ארכיון תג: ליכוד

מדוע הימין מפסיד שוב ושוב?

קשה למצוא מדינה נורמלית אחת במערב, שבאחת השעות הקשות ביותר שלה, הייתה מתעסקת בכפיית גיוס לצבא על שתי אוכלוסיות שזיקתן למדינה בעייתית. הדיון סביב גיוס החרדים לצה"ל, וכפיית שירות אזרחי על הערבים, נכפה על החברה הישראלית כסדר יום מערער. הוא מבקש לערער את העיסוק בשתי השאלות המהותיות ביותר לאזרח: האחת, הקושי העצום לתרגם את הישגי הכלכלה בישראל לחברת שפע ורווחה, והאחר, ההתמודדות האינסופית עם שני מוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע נתון – הסכסוך עם הפלשתינים והסוגיה האירנית.

לבנימין נתניהו יש שני יתרונות משמעותיים בשתי הסוגיות האלה. אפשר להתווכח על הישגיה החברתיים של ממשלתו, אך אם יש דבר אחד ברור, הרי זו העובדה שישראל ניצלה מהתמוטטות כלכלית נוסח יוון וספרד. ההבדל בין אבטלה גואה לבין מצב שבו אנשים מתקשים לגמור את החודש הוא לא פרוזאי. כל בנאי יודע שקשה יותר לבנות בית הרוס מאשר לתקן את יסודותיו. במרווח הזה פועלים אנשים כמו שלי יחימוביץ', למשל. ובשאלה המדינית, כבר ברור לגמרי, ששמירת הסכסוך כמצב בר-ניהול וריכוז הלחץ העולמי על אירן, הם שני הישגים שגם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו יתקשו להפריכם.

אבל הבעיה הגדולה של העומד בראשות הממשלה היא חוסר היכולת להנחיל תרבות אזרחית דמוקרטית של שיח לא-מהפכני, תהליכי, שאיננה הופכת כל שאלה חברתית וכלכלית להפגנת ענק בדרישה למהפכה. זה מתחיל ונגמר בעובדה שלימין, ובעיקר הימין האזרחי שעומד על שלוש רגליים של שמרנות מדינית וכלכלית, ליברליזם אזרחי וציונות תקיפה, אין שום מוסדות המטפחים דור חדש של אנשי רוח, אקדמאים, סופרים ועיתונאים שיכולים לעמוד בפרץ. רבים טוענים שלימין יש עיתון: "ישראל היום". אך השפעתו של עיתון, גדולה ככל שתהא, אינה שקולה להעמדת אליטה-שכנגד. למשל, בישראל אין שום כתב עת לאומי-ימני, מלבד "האומה" שמוצא לאור באדיקות על-ידי ותיקי מסדר ז'בוטינסקי.

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

בארץ אין כמעט מכוני מחקר שמרניים. מרכז שלם, שעמד פעם בחזית המאבק השמרני, מקדיש עצמו לטובת הקמת קולג' למדעי הרוח שבו ילמדו קלסיקות פילוסופיות ויעסקו בסוגיות היסטוריות. ולא פחות חשוב, מול ארגוני 'הקרן החדשה' למיניהם, הימין דל בארגונים לא-ממשלתיים המציעים סדר יום אזרחי-דמוקרטי ממשי שיודע להיאבק בתופעות פסולות של ניסיון להפיל ממשלה מלמטה.

המשמעות הקונקרטית של המציאות הזו היא, שצעירים אינם חשופים לכתיבה שמרנית סדורה, למעט שניים-שלושה חריגים. באקדמיה, ממעטים ללמוד טקסטים שמרניים. מעטים יודעים מי היה אדמונד ברק, שלא לדבר על שמות כמו אירווינג קריסטול. לימין אין כתב עת נחשב כמו "תיאוריה וביקורת", אין לו מוסדות המקיימים ערבי-עיון ברמה גבוהה כמו מכון ון ליר, אין כתב עת ספרותי נוסח "מטעם" המנוח של איציק לאור, אין אפילו מכללה אחת שיכולה לתת לתלמידים קורסים ברמה גבוהה על הוגים כמו מיזס או האייק. שלא לדבר על העובדה שאפילו מורשות שחובה לציינן, כמו מורשת ז'בוטינסקי, אינן נלמדות. כמה צעירים בימין יודעים בכלל להסביר מי היה אב"א אחימאיר? או מה הייתה הייחודיות של אצ"ג? זה מזכיר לי בחור צעיר אחד שהצטרף בהתלהבות לליכוד וכרגיל החל לעשות לביתו ולחבריו, אך כשנדרש לשיר את המנון בית"ר, לא יכול היה להגיע לשורה השנייה. וזאת, בשעה שבשמאל יודעים לחנך לא רק על ברכי תורת מרכס, אלא גם להעמיק בהוגים מסדר שני, כמו גראמשי ומרקוזה.

כל עוד הימין בארץ ימשיך להתעסק באינספור יוזמות טפלות, להיאבק על הקמת מאחז בכל ג'בל פנוי, להתחרות במיכאל בן-ארי במינון השנאה כלפי המסתננים, להילחם בדפני ליף משל הייתה רוזה לוקסמבורג, להתלהם מול השמאל עם אפס ידע בכל הקשור להיסטוריה, לפילוסופיה ולכלכלה, התרבות האזרחית הדמוקרטית תתמוטט פעם אחר פעם בפני פוטש כזה או אחר. וכל עוד לשמאל הישראלי תהיה שליטה ללא מיצרים על ערוצי התרבות, הרוח, התקשורת והחברה האזרחית, לא יחול שום שינוי מהותי בחברה. אם לא יהיה מי שיידע להצדיק את הלגיטימציה של השמרנים לנתב את החברה הישראלית כראות עיניהם, הרי שבסופו של יום, גם המהפך הפוליטי יגיע. תשאלו את ניקולה סרקוזי איך הסוציאליסטים חטפו לו את הארמון האליזה בזכות המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת, וכדאי גם לטלפן באותה הזדמנות למרין לה פן, לברר עמה איך היא סייעה לכינון ממשלת שמאל אחרי 17 שנים שבהן לא נכח סוציאליסט בלשכת נשיא הרפובליקה.

כשפרוטות המחאה מִתרגמות להון פוליטי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.4.2012

בסוף החודש יחזור לרחובות תל-אביב צונאמי המחאה החברתית, לפחות לפי התחזיות הרווחות בתקשורת. יכול מאוד להיות כי גם הפעם המטאורולוגים הפוליטיים שבישרו על התקדרות שמי ספטמבר ואוקטובר בסערה אזורית ומלחמה כוללת – יתבדו.

מנהיגי המחאה החברתית ירו לעצמם ברגל כשחשפו את המניעים הפוליטיים הנסתרים שמאחורי ההתארגנות של קיץ תשע"א. ספק רב אם הציבור, שלפי כל הסקרים מעוניין בקדנציה נוספת של הליכוד בשלטון, יתפתה לצאת מהבית בהמוניו כדי שדפני ליף תוכל להמשיך לגייס תרומות מחוץ לישראל.

העיסוק האובססיבי בשאלת המספרים מטעה. לא משנה אם את כיכר רבין יגדשו חמשת אלפים מפגינים או חמשה עשר אלף. המטרה של המחאה הנוכחית היא לייצר קאדר מיליטנטי, מוכשר ומאומן שיתארגן לקראת הבחירות הבאות ובאמצעות רטוריקה של הסתה, הפחדה ואיומים יביא להפלת שלטון הימין. בשביל מהפכה אין צורך בחמישים אלף הדיוטות בכיכר, יספיקו חמשת אלפים איש שיהוו צבא מיומן, מאומן ומאורגן שמונע על-ידי מפקדה מרכזית. עם תמיכה תקשורתית, יו"ר אופוזיציה שלהוט להיות ראש ממשלה וקומוניסטית בראשות מפלגת העבודה, המחוג הפוליטי יכול לזוז מעט שמאלה.

למחאה החברתית בגרסתה החדשה אין עניין בשינוי חברתי או בשיפור כלכלי. בצדק ציין שר האוצר שטייניץ, כי בישראל לא מעריכים מספיק את העובדה, שבניגוד ליוון, לאיטליה ולספרד, אחוז המועסקים פה הוא מהמרשימים בעולם.

המהפכנים החדשים מעוניינים לחסל את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים. הם קוראים תגר על רעיונות בסיסיים של קפיטליזם, שוק חופשי, ליברליזם כלכלי ואי-שוויון. שיח כזה יכול לתפוס לא מעט ישראלים שמבחינתם, עליית מוצרי הצריכה היא המדד היחיד שעליו יקום וייפול דבר, ושאלות כמו הגדלת התעסוקה או השקעה בתשתיות הן עניין ערטילאי.

כאשר לנין תפס את השלטון ברוסיה ב-1917, הוא לא עשה זאת באמצעות הבטחות להלאמת התעשייה; הוא פשוט שיחד את האיכרות הגדולה בהבטחה קפיטליסטית מאין כמוה: האדמה לעובדיה.

מהאנלוגיה ההיסטורית הזו לא משתמע שישראל ניצבת בפני מהפכה קומוניסטית, אלא שהכוחות המתנגדים לנתניהו יבקשו לקנות את עלייתם לשלטון על-ידי הבטחות מפליגות לתמורות חברתיות במבנה הכלכלה בישראל. מהפכני רוטשילד וכיכר רבין יסכימו ל'דיל' הזה, משום שהאינטרסים מצטלבים: "רק לא ביבי" משתלב עם "רק לא קפיטליזם".

לנין, אגב, דאג לחסל את מעמד האיכרים מיד לאחר שעלה לשלטון, משום שהבין שהם מהווים סכנה לרודנות הקומוניסטית שלו. המהפכנים המקומיים מודעים לעובדה שלאחר הבחירות, הם עלולים להיתקל בממשלה שלא תעמוד בהתחייבויותיה, אבל הרצון להפיל את הליכוד דוחה בינתיים כל מחשבות על העתיד.

למרבה הצער, קברניטי ישראל זחוחים ביחס למצב הקיים. הדחייה האינסופית של מועד הבחירות נוחה לכולם, אך היא מאפשרת לכוחות שונים את הזמן הדרוש להתארגנות. אם אכן יתקיימו הבחירות בראשית השנה הבאה – כפי שמעריכים לא מעט פרשנים פוליטיים – חצי השנה הקרובה עלולה להביא לידי כך שלפחות בסקרים, היתרון שיש לגוש הימין – חמישה מנדטים, פלוס מינוס – יכול להימחק. הקרב עלול להיות צמוד, ואפילו צמוד מדי.

במצב שבו היחסים בין הגושים יהיו עם יתרון קל לגוש הימין, הממשלה הבאה תורכב מגורמים שיקרצו לאנשי המחאה החברתית מתוך מחשבה על בחירות עתידיות ומועמדותם-שלהם לראשות הממשלה. מי שעומד זחוח מול אלה הקוראים להפוך את הסדר הקיים, עוד יתלוש שערות כשיפורסמו מדגמי תוצאות הבחירות הקרובות.

הרדיקל מהבית הלבן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.3.2012

הראיון שנתן הנשיא אובמה לג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק", נראה היה כאילו הוזמן מראש. אובמה זכה, כצפוי, לראיון אוהד במיוחד. הוא לא נדרש לשאלות קשות, הסיסמאות על ישראל ואיראן היו צפויות, והשורה התחתונה – שאובמה אינו מבלף – זכתה לציטוטים נרחבים בתקשורת כאילו בישרה איזו בשורה חדשה. גולדברג יכול היה לשאול את הנשיא האמריקני על כישלונו בשלוש ארצות שאינן זוכות לתשומת לב ניכרת: אפגניסטן, פקיסטן ועיראק. באפגניסטן, הטליבאן חוזר אט-אט לעמדת כוח. בפקיסטן, המחזיקה בנשק גרעיני, המצב איננו יציב, ולמען האמת – פחות יציב משהיה אי-פעם. ועיראק עלולה להפוך בקרוב מאוד לאחוזה איראנית. אגב, גם הכניעה המבישה של אובמה לסין ולרוסיה בעניין אסד לא זכתה לטיפול הולם.

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

לכאורה ניתן לומר שהעובדה, שאובמה הוא הנשיא הכושל ביותר בארה"ב מאז ימי ג'ימי קרטר, מתבטאת בכל פעולה מפעולותיו הבינלאומיות: במצרים הוא איפשר את הדחת מובארכ בקונטר-רבולוציה ג'יהאדיסטית, את קדאפי הוא סילק לטובת דיקטטורת שבטים שעלולה לחבור בקרוב לאסלאם הרדיקלי, המשטר החילוני של בן-עלי בתוניסיה סולק לטובת שמרנות אסלאמיסטית, גורלו של המשטר בתימן איננו ברור עדיין, תורכיה בהנהגת ארדואן הופכת ליותר ויותר אסלאמיסטית מדי יום, וממלכת ירדן נאלצת להפנות עורף לישראל מחשש מפני הפלשתינו-פשיזם המקומי. מדיניות החוץ של אובמה מחזקת את האסלאם בגרסתו השמרנית-רדיקלית ומחלישה את המערב הקפיטליסטי והחילוני. לכאורה, כישלון חרוץ.

הבעיה של הטענה הזאת נמצאת בכך, שיש מי שמניח שלנשיא ארה"ב יש אינטרס עמוק להגן על הקפיטליזם הדמוקרטי הגלובלי, מול האסלאם הפשיסטי. זאת גם ההנחה של חלק ניכר מהרפובליקנים. למשל, במאמר שפירסם בשבוע שעבר ב"קומנטרי", טוען ג'ונתן ס. טובין, שאובמה – המסביר לגולדברג כי הפער בינו לבין נתניהו נובע משוני בין שתי מסורות פוליטיות שמהן השניים מגיעים – הוא למעשה "אמריקני אמביוולנטי כלפי ישראל" בעוד שנתניהו הוא "ישראלי בעל אהדה עמוקה לארה"ב". הליכוד, טוען טובין, בעל מסורת דמוקרטית, ליברלית ואנטי-סוציאליסטית, קרוב יותר בהשקפותיו לשתי המפלגות הגדולות באמריקה. לכן, הניסיון לטעון לכך ששתי המסורות האלה שונות הוא פסול מעיקרו.

העניין הוא שאובמה אכן מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. מהפרספקטיבה של המסורת הזו, שחלקה מרקסיסטית מהפכנית וחלקה ליברלית-רלטיביסטית קיצונית, הפלת המשטרים הערביים היא הישג, משום שמדובר בהישג "אנטי-קולוניאלי", ברוח השיח שמנהלים רדיקלים כמו גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק. בהקשר הישראלי, מכה לישראל היא אפוא מדרגה חשובה בסולם שהמטפס עליו נחלץ מהברבריות הקפיטליסטית אל הנאורות הסוציאליסטית או הניאו-פרוגרסיבית. המסורת שאובמה יונק ממנה מתקיימת על גוף תיאורטי, ערכי ופוליטי שלם שנוסד באוניברסיטת ברקלי עוד בימים שבהם היללו שם את מאו טסה טונג, סארטר, דרידה ו'כנופיית באדר-מיינהוף'. זו מסורת רדיקלית שיושבים בה אנשים כמו נעם חומסקי, שעבורם תבוסת ישראל היא מנוף לפרוגרסיביות חדשה.

כשמבינים את אובמה כרדיקל, רואים שכישלונותיו בשנות כהונתו מהווים, הלכה למעשה, הצלחות גדולות. אמריקה מתקשה להבין את התודעה הרדיקלית משום שבמחשבה האמריקנית, הקטגוריות המוכרות היחידות הן "ליברל" (עם ל' גדולה), "שמרן", "דמוקרט", "רפובליקני", "קומוניסט" וכן הלאה. הרדיקליזם, שהוא קטגוריה מחשבתית פוסט-מודרנית שניהיליזם ולניניזם משמשים בה בערבוביה, לא נקלטת ברדאר של המחשבה שם. הנשיא האמריקני הבטיח כמה ימים לפני בחירתו "לשנות את אמריקה" (באנגלית זה נשמע רדיקלי יותר: transforming America). למצער, היחידים שמבינים את אובמה כמות-שהוא הם זקני הניאו-קונסרבטיבים שם.

במאמר שפירסם נורמן פודהורץ ב"וול סטריט ז'ורנל" (13.8.2011), הוא עונה לשאלה "מה קרה לאובמה?" בתשובה: "שום דבר". לפי פודהורץ בן ה-82, מהניאו-קונסרבטיבים החשובים הפועלים בארה"ב, מטרתו של אובמה היא להפוך את ארה"ב לסוציאל-דמוקרטיה אירופית שמעמדה המוביל בעולם למן מלחמת העולם השנייה הולך ופוחת. הוא מטעים, בניגוד לראש לימבו, למשל, שאובמה אינו רוצה לפגוע באמריקה, אלא שהוא רחוק מחזון האבות המייסדים. לכן, כשמבינים את אובמה כרדיקל, כשמאלן אנטי-אמריקני, "לפטיסט" במובן המאוס של התואר, הכהונה שלו היא מהמוצלחות בתולדות ארה"ב. מכאן עולה כמה תובנות בסיסיות. למשל, שישראל לא צריכה לסמוך על האמריקנים בעניין איראן, או שאובמה בכהונתו השנייה יהיה קריקטורה מבהילה של הנשיא מכהונתו הראשונה. את המסקנות הפרקטיות יש להותיר לראש הממשלה נתניהו, שיזכה לפגוש בקרוב מאוד, פנים-אל-פנים, ברדיקל מהבית הלבן.

הבחירה של יאיר לפיד

כמויות הדיו שתותזנה בימים הקרובים על כניסת יאיר לפיד לפוליטיקה, עשויות להספיק לעיתונים של שנה שלמה. שלל השערות על עתידו, הרכב הרשימה וכמות המנדטים הצפויה לו ימלא את המדורים הפוליטיים. מובן שאף אחד לא יודע באמת מה צופן העתיד, לבטח שלא הסקרים המחמיאים שכנראה יפורסמו בקרוב, אך עיתונאים נוהגים לפרשן מאותה סיבה שפוליטיקאים נוהגים לדבר: כי הם יכולים. בפועל, יאיר לפיד הוא חידה.

חידה, משום שהוא נמצא בתוך המרכז הפוליטי שיכול לאכלס אנשי שמאל וימין כאחד. פעם קראו לזה צנטריזם; סוג של ערבוב בין ליברליזם אזרחי, קפיטליזם מתון, מצע מדיני רך וטלאים של קונצנזוס אמורפי. ככה אהוד ברק הצליח לעלות לשלטון ב-1999. התיאורטיקן שלו היה שלמה בן-עמי, שהיטיב לבטא את הדברים בספר השיחות המרתק שהוציא עם אלי בר-נביא. הדוגמה הייתה טוני בלייר והדרך השלישית. כולם זוכרים, אגב, איך זה נגמר. בישראל, למפלגות מרכז יש גורל טראגי. אם הן לא גומרות רע, הן גומרות רע מאוד. למען האמת, זה קורה בכל העולם: בבריטניה, למשל, ניק קלג משתרך אחרי קאמרון. בישראל, כבר הספיקו לשכוח את ליפקין-שחק, שלא לדבר על ידין וד"ש. משהו במציאות מסרב ליישר קו עם הליברליזם המתון הבלתי-מחויב כל כך.

הזדמנות או איום? יאיר לפיד. צילום: עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד

הזדמנות או איום? יאיר לפיד. צילום: עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד

המציאות הישראלית והעולמית היא מורכבת, ולפיד יידרש לתת מענה אמיתי לסוגיות קשות. השאלה הדחופה ביותר היא המדינית, וכאן יצטרך מגיש "אולפן שישי" לפרוש משנה ברורה. שהרי נתניהו, בהשקפותיו המדיניות לפחות, מכיל את הקונצנזוס הישראלי. מספר הישראלים שחושבים שקיים מנהיג פלשתיני שיסכים לחתום על הסכם שלום בנוסח הרדיקלי ביותר שלו, הוא זעום. אם יבחר לפיד במסר של "נתחיל בתהליך ונראה מה יהיה", הוא ימצב את עצמו על אותה המשבצת של קדימה. שהרי ישראל התחילה באינסוף תהליכי מו"מ עם הפלשתינים, ודבר לא יצא מכך. קצה נפשו של הציבור בקונגלומרט האופורטוניסטי הקדימאי.

גם העניין הכלכלי והחברתי דורש מענה. שלי יחימוביץ' צודקת בהערכה שמפלגת העבודה מייצגת קוטב אדום ייחודי במפה הפוליטית. לפיד יצטרך לבחור בין הסוציאליזם נוסח יחימוביץ' לבין ליברליזם כלכלי בנוסח נתניהו. אידיאולוגיות האמצע עברו מן העולם. אם ימצב את עצמו על המשבצת הליברלית של שוק חופשי וקפיטליזם רך, גם כאן לא ברור מה ההבדל בינו לבין קדימה. יתירה מכך: "שינוי" של לפיד האבא נקטה בגישה שמרנית במובן הכלכלי, שקרובה יותר לנתניהו בתפישתה. עיתונאי ערוץ 2 בדימוס יצטרך להסביר במה הוא שונה מנתניהו. כי את המסרים של יותר שוק חופשי, יותר תחרות ויותר ליברליזציה, מציעים כבר בליכוד.

לפיד יכול, מן הסתם, להריץ רשימה בעל גוון אזרחי. נניח, שילוב של ליברליזם חברתי, מאבק למען שלטון החוק, תפישה רדיקלית של מהות הדמוקרטיה ושיח זכויות ליברלי המתכתב עם עניין הדרת הנשים, החילוניות, עליונות בית המשפט העליון ומניעת אקטיביזם פרלמנטארי בכל הקשור לעניינים כמו מימון זר, זכות העמידה בפני בג"ץ, יחסי הכנסת והחברה האזרחית וכיו"ב. הבעיה הגדולה של רשימה כזו היא בהיותה תנועת רפורמה אזרחית יותר מאשר מפלגת חילופי שלטון. בסצנריו כזה, גוש השמאל-מרכז החדש יורכב מחמש-שש מפלגות שעלולות ליצור, בתמיכת הערבים, כנסת לעומתית, כאשר הליכוד מהווה המפלגה הגדולה. אם המטרה של לפיד היא להחליף את נתניהו, הרי שבסופו של יום, התוצאה עלולה להיות כאוס פוליטי חסר יציבות בעידן של אתגרים לאומיים קשים מנשוא. במובן מסוים, זהו חוסר אחריות משווע כאשר באיראן מתקדמים אל עבר פצצה גרעינית, העולם הערבי מתפרק לגורמים ובאש"ף מייסדים ברית עם חמאסטן בדרך הארוכה לקראת חזון פלשתין הגדולה הנקייה מיהודים. מצב כזה, שבו הלגיטימציה של כל שלטון תהא מוטלת בספק, הוא רע לישראל.

יחד עם זאת, ללפיד שמורה אפשרות נוספת. והיא הדרך שבה בחר אביו כאשר הצטרף לממשלת שרון. הוא יכול לנהל קמפיין פוליטי שונה, נקי משנאת נתניהו, חף מדה-לגיטימציה לליכוד, נטול כל רעל נוסח יחימוביץ', שבשבוע שעבר דאגה לתקוף את בניו של ראש הממשלה כדי להוכיח שגם היא יכולה לשנוא את נתניהו לא פחות מזהבה גלאון או מציפי לבני. הוא יכול לייסד מפלגה ליברלית אמיתית שחסרה בישראל. לא הרפתקה זמנית. לא איזה משהו אמורפי וחולף. לפיד יכול להקים רשימה שתפעל כקבלנית רפורמות שתסייע לראש הממשלה לקבל בסיס ציבורי איתן, מרכזי ושפוי, ותסיר מעליו את עול הגחמות של שותפים קואליציוניים בלתי-צפויים. במצב כזה, שבו הממשלה הבאה תורכב מהליכוד, מרשימת לפיד ואולי גם מגורמים אחראיים נוספים, ללפיד תהיה בשורה לעם בישראל. אם ישמש לנתניהו משענת נאמנה כפי שעשה אביו המנוח, תהיה לו הזדמנות אמיתית לעצב את החברה בישראל מעומק הקונצנזוס הציוני המפוכח, ולא בדילים עם מפלגות ואישים שעניינים כמו משילות ואחריות לאומית נעדרות מהלקסיקון הפוליטי שלהם. הימין צריך לראות בלפיד הזדמנות, לא איום. הוא, מצידו, צריך להשתחרר ממוסכמות פוליטיות שמתמצות באיבה תהומית לראש הממשלה.

סערת שלי יחימוביץ' כתמונת מראה לדעיכת הימין

הימין בארץ כמה לליטוף. כל אימת שמלטפים אותו, הוא מגרגר חזרה בהנאה ובתחושת מסופקות עצמית. די בכך שאיש שמאל לשעבר, פוליטיקאי שקורץ למרכז, או איזה איש רוח מהגג בעל ארשת מכובדה, יקרוץ לימין, וכבר יימצא מי שיישא אותו על כפיים. החגיגה סביב שלי יחימוביץ' היא מגוחכת לא פחות מההתלהמות המביכה ושטופת השנאה נגדה. הדברים שאומרת מי שכנראה תהיה יושבת ראש מפלגת העבודה מייצגים עמדה שפויה, מאוזנת, אחראית ושקולה. טוב שיש מי שמביע עמדות כאלה. זה עדיף עשרות מונים על השמאלנות הרדיקלית מבית היוצר של 'הקרן החדשה', מרצ והמפלגה הקומוניסטית.

תומכת במתווה קלינטון. שלי יחימוביץ'. צילום: ראובן קסטרו

תומכת במתווה קלינטון. שלי יחימוביץ'. צילום: ראובן קסטרו

אבל יחימוביץ' איננה קרובה לעמדות הימין. כפי שציין אורי אורבך במאמר שפרסם בשישי האחרון ב"מקור ראשון", בהצבעה על פינוי התנחלויות, היא תרים את האצבע בעד. ובמלים אחרות, בסופו של דבר, בהצבעה על הסכם מדיני שיתבסס על טרנספר של מתנחלים, היא, דב חנין וזהבה גלאון יהיו באותו מחנה. אם לאריק שרון לא הייתה בעיה לפנות את היישוב שאת דינו קבע כדין תל-אביב, ליחימוביץ' לא תהיה בעיה מוסרית או פוליטית לעשות את שעשה אבי ההתנחלויות.

הבעיה המהותית של הימין היא שאין לו זהות פוליטית וערכית מגובשת. למעשה, מעולם לא הייתה לו. רובו ככולו נותר עם תודעת חצי מחתרת-חצי אופוזיציה מימי חירות וגח"ל. המטרה המרכזית היא להשיג לגיטימציה, כמעט בכל מחיר. אף אחד שם לא קרא את פרידריך האייק או את אדמנד ברק. לרובם אין מושג מי היה בנימין דיזראלי, והשם לודוויג פון מיזס אפילו לא מוכר לאלה שיש להם מושג כלשהו בהיסטוריה של הרעיונות. אלה שמתהדרים בקרבה למסיבת התה האמריקנית, דומים יותר למשתתפי מסיבת התה נוסח עליסה בארץ הפלאות.

אי-אפשר להסביר בצורה אחרת את החיבוק הגדול ליחימוביץ'. מעבר לעובדה שהיא הצהירה לא אחת על תמיכתה במתווה קלינטון (כלומר פינוי כל ההתנחלויות וחלוקת ירושלים פלוס ריבונות ערבית בהר הבית), הרי שמדובר בפרלמנטארית נמרצת בעלת תודעה סוציאליסטית רדיקלית. אם ההשקפות המדיניות של שלי יחימוביץ' דומות לשבשבת תודעתית, הרי שהשקפותיה הכלכליות נראות כמו קטר אדום שעוצר בתחנה רעיונית אחת, הכוללת עולם מושגים כמו "הלאמה", "בעלות ממשלתית", "הגדלת מסים" ו"מעורבות המדינה". עולם תודעתי כזה אמור לעורר חלחלה בכל איש ימין בכל מדינה שהיא. לא בישראל. אודה, ואבוש: גם אני נשביתי ברטוריקה הזאת. אולם התפכחתי ממנה מהר מאוד, בעיקר בזכות ניסיונה של חברת הכנסת האדומה למנוע את פרסום עמדותיה ב"מקור ראשון", בראיון שנתנה לי ושדמה מאוד לזה שהעניקה לגידי וייץ. אז הובנה לי גודל התרמית.

לימין יש הרבה סיבות להתנגד לכוהנת החדשה של מפלגת העבודה, מדיניות וכלכליות. תחת זאת, הוא מעדיף לאמצה אל חיקו. זה, כמובן, מוריד את המניות שלה בקרב השמאל, ולא רק הפוסט-ציוני, ומעלה את מניותיה בקרב חלקים יותר מרכזיים בציבור, אבל בעיקר ממחיש עד כמה המניות של הימין הישראלי בשפל. נכון להיום, אין לימין שום דבר למכור לציבור בארץ. לא ברמה המדינית, ודאי שלא ברמה הכלכלית. לא משום שדרכו נכשלה, אלא מפני שהוא-עצמו לא יכול למצוא כלים רעיוניים להגן עליה.

אין פלא אפוא שהישגים מהותיים של הממשלה הנוכחית בתחומי הצמיחה, האבטלה, ההגנה על הסביבה, החינוך והתחרותיות בתחום התקשורת, נמחקו מהתודעה הציבורית לטובת חצי הכוס הריקה של המשבר החברתי. העובדה שממשלת נתניהו ירשה מקודמתה את המצב המדיני והביטחוני הקשה, שנוצר בעקבות הנסיגה החפוזה מעזה ומסירתה לידי האסלאם הרדיקלי, מושכחת אף היא. די בכך שיהיה מי שיאמר שהורתו של מפעל ההתנחלות איננה בחטא, כדי לגרום למחנה שלם לכשכש בזנבו ולשכוח את ערכיו, אמונותיו ורעיונותיו.

אפשר ויש מי שמאמין בקרב אנשי ההתיישבות ביהודה ובשומרון שהליטופים האלה יסייעו להם. היה שם מי שחשב שסיור של אנשי מועצת יש"ע במאהל הרדיקלים ברוטשילד הוא הכרח לשם יחסי ציבור טובים למפעל ההתנחלות. ואולי יש מי שמאמין שוויתור על רעיונות שמרניים ברמה הכלכלית יביא לתוצאות חיוביות יותר במובן המדיני ויקרב אנשים שפויים למחנה הלאומי. כך או אחרת, במו-ידיו מרסק הימין את עצמו. כבר עתה ברור, כי בבחירות הקרובות יהיו יותר משני נעלמים שיצליחו לשנות את המפה הפוליטית. שום שיח בטחוני לא יצליח להחליף את השיח הכלכלי והחברתי החדש שנוצר פה: סוציאליזם מול ליברליזם, כלכלה מולאמת מול כלכלה חופשית, פזרנות ובזבזנות לעומת ריסון ומחושבות. אם לימין לא יהיה מה למכור מלבד גישת ה"אנחנו צדקנו" המדינית, לאזרחים רבים לא תהיה שום בעיה להצביע לשלי יחימוביץ', ובצדק.

אם מוותרים לגמרי על המורשת השמרנית והליברלית, העבודה בהנהגת יחימוביץ' היא אפשרות מושכת מאוד. אם כל מה שיש לימין להציע זה מבוי מדיני סתום, ללא שום גישה כלכלית המראה כיצד ניתן לתקן עוולות חברתיות ולשפר את הבעיות שנוצרו פה לאורך השנים, אין בו שום צורך. מחנה פוליטי שמצטיין בחנפנות ליריביו הוא מחנה שנידון לכליה. אם לא יהיה בימין מי שיעיין מחדש בכתבי ז'בוטינסקי מזה, ובכתבי השמרנים האמריקנים והבריטיים מזה, וילמד זכות על הליברליזם הכלכלי והשמרנות מול הסוציאליזם וידו הנדחפת לעומק כיס האזרח, המפתחות תונחנה על השולחן עוד הרבה לפני שתיערכנה הבחירות הבאות. רעש הדחפורים שפינו את יישובי גוש קטיף יישמע באוזני הימין כזמזום נשכח ועמום לעומת הצווחות שתישמענה כשיגיעו הבולדוזרים לממש את מתווה קלינטון האהוב כל כך על שלי יחימוביץ'.

המכונה האדומה עובדת ללא מנוחה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.7.2011

במוצאי השבת האחרונה, נעמדו כמה עשרות מבריוני השמאל והטיחו גביעי גבינות קוטג' בחזית מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. הצעירים האלה, שמלינים על מחיר הגבינה, מצאו די כסף כדי לרכוש גביעים עבור הפרובוקציה הזאת. מובן שהמשטרה לא התערבה. מאהל המחאה הגדול השוכן לא רחוק מן המצודה הפך בימים האחרונים למעוז השמאל הרדיקלי המנסה להשתלט על האירוע. פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, במסווה של ארגון החזית הקומוניסטי 'עיר לכולנו', מנסים להתסיס את המקומיים, לצד לא מעט פעילים בסצנה הרדיקלית של תל-אביב. המטרה היא לארגן "שבוע זעם". להפוך את כיכר דיזנגוף ל"כיכר תחריר". מבחינתם, לבני הזוג נתניהו צריך להיות גורל זהה לגורל סוזן וחוסני מובארכ.

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

הבעיה הגדולה בסיפור הזה היא שלמרות הרעש הרדיקלי, חוליות באדר-מיינהוף בעיר העברית הראשונה אינן זוכות לתמיכת רוב הציבור, ואפילו רוב תושבי תל-אביב. ולמרות הכול, הם מגייסים מאות ואלפי תומכים. הם משפילים את ראש העירייה וחברי הכנסת. נוכחותם בתקשורת היא אדירה. מעולם תנועת מחאה קטנה כל כך לא זכתה לסיקור גדול כל כך. ההסבר לכך הוא פשוט: מדובר בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית. במקום להטיף כל העת נגד "הכיבוש", המדינה והציונות, מקימים ארגון חזית על שכר הדירה המופקע, ודרך החצר האחורית מחדירים את שנאת ישראל. סביר להניח שהקומוניסטים ועוזריהם ינסו בימים הקרובים להנמיך את מינון הארס לאור ההתקוממות של לא מעט מהמפגינים נוכח החדירה האדומה לשורותיהם. אבל הניסיון לרכב על גל המחאה ימשיך.

ההיסטריה שצצה בליכוד נוכח תנועת המחאה הזו היא בלתי-סבירה. במקום לשלוח את צעירי בית"ר להגן על מצודת זאב, יש כבר מי שמתריע שם: "נאבד את השלטון". אין ולו אדם אחד סביר בכל מערך השלטון הישראלי שיסביר כי ממשלת נתניהו קיבלה לידי שוק נטול תחרות שנשלט על-ידי קומץ אוליגרכים. הצעקה הגדולה שקמה נוכח החוק למניעת חרם (שאותו יזם, אגב, ח"כ לשעבר אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה בכנסת הקודמת) גרמה לבלבול בימין. במקום להכריז על חופש בהצבעה על חוק ועדות החקירה, יצא מי שיצא נגד שר החוץ, ליברמן. דומה שהימין ממשיך ללקות בתסמונת המאפיינת אותו כל פעם שהוא עולה לשלטון: מתחיל בתרועה רמה ונגמר בקול ענות חלושה.

המכונה האדומה עובדת בשבועות האחרונים ללא מנוחה. ארגונים חוץ-ממשלתיים, פעילויות ב'פייסבוק', רשימות דואר אלקטרוני, מטות מאורגנים בסיועם הנדיב של האפרטיצ'יקים הקומוניסטים, תמיכה מצד רוב אמצעי התקשורת. מחנה פוליטי שלם שנמצא במיעוט בכנסת מצליח להפוך את הרחוב לזירת קרב, והימין – בשלו. אין צורך לחשוש: בכיכר רבין לא יתכנסו מאות אלפים נגד הממשלה. אולי כמה עשרות אלפים, אם יארגנו אוטובוסים של מפגיני התנזים הערבי מהמשולש ומנצרת. אבל בטווח הארוך, הרעל מחלחל עמוק לאדמה הציבורית. אנשים אשר חשים פגועים מהמצב החברתי, יגויסו למערכה. אלה שהצביעו לרבין בבחירות 92' וקיבלו את ערפאת, עלולים להצביע לקואליציית שמאל בראשות לבני, דרעי, רמון, חנין וגלאון. הגוש הזה צריך בסך הכול 50 מנדטים כדי להפיל את הימין מהשלטון. את ה-11 הנותרים יספקו טיבי וזועבי.

קל לתאר אילו תגובות היו בתקשורת אם צעירים מהימין היו משליכים חפצים אל עבר משרדי 'הקרן החדשה לישראל', או אם המון זועם היה מאיים לעשות שמות בחברי הכנסת מהשמאל. אולם כשזה מגיע לאנשי ציבור מהמרכז או מהימין, הכול מותר. וזהו המסר המרכזי של המחתרת השמאלנית: לדמוקרטיה הישראלית אין לגיטימציה. לכנסת אין זכות להכתיב כיצד תנוהל המדינה. הצדק נמצא רק במחנה פוליטי אחד בלבד. במלים אחרות, הנציונל-בולשביזם הזה איננו רק אנטי-ציוני במהותו; הוא גם אנטי-דמוקרטי. אם הממשלה חפצה בהמשך קיום הדמוקרטיה, עליה לדכא את ניסיון המרד-זוטא הזה באגרוף של ברזל. על המשטרה להתערב ולעשות סדר. הגיעה העת להבהיר למהפכנים משמאל: בדמוקרטיה, הפרלמנט הוא הקובע. אלימות מהפכנית היא אויבת שלטון העם, ועל כן יש להכניעה באמצעות מערכת החוק.