ארכיון תג: מנחם בגין

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.

ההזדמנות ההיסטורית של ציפי לבני

בראשית שנת 1965, החלו הדיונים על הקמת גוש פרלמנטרי משותף לתנועת החירות ולמפלגה הליברלית. כבר בחודש אפריל אותה שנה, נערך בתל-אביב טקס חגיגי להקמת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל). בספרו "הצעד הראשון לכס השלטון", כותב חוקר הימין הישראלי, ידידי פרופ' יחיעם ויץ, ש"האיחוד עם המפלגה הליברלית היה לגבי תנועת החירות שלב חשוב בשבירת החרם שהוטל עליה מיום הקמתה, שנוסף על יחסיה הטובים עם לוי אשכול; שני אלה היו סימנים בולטים במגמת התנועה ומנהיגה לעבר מרכז המפה הפוליטית" (עמ' 228).

האיחוד לא נחל הצלחה מרשימה. בכנסת ה-5 (1961) למפלגה הליברלית היו 17 ח"כים, ולתנועת החירות – 17 ח"כים גם. האיחוד הביא לתוצאה עגומה: 26 מנדטים בבחירות לכנסת ה-6 שנערכו ב-2 לנובמבר 1965. בוועידת תנועת החירות שנערכה ביוני 1966, סערו הרוחות. שמואל תמיר ואליעזר שוסטק ניסו להדיח את בגין, ונכשלו. בבחירות לכנסת ה-7, שנערכו באוקטובר 1969, השיגה גח"ל את אותה התוצאה. רק בבחירות 1973, שנערכו חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הושגה קפיצה משמעותית כשגח"ל, בניצוחו של האלוף במיל' אריאל שרון, הצטרפה ל'רשימה הממלכתית' שפרשה מרפ"י בהנהגת בן-גוריון, ל'מרכז החופשי' ול'תנועה למען ארץ ישראל השלמה' והשיגה 39 מנדטים. השאר ידוע.

דרושה: מפלגה ליברלית. ציפי לבני. צילום: ג'טי

דרושה: מפלגה ליברלית. ציפי לבני. צילום: ג'טי

הקמת גח"ל הייתה מוצדקת ומוטעית באותה מידה: בגין ידע שהוא זקוק ללגיטימציה ציבורית על מנת להפוך לראש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת והמשפיעה ביותר באופוזיציה, גם אם האיחוד יבוא על חשבון אנשי תנועת החירות (שבסופו של דבר, איבדו 2 מנדטים בלבד בסיעה המשותפת). מבחינה פוליטית, לא הייתה החלטה נכונה מזו. אך מבחינה היסטורית, הליברלים כתנועה ישראלית כבר היו בקץ דרכם ב-1965. סביר שחירות הייתה מתחזקת גם ללא הליברלים. אלה האחרונים היו זקוקים לאיחוד עם חירות יותר מבגין. הליכוד הגיע לשלטון בגלל שחיתות המערך ומלחמת יום הכיפורים. ספק רב אם הדבר היה קורה אלמלא המלחמה.

39 שנה לאחר הקמת הליכוד, לליברלים במפלגה כמעט אין זכר. למעשה, את אותם חברי ליכוד המזוהים עם האגף הליברלי בתנועה, ניתן למנות על כף יד אחת. ואפשר שבסופו של היום הנוכחי, תוצאות הפריימריס בליכוד יביאו לידי כך שלא ייוותר אפילו ליברל אחד במקומות הריאליים ברשימת המפלגה, מעבר לרובי ריבלין, שמקומו הריאלי מובטח, ככל הנראה.

נתניהו עשה את הצעד שביצע בגין ב-1965, אך הפעם זה היה ההפך הגמור: נתניהו הבין שכדי לזכות בלגיטימציה ציבורית מחודשת, ולהמשיך להיות ראש המפלגה הגדולה בכנסת שתזכה בבכורה, עליו להתאחד עם 'ישראל ביתנו', שהשקפותיה הן אנטי-ליברליות בעליל. כדי למנוע את קריסת הליכוד לאזור ה-20 ומשהו מנדטים, נתניהו היה זקוק לליברמן, ובכך הפך את הליכוד, בצירוף אנשי 'ישראל ביתנו', למזיגה בין שמרנים, ניאו-שמרנים ואולטרה-שמרנים. פוליטית, כבמקרה של בגין, לא הייתה החלטה נכונה מזו. היסטורית, הליכוד כתנועה לאומית-ליברלית הגיע לקץ דרכו. ליברמן כבר מסומן בידי רבים כמנהיג הימין, וכמחליפו המיועד של נתניהו.

בישראל יש היום מקום למפלגה ליברלית חדשה, בדיוק כיוון שהמפה הפוליטית צפופה במפלגות שמרניות וימניות קיצוניות. הליכוד בגרסתו החדשה לא יכול להיות ביתם של ליברלים. הוא חסר את המזיגה בין צדק חברתי לבין שוק חופשי שאפיינה את הסוציאל-ליברליזם של בגין. חלק גדול מחברי הכנסת שלו עסוק בהתנצחות אינסופית עם מערכת המשפט ומסמן לו כיעד את חברי הכנסת הערבים, משל היו איום על החברה הישראלית (השפעתה של חנין זועבי על ערביי ישראל בטלה בששים ופחותה מההשפעה שהייתה לתופיק טובי או לתופיק זיאד). לרובם אין רצון בהרחבת החברה האזרחית. בשיח ליברלי של אוטונומיה לשלטון המקומי, הפחתת מסים, חירות מקסימלית לפרט וצמצום מעורבות הממשלה במשק עד המינימום ההכרחי. הם בוחרים בשיח לאומני רדיקלי ודומים יותר למקבילה הימנית של מרין לה פן הצרפתייה.

אלמלא יקרה משהו דרמטי בבחירות המקדימות הנוכחיות, ייפרד הליכוד משאריות הליברלים בתוכו. המעטים שיישארו, יהיו מיעוט במצור. לאלה שייפלטו מהרשימה, יהיה צורך בחשבון נפש. הם יוכלו לעשות את מה שעשו חלק מהליברלים החדשים בליכוד, ולחבור לקוריוז המינורי של 'עלה ירוק'. הרציניים שבהם, כלומר הרוב, יצטרכו להכריע אם ברצונם להיטמע בליכוד בגרסתו השמרנית הקיצונית, ששוליה מתחרים במיכאל בן-ארי ובאלי ישי, או לחבור למפלגה החדשה שצפויה להקים ציפי לבני.

בדרכה של לבני נקרתה הזדמנות היסטורית: להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. ליצור גורם פוליטי ליברלי בנוסח "המרכז הרדיקלי" או "האמצע הרדיקלי" שעליו דיבר תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס" לפני כמה שנים. מפלגה בסגנון הליברל-דמוקרטים של סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג.

בנאום שנשא קלג בוועידת הליברל-דמוקרטים באביב בשנה שעברה, הוא אמר: "לשמאל יש אובססיה עם (מעורבות) המדינה. לימין – פולחן השוק. אבל כליברלים, אנו שמים את מבטחנו באנשים. אנשים עם כוח והזדמנות בידיהם. מתנגדינו מנסים לפלג אותנו עם התוויות המיושנות שלהם של ימין ושמאל. אבל אנחנו לא שמאל וגם לא ימין. יש לנו תווית משלנו: ליברלית. אנחנו ליברלים ואנחנו מחזיקים בבעלות על המרכז בפוליטיקה הבריטית. הפוליטיקה שלנו היא הפוליטיקה של המרכז הרדיקלי".

אם לבני תיטול לידיה את ההזדמנות להקים את המרכז הרדיקלי בישראל, היא יכולה לעשות היסטוריה. יותר מדי ישראלים אינם רוצים להצביע לסוציאליזם של יחימוביץ'. ועוד יותר ישראלים תומכים בחוסר התלהבות בליכוד, כיוון שאין מבחינתם חלופה פוליטית אחרת. מרכזית וליברלית. המפלגה הליברלית החדשה יכולה להאמיר לכדי 20 מנדטים, וכבר עכשיו גם ללבני וגם ללפיד יש בסקרים באזור ה-15 מנדטים יחד. בדרך הזו, ניתן גם יהיה לייצר את הגוש החוסם שיסכל את המשך שלטון נתניהו וליברמן לארבע השנים הקרובות.

הרוויזיוניזם ויוזמות החוק של אקוניס, לוין ודנון

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך ב-29.11

המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול אופיר אקוניס, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מתייצבים דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיוויזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחילופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית', אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.

הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.

למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?

ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.