ארכיון תג: כוח לעובדים

כוח לעובדים – הדלת האחורית של הרדיקלים בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.10.2010

השבוע נחלה ההסתדרות את אחת התבוסות הקשות שלה: הנהלת האוניברסיטה הפתוחה הודיעה להסתדרות כי הארגון היציג של עובדי האוניברסיטה הוא 'כוח לעובדים'. לפי נתוני האוניברסיטה, לאנשי 'כוח לעובדים' יש 676 חברי סגל אקדמי, בעוד שמספר חברי הסגל אשר רשום בהסתדרות הכללית עומד על 384 עובדים בלבד. לאור הנתונים, כבר חתמה הנהלת האוניברסיטה הסכם קיבוצי בראשי תיבות עם אנשי 'כוח לעובדים'.

החדשות הללו עלולות להיראות לקורא כעוד מאבק משמים בין אנשי איגוד מקצועי, מאבק על אינטרסים, כספים המגיעים מדמי חבר ויוקרה. אולם יש בכך הרבה יותר מזה: 'כוח לעובדים' הוקם על-ידי אנשי שמאל, חלקם הגדול תומכי ופעילי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וסיעתה בכנסת, חד"ש (חלק תומכים בגלוי, אחרים מוסווים). הרעיון שבבסיס הקמת הארגון היה האכזבה מההסתדרות הכללית והרצון להקים איגוד מקצועי שייצג את העובדים "באמת". בשורה התחתונה, מדובר בארגון חזית קומוניסטי לכל דבר ועניין. המטרה היא ברורה: רדיקליזציה של העובדים המאורגנים במסגרת 'כוח העובדים' כשלב ראשון. השלב השני הוא ברור: חיזוק שורותיה של מק"י והגדלת כוחה.

'כוח לעובדים' איננו אזוטריה מרקסיסטית: הוא מייצג חלק ניכר מפועלי מפעל 'אקרשטיין' בירוחם, הוא השיג הסכם קיבוצי לעובדי הסינמטק בירושלים, הוא הוביל את מאבק עובדי מכון ויצמן למדע ברחובות, ועוד. באופן אירוני, מדובר במה שהגדיר לנין "אולטרא-שמאלנות". מנהיגה הראשון של ברית המועצות תבע מהקומוניסטים לפעול באיגודים המקצועיים עצמם ולא לייסד איגודים "עצמאיים". אולם הקומוניסטים בישראל, הפועלים לפי האקסיומה הסטליניסטית שלפיה הסוציאל-דמוקרטיה היא בעצם סוציאל-פשיזם, החליטו לשבור את הכוח של השריד היחיד של הסוציאליזם הישראלי, והוא האיגוד המקצועי.

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

לאט אך בבטחה מתארגן חיל המצב של המפלגה הקומוניסטית בארץ. זה לא משנה אם ב'כוח לעובדים' חברים אנשים המזוהים עם כת טרוצקיסטית מסוימת, איזו סיעה שמאלנית במפלגת העבודה או גופים אקדמיים כאלה או אחרים; בשורה התחתונה, מדובר בארגון אשר בסופו של דבר יעביר עוד ועוד קולות למפלגה הקומוניסטית בבחירות הקרבות. למעשה, הקומוניסטים בארץ – שמפלגתם שורדת כבר 91 שנה – הם הכוח היחיד בישראל היום שמתעצם ומתגבש בהתמדה. אין עוד מפלגה שיכולה להוציא לרחובות אלפי אנשים כמו שמק"י עושה באחד במאי. ואין עוד מפלגה שאוספת תומכים ומצביעים דרך ארגון חזית שלה המהווה איגוד מקצועי חדש לכל דבר ועניין.

מעוררת דאגה העובדה שהשלטונות בישראל נרדמים בשמירה כשמתחת לאפם הקומוניסטים וסוכניהם עושים ככל העולה על רוחם. על חברי, פעילי ותומכי 'הקרן החדשה לישראל' וארגוניה – הרוח החיה מאחורי ועדת גולדסטון – נמנים קומוניסטים גלויים ומוסווים. אם בין פעילי 'הקרן' ייעשה סקר בחירות, חד"ש תקבל ככל הנראה 90 אחוז מהקולות. השאר יתחלקו בין בל"ד לבין מרצ. בישראל רוחשת היום מחתרת קומוניסטית פעילה אשר ידה בכל והכול תחת ידה. עכשיו גם ההסתדרות צריכה לדאוג; היא לא תוכל לסמוך לעד על בית הדין לעבודה שיסיר את האיום הבולשביקי, כפי שעשה כאשר ניסו אנשי 'כוח העובדים' להפוך לארגון היציג של פועלי מפעל 'אקרשטיין' ונכשלו, לפחות פורמאלית.

בתנאים ההולמים, הרחש הרדיקאלי יוכל להתבטא לא רק במה שקורה בארגונים חוץ-ממשלתיים אלא גם בכנסת. הקומוניסטים מבינים היום שהמסגרת ההיסטורית שהם נתונים בה היא המכשול המרכזי להרחבת השפעתם הפרלמנטארית. מפלגה חדשה עם קרביים קומוניסטיים וחזות מהפכנית רעננה וצעירה, עם מוחמד ברכה בספסל האחורי ודב חנין בראש, יכולה להגיע בבחירות הקרובות ל-7-8 מנדטים. כבר עתה לחד"ש יש 4 מנדטים בכנסת. די בזליגת כמה מנדטים משאריות מרצ ושרידי מפלגת העבודה אל הקומוניסטים על מנת שאלה יכפילו את כוחם. הישרא-קומוניזם עוד עלול להגיע ישר לשולחן הממשלה, בסיטואציה המתאימה.

לכן, פרשת 'כוח לעובדים' היא עוד אזהרה על הנעשה בשוליים הרדיקליים של החברה הישראלית, שמתקרבים יותר ויותר אל ליבה של החברה. כמו כל מחלה סופנית, כשהקומוניזם המוסווה כבר יגיע לאזורים החשובים באמת, סיכויי ההחלמה יהיו פחותים בהרבה.

התפרקות הדרגתית * "זכויות" עובדים * השיבה מלוב

1. פרשת עדותו של נתניהו בוועדת טירקל ופרשת המסמך המפוברק-כנראה שפרסם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 מעידות כי ככל שנוקף הזמן, השלטון הישראלי הולך ומתפרק. ניתן להגדיר זאת כהתפרקות סובייטית: בהתחלה יש חריקות ואינטריגות בהנהגה, אחר כך עולים כמה מוקדי כוח עוינים זה לזה ובסוף העסק מתפרק מאליו. ישראל נמצאת במסע כומתה מואץ אל עבר השלב השלישי והאחרון. בישראל אין באמת ממשלה אלא פדרציה של כוחות שנתניהו מתאם ביניהם. ברגע שאחד מהכוחות האלה יחליט לפרוש, העסק כולו יתמוטט. אפשר למצוא אשמים לרוב בכך: ברק שהחליט לחתור תחת הרמטכ"ל הנוכחי, נתניהו שלא שולט במצב וייזכר כמי שהסיר את המצור מעל עזה, ליברמן וישי שלא מחמיצים הזדמנות להציג את ישראל כאחרונת המדינות החשוכות שאוכלת ילדי עובדים זרים לארוחת בוקר, ועוד.

אולם האחריות רובצת על נתניהו. עליו להבין שהמצב הנוכחי איננו יכול להימשך עוד. שישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת, לא רק בתדמיתה אלא גם בעצם הוויתה. ההיטמטמות הפוליטית מונעת מהדרג המדיני לעסוק בדברים החשובים באמת. למשל, מנוסתה הקרובה של ארה"ב מעיראק והפקרת העיראקים לחסדי האסלאם הרדיקלי. עיראק של סדאם חוסיין צמא הדם תהיה משחק ילדים לעומת עיראק האנטישמית הנשלטת על-ידי תומכי אחמדינג'אד. אבל למי יש זמן למה שמתרחש בבגדאד אם אפשר לשחק בבוץ הרמטכ"לות?

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

2. הבוקר קראתי ידיעה שלפיה אנשי פרטנר מנסים למנוע הקמת ועד עובדים שיכלול את אלפי עובדי החברה. זכות ההתאגדות המקצועית היא קדושה; בכל דמוקרטיה יש לעובדים זכות להתארגן. אם לחברת פרטנר יש בעיה עם זכויות עובדים, צריך להבהיר לה שלעובדים תהיה בעיה איתה. אלא מה? מאחורי ההתארגנות להקמת ועד עובדים כלל לא עומדת ההסתדרות הכללית. מי עומד מאחוריה? ארגון "כוח לעובדים".

הארגון הזה הוא עוד ארגון חזית קומוניסטי שהאוריינטציה של חלק עצום מפעיליו מכוונת לכיוון חד"ש ורק"ח. כלומר, המטרה איננה באמת לאגד עובדים; כל העניין הוא לגייס עוד תומכים לאירדנטה הקומוניסטית בישראל. את זה פרטנר חייבת למנוע וזאת עליה להסביר: התאגדות במסגרת ההסתדרות – בוודאי; התארגנות של אוהדי המחתרת הקומוניסטית הישראלית – בשום פנים ואופן. השיטה הזו של החדרת סוכנים או גיוס סוכנים על מנת לגייס אוהדים לקומוניסטים איננה המצאה ישראלית. בלנינואידית מדוברת קוראים לזה "אנטריזם": נכנסים כדי לפלג. מצטרפים כדי לפרוש עם נדוניה. זכויות עובדים זה לא.

3. היום מופיע ב"הארץ" תצלום של האמן, איש השמאל הרדיקלי, מתנגד הגלובליזציה המפורסם רפרם חדד, יושב שפוף לצד שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שזה שחרר אותו ממלתעות הלובים בעזרת המיליארדר מרטין שלאף החשוד בפרשיות שוחד. חדד קפץ לממלכת קדאפי בטוח כי שם יטפלו כראוי ב"יהודי ערבי" עם תודעה מפותחת. אולם קרה לו מה שקרה לקומוניסטים יהודים שנסעו לבריה"מ מצוידים בתודעה מעמדית ובאמונה יוקדת בצדקת מעמד הפועלים: הכניסו אותו לכלא. מהפכנים, בין אם במוסקבה ובין אם בטריפולי, מעדיפים את אויביהם על פני ידידיהם. אויב לעולם לא יהא חשוד בריגול; ידיד – כן.

המעמד עם ליברמן הוא אירוני נוכח מה שכתב חדד על שר החוץ אך לא מזמן. "הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון", כתב חדד והוסיף בלשון ציורית: "כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך…". רחום וחנון ליברמן שריחם על האמן הרדיקלי למרות הגידופים ועולם הדימויים המלבב שלו ולא הותיר אותו תקוע בכלא בטריפולי, מחכה למשלחת הצלה בראשות יהודה שנהב ועזמי בשארה. סביר להניח שעם שיבתו ארצה, יחזור חדד לסורו וידבר סרה במדינה שהצילה אותו. כמו אותו מרדכי אורן, איש מפ"ם, שחזר מצ'כוסלובקיה לאחר שהואשם בריגול למען הציונות ונכלא, וכשנחת בשדה התעופה בארץ עוד הספיק לדבר בשבחו של "הצדק הסוציאליסטי".