ארכיון תג: מחאת הדיור

המכונה האדומה עובדת ללא מנוחה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.7.2011

במוצאי השבת האחרונה, נעמדו כמה עשרות מבריוני השמאל והטיחו גביעי גבינות קוטג' בחזית מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. הצעירים האלה, שמלינים על מחיר הגבינה, מצאו די כסף כדי לרכוש גביעים עבור הפרובוקציה הזאת. מובן שהמשטרה לא התערבה. מאהל המחאה הגדול השוכן לא רחוק מן המצודה הפך בימים האחרונים למעוז השמאל הרדיקלי המנסה להשתלט על האירוע. פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, במסווה של ארגון החזית הקומוניסטי 'עיר לכולנו', מנסים להתסיס את המקומיים, לצד לא מעט פעילים בסצנה הרדיקלית של תל-אביב. המטרה היא לארגן "שבוע זעם". להפוך את כיכר דיזנגוף ל"כיכר תחריר". מבחינתם, לבני הזוג נתניהו צריך להיות גורל זהה לגורל סוזן וחוסני מובארכ.

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

הבעיה הגדולה בסיפור הזה היא שלמרות הרעש הרדיקלי, חוליות באדר-מיינהוף בעיר העברית הראשונה אינן זוכות לתמיכת רוב הציבור, ואפילו רוב תושבי תל-אביב. ולמרות הכול, הם מגייסים מאות ואלפי תומכים. הם משפילים את ראש העירייה וחברי הכנסת. נוכחותם בתקשורת היא אדירה. מעולם תנועת מחאה קטנה כל כך לא זכתה לסיקור גדול כל כך. ההסבר לכך הוא פשוט: מדובר בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית. במקום להטיף כל העת נגד "הכיבוש", המדינה והציונות, מקימים ארגון חזית על שכר הדירה המופקע, ודרך החצר האחורית מחדירים את שנאת ישראל. סביר להניח שהקומוניסטים ועוזריהם ינסו בימים הקרובים להנמיך את מינון הארס לאור ההתקוממות של לא מעט מהמפגינים נוכח החדירה האדומה לשורותיהם. אבל הניסיון לרכב על גל המחאה ימשיך.

ההיסטריה שצצה בליכוד נוכח תנועת המחאה הזו היא בלתי-סבירה. במקום לשלוח את צעירי בית"ר להגן על מצודת זאב, יש כבר מי שמתריע שם: "נאבד את השלטון". אין ולו אדם אחד סביר בכל מערך השלטון הישראלי שיסביר כי ממשלת נתניהו קיבלה לידי שוק נטול תחרות שנשלט על-ידי קומץ אוליגרכים. הצעקה הגדולה שקמה נוכח החוק למניעת חרם (שאותו יזם, אגב, ח"כ לשעבר אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה בכנסת הקודמת) גרמה לבלבול בימין. במקום להכריז על חופש בהצבעה על חוק ועדות החקירה, יצא מי שיצא נגד שר החוץ, ליברמן. דומה שהימין ממשיך ללקות בתסמונת המאפיינת אותו כל פעם שהוא עולה לשלטון: מתחיל בתרועה רמה ונגמר בקול ענות חלושה.

המכונה האדומה עובדת בשבועות האחרונים ללא מנוחה. ארגונים חוץ-ממשלתיים, פעילויות ב'פייסבוק', רשימות דואר אלקטרוני, מטות מאורגנים בסיועם הנדיב של האפרטיצ'יקים הקומוניסטים, תמיכה מצד רוב אמצעי התקשורת. מחנה פוליטי שלם שנמצא במיעוט בכנסת מצליח להפוך את הרחוב לזירת קרב, והימין – בשלו. אין צורך לחשוש: בכיכר רבין לא יתכנסו מאות אלפים נגד הממשלה. אולי כמה עשרות אלפים, אם יארגנו אוטובוסים של מפגיני התנזים הערבי מהמשולש ומנצרת. אבל בטווח הארוך, הרעל מחלחל עמוק לאדמה הציבורית. אנשים אשר חשים פגועים מהמצב החברתי, יגויסו למערכה. אלה שהצביעו לרבין בבחירות 92' וקיבלו את ערפאת, עלולים להצביע לקואליציית שמאל בראשות לבני, דרעי, רמון, חנין וגלאון. הגוש הזה צריך בסך הכול 50 מנדטים כדי להפיל את הימין מהשלטון. את ה-11 הנותרים יספקו טיבי וזועבי.

קל לתאר אילו תגובות היו בתקשורת אם צעירים מהימין היו משליכים חפצים אל עבר משרדי 'הקרן החדשה לישראל', או אם המון זועם היה מאיים לעשות שמות בחברי הכנסת מהשמאל. אולם כשזה מגיע לאנשי ציבור מהמרכז או מהימין, הכול מותר. וזהו המסר המרכזי של המחתרת השמאלנית: לדמוקרטיה הישראלית אין לגיטימציה. לכנסת אין זכות להכתיב כיצד תנוהל המדינה. הצדק נמצא רק במחנה פוליטי אחד בלבד. במלים אחרות, הנציונל-בולשביזם הזה איננו רק אנטי-ציוני במהותו; הוא גם אנטי-דמוקרטי. אם הממשלה חפצה בהמשך קיום הדמוקרטיה, עליה לדכא את ניסיון המרד-זוטא הזה באגרוף של ברזל. על המשטרה להתערב ולעשות סדר. הגיעה העת להבהיר למהפכנים משמאל: בדמוקרטיה, הפרלמנט הוא הקובע. אלימות מהפכנית היא אויבת שלטון העם, ועל כן יש להכניעה באמצעות מערכת החוק.