ארכיון תג: ליל הסדר

ליל הסדר בין פולקלור לתובענות דתית ולאומית

ביום רביעי האחרון פרסם העיתונאי אורי אליצור מאמר ב"מקור ראשון" ובו הוא מציין לטובה את העובדה לפיה רוב עצום ומוחלט מבין היהודים נוהגים לערוך את סדר הפסח, חילונים כחרדים, אפיקורסים כדתיים לאומיים, שומרי תורה ומצוות ואנשים שהיהדות ככללותה זרה להם. כמו ברית המילה, ציין אליצור, סדר הפסח הוא נוהג ששומרים עליו גם כאלה שאינם חייבים בשמירתו. הלא איש איננו כופה על פלוני לערוך סדר פסח ולא על אלמוני לערוך לבנו ברית מילה, ועל אף זאת – הרוב עושים כן.
 
יש משהו יפה בראיית האופטימית הזאת של אליצור, אולם אופטימיות שכזאת איננה יכולה לכסות על העובדה לפיה בין אלה שמציינים את ליל הסדר ומלים את בניהם כביטוי לשותפות חברתית ותרבותית כלשהי, מדעת או שלא מדעת, לבין אלה שעושים כן מתוך מניעים דתיים ותיאולוגיים עמוקים, יש פער גדול ורחב ועקרוני.
 
היהדות, להבדיל מהנצרות, תובעת אמונה. ואמונה מעין זו דורשת מהמאמין בה לעשות מעשים ולקיים מצוות מתוך כוונה עמוקה. יסוד הכוונה ביהדות איננו פחות מיסוד העשייה. ישעיהו ליבוביץ' השיב בשעתו לשאלה מדוע הוא מאמין בריבונו של עולם בתשובה "ככה". אולם אם יש דבר-מה רחוק יותר מעולמה של היהדות הוא עשיית מצוות ועריכת טקסים מתוך מוטיבציה של השתלבות בסדר תיאולוגי כלשהו שהוכתב על ידי האל ומאז, ביסודו, לא נשתנה.
 
ואם יש דבר שאותו חסרים ישראלים רבים כל כך הוא המוטיבציה שביסודה הכוונה. הכוונה לעבודת האל מתוך אמונה, שאיננה ניתנת להוכחה או להפרכה מדעית, לפיה העולם נברא, האדם נוצר בצלם האל, במעמד הר סיני היתה התגלות ועשרת הדיברות הן הביטוי הנעלה ביותר לדת היהודית שמתחיל דווקא בדיבר "אנוכי ד' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". ההכרה היסודית והעמוקה שתובע האל ממאמיניו בכך שהוא זה שהוציאם ממצרים. לא פחות חשוב מכך, בדיבר השני תובע האל ממאמיניו להכיר בבלבדיותו, בהיותו אל יחיד של אמת בין אלילים רבים.
 
אולי דווקא בשל כך, ירדה קרנו של היום הנורא ביותר ביהדות שתובע מהיהודי לענות את נפשו יום שלם במניעת מזון ושתייה מפיו, יום הכיפורים. יום הכיפורים איננו כולל פולקלור נוסח פסח ולא מכיל קונבנציות דוגמת ברית המילה. משום תובענותו התיאולוגית הרבה, מספר הישראלים המקיימים את היום הולך ומתמעט. רבים לא נוסעים ביום הכיפורים מחמת כבוד למוסכמה החברתית סביב העניין, אולם הם צופים בסרטים, מבלים עם חברים, יושבים בבית שעות ארוכות על המחשב וכולי.
 
הניסיון לצייר את היהדות כתרבות הוא ביטוי עמוק למגמה הפוסט-ציונית המשתרשת בקרב חוגים רבים, שבקרבם פורחת תרבות שלמה שרואה ביהדות מרכיב מסוים מעולמם – ובוודאי לא המהותי והמרכזי – המצדיק היצמדות לפולקלור מסוים אך ודאי שלא קבלת עול תורה ומצוות או אמונה ברעיון שהיה מקובל פה לפני פחות מעשרים שנה, לפיו ליהודים זכות היסטורית על ארצם. בשעתו, גם מצדדי הפשרה הטריטוריאלית האמינו בזכות זו אולם חשבו כי ראוי להתפשר עליה לשם השגת שלום. בימינו, גם אמונה זו נעלמה.
 
היהדות, כמו הציונות, איננה תרבות, או לפחות איננה רק תרבות. כשם שהיהדות איננה רק ליל סדר וברית מילה ובר מצווה, כך הציונות איננה רק הגבעטרון, העלייה התלולה בדרך לירושלים ונתן אלתרמן. יש אמיתות יסודיות ומהותיות שהיהדות, כמו הציונות, תובעת מהמאמינים בה להאמין בהן, ומפני כך קיום ליל הסדר תוך אדישות כמעט מוחלטת למושגים כמו הגורל היהודי, ארץ ישראל, האמונה בבורא עולם, ייחודיותה וקדושתה של השבת וכו', הוא כמעט חסר ערך.
 
עבור לא מעט מאלה המקיימים את ליל הסדר, הימצאותם בישראל היא עניין המסב להם ניכור; חלק לא קטן מהם חש כי הוא נמצא בגולה, עורג למקומות אחרים ואיננו חדל מלערוך את הפולחן הפוסט-מודרני סביב דמותו של "האחר". הסנטימנט שיש להם למקום הוא, במקרה הטוב, אישי, משפחתי ומכונן באמצעות חוויות כאלה או אחרות, ולא מחמת אמונה דתית או מחויבות לאומית כלשהי.
 
ציון שחרור העם בליל הסדר תוך התעלמות מהעובדה שהעם שוחרר ונאבק עתה על זכותו להמשיך ולקיים את שחרורו הלאומי והפוליטי, שקול לזביחת חזיר על המזבח כקורבן לאלוקים. מרכיב התודעה חשוב לעריכת טקסים דתיים ולו מפני שהטקס הוא ביטוי לרצונה של הדת לתבוע ממקיים הטקס את האמונה בכך שמאחורי הריטואל יש אמת מסוימת שלשמה הוא נערך.
 
ההתייחסות של חלקים מסוימים בציבוריות הישראלית, שעיקר השפעתם הוא בתקשורת, באקדמיה, ובמערכת המשפט, לאמת שמבקשת ממנו היהדות להאמין בה, היא צינית בעיקרה, ספקנית במהותה, שמיתרגמת ביומיום לא רק לערעור על זכותנו על הארץ ולצדקת דרכנו, אלא גם ללוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית מובהקת שהתעלתה על עצמה באחרונה בניסיון לצייר את צבאה של ישראל כצבא נקמני, תאב-דם, רצחני.
 
בין השחרור של עם ישראל מעבדות מצרים לבין שחרורו ממאות רבות של שנים של תלות באומות העולם, שורר קשר ישיר. אי אפשר שלא להתפלא כי זכינו בדורנו לחזות בהתגשמות העצמאות של העם היהודי בארצו, ולקשור את הקוממיות הזאת באמת היסודית לפיה זכותנו על הארץ נובעת ראשית כל מכך שלנו נתנה האל. אולם ישראלים לא מעטים אינם מסוגלים כלל להתרגש מהאמת ההיסטורית הזאת, ועושים כמעט כל שביכולתם על מנת לקעקע אותו.
 
ליל הסדר תובע אמונה והעורך אותו, גם אם איננו חובש כיפה, מקבל עליו להאמין באמת שליל הסדר מעוניין להבהיר לעורכים אותו באמצעות ההגדה. הפסוק מתהילים, "שפוך חמ
תך על הגויים אשר לא ידעוך", והטענה לפיה "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מבטאים ראייה ייחודית של ההיסטוריה היהודית ומבטאת קשר לאומי ודתי עמוק שבין דת ולאום, קורות היהודי הפרטי וחיי היהודים כאומה. ליל הסדר מבשר, לפני הכול, את הבשורה לפיה פרויקט השחרור היהודי לא הושלם, וכי על הקושאן שניתן לנו על הארץ יש להיאבק, גם אם מדובר על זכותנו לוותר על חלק ממנה כאשר תוכר הזכות ההיסטרית שניתנה לנו עליה.
 
מי שחוגג את ליל הסדר מתוך חיבה למצות, גפילטע פיש, קניידלך ושירת "אחד, מי יודע?", יוצא ידי חובתו כי עשה את המוטל עליו. אולם אם נעדרת ממנו הכוונה והאמונה היסודית, העמוקה, בתשובה – "אחד, אני יודע – אחד אלוהינו", הרי שאין להתפעל מכך כלל. מי שנמנע מלגנוב מחברו הוא אדם הגון אך בינו לבין אמונה בדיבר מעשרת הדיברות אין דבר וחצי דבר. לכן, אין לקשור כתרים לחוגגי ליל הסדר. אלמלא נצליח להחדיר ברובם ככולם את התודעה בדבר האמת ההיסטורית, הלאומית והיהודית הכרוכה בהגדת הפסח, בחגיגה הזאת לא יהיה שום יתרון ממשי, לא כל שכן רווח והצלה לעם שהנסיונות לערער את אמונתו בצדקת דרכו הולכים ומתגברים כל פעם מחדש.