה של ג'ורג' חבש שפורסמה בעיתון המזרח-ירושלמי, "אל-מית'אק". "המחויבות לדם הקורבנות ולדרכנו הלוחמת העשירה בניסיון, דורשת את האחדות הלאומית האמיתית ואיחוד השורות מול האויב התוקפני", הסביר חוותאמה. "המשימות העיקריות המוטלות על כתפי כל הפטריוטים… הינן המאבק העיקש והמסור להשגת אחדות אש"ף על בסיס לאומי ולוחם אשר מטרתו הבטחת ההחלטה הלאומית העצמאית, חיזוק המאבק בכל צורותיו וזאת בברית אמיצה עם כוחות המהפכה הערבית העולמית".

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

באותם שנים, הלהיבה תימן את הדמיון המהפכני. ב-10 באוקטובר 1963, החלו שתי סיעות לאומניות, 'החזית לשחרור דרום תימן הכבושה' ו'חזית השחרור הלאומית', במאבק להוצאת השלטון הבריטי מהמדינה. כעבור ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 1967, השתלטו 'החזית הלאומית' על דרום תימן וייסדה את 'הרפובליקה העממית של דרום תימן'. ב-1 בדצמבר כבר השתלט האגף המרכסיסטי של החזית על ההנהגה ושינה את שמה של תימן הדרומית ל'רפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן', מעין רפליקה של הדד"ר, גרמניה המזרחית. ימיה היו כימי הגוש המזרחי: במאי 1990 באה אל קיצה האוטופיה הסובייטית של עמלי תימן.

"דרך הניצוץ" דיווח כי ב-27-23 במרץ 1984 התקיימו בתימן המהפכנית דיונים בהשתתפות מפלגות קומוניסטיות מהאיזור, החזיתות הדמוקרטית והעממית וגורמים נוספים. "התנהל דיון", דיווחו היהודים הטובים של "דרך הניצוץ", "לגבי המצב הקיים בתוך אש"ף והסכנות העומדות בפניו, וכן הדרכים לפתרון המשבר הפוקד את המהפכה הפלסטינית. פתרון זה חייב לשמור את תפקידו ואחדותו של אש"ף וכן לחזק את מעמדו כחלוץ העם הפלסטיני, כנציגו הלגיטימי והיחיד, וככוח הקדמי של תנועת השחרור הלאומית הערבית, העומדת נגד האימפריאליזם הציונות וסוכניהם". הם קראו ל"הידוק הברית האסטרטגית עם כוחות תנועת השחרור הערבית ובמיוחד סוריה, הכוחות הלאומיים הלבנוניים וכוחות הקדמה והשלום בעולם ובראשם ברה"מ".

ברכה חטף מקלחת צוננת

בתחילת השבוע שוחחתי עם חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, יואב גולדרינג, מהפעילים המרכזיים בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שאלתי את גולדרינג מדוע לא נערכת שום הפגנת הזדהות של המפלגה עם העם הלובי, שנכון לשעה זו מאות מאזרחיו נרצחו בטבח חסר תקדים של השליט קדאפי. גולדרינג אמר כי יברר עם ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, בעבר מזכיר מק"י, מהי עמדת המפלגה, ויחזור אליי. משבושש לחזור, התקשרתי אליו. "אנחנו נקיים ביום שישי הקרוב הפגנה נגד העלייה במחירים וגם נתייחס לעניין הסולידאריות עם העמים הערביים", דקלם גולדרינג את עמדת המפלגה. כששאלתי אותו איך מפלגה המתיימרת לדבוק בזכויות אדם איננה עורכת הפגנה נוכח טבח המוני, הוא שינן שוב את הודעת המפלגה. כל הניסיונות להציל מפיו התייחסות אחרת, עלו בתוהו.

העובדה שהשמאל הישראלי נמנע מכל התייחסות ממשית לנעשה בלוב, כמו גם באיראן, מלמדת יותר מכל על הקשר הרגשי השורר בין הציבור הערבי ומנהיגיו – קבלני הקולות של הסקציה הבולשביקית המקומית – לבין ארצות שבאופן מסורתי הוגדרו על-ידי הערבים כ"חוד החנית של המאבק באימפריאליזם". בחד"ש מרגישים אי-נוחות נוכח העובדה, שאך לפני שנה ביקר שם מנהיג המפלגה, ח"כ ברכה (לפי מקור במפלגה, חטף ברכה מקלחת צוננת עם חזרתו ארצה מן הביקור אצל המנהיג הלובי). אולם שם ממהרים לדחות כל טענה בדבר חוסר סולידאריות עם העם הלובי ומעלים על נס את ההפגנה שתיערך היום (שישי). למרות זאת, על עובדה אחת אין מחלוקת: המפלגה שקדאפי חפץ ביקרו של מנהיגהּ, שותקת. ומי שחשב שהמצב במרצ שונה, טועה אף הוא. גם במפלגה המייצגת את שרידי השמאל הציוני לא ממהרים לגנות את המנהיג הלובי; באתר המפלגה אין אזכור למאות ההרוגים בטבח הרצחני. ההד היחיד שנשמע הוא אנחת הרווחה נוכח הכישלון שבהקמת ועדת החקירה לארגוני "זכויות האדם". נראה שמבחינתם, אין צורך לדאוג לזכויות לתושביה המתקוממים של לוב. כל עוד זהותם הלאומית של הכדורים הנורים היא ערבית, מוזות זכויות האדם שומרות על שתיקה רועמת.