ארכיון תג: יש עתיד

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

טור שבת: עדיף לזגזג פעמיים

החלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. וחמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

ההסתמכות של לפיד על עיני ונשיא המדינה פרס לא תעזור לו. הוא זקוק לגיבוי של נתניהו. ראש הממשלה לא ימהר לשאת את שר האוצר על האלונקה. בימים הקרובים, ייהנה מכך שהמחאה החברתית המתעוררת מתעללת בשר האוצר הטרי. כאשר תוגש הצעת התקציב לממשלה, נתניהו עוד עשוי לרכך את הגזירות ולהיראות כחברתי מול לפיד. זה עשוי להועיל לליכוד שהפך לגווייה פוליטית. זה יכול לגרום לציבור לאהוד את נתניהו ולסמוך עליו מחדש, הגם שהבור התקציבי נוצר במשמרת שלו ושל שטייניץ. הימין המבקש תקומה יכול להרוויח מכך, שמי שנתפש כאכזרי הוא זה שצמח בערוגות הההפגנות הגדולות בכיכר הבימה לפני שנתיים.

הקרב על התקציב יהיה קשה מנשוא. אם בסופו של יום יגבה נתניהו את לפיד, לא מן הנמנע שהוא גם יגבה במקביל כל מיני מורדים חברתיים בסיעת הליכוד כדי למתג מחדש את המפלגה כחברתית. אופיר אקוניס כבר החל לצייץ נגד שר האוצר, וידוע כי כל ציוציו של סגן השר נעשים ברשות ובסמכות. לאחר שיעבור יו"ר 'יש עתיד' את כל המשוכות והמהמורות הפרלמנטריות שמכינים לו באופוזיציה, ובסופו של יום יועבר התקציב, הוא עלול למצוא עצמו חבול, מרוט, מנודה ומבוזה. יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, מתכוונת לעשות על גבו את דרכה לראשות מפלגתה בבחירות המקדימות הקרובות. ובבוא העת, אם בשל סכסוך יזום מצד נתניהו ואם בגלל סכסוך שיפרוץ בינו לבין לפיד, עשויה היא להחליפו במשרד האוצר כדי לעשות תיקון חברתי. ראש הממשלה ירוויח במקרה הזה פעמיים: גם העביר תקציב של גזירות וקיצוצים, גם החליף את שר האוצר המאכזב וגם הכניס לממשלה את מפלגת העבודה שמנהיגתה משוועת לניסיון מיניסטריאלי ולהישגים בשטח. ואם יחימוביץ תיכנס פנימה, אפשר יהיה להעיף באותה הזדמנות גם את בנט וחבריו, ולהחליפם בדרעי ובליצמן הכמהים לשלטון.

נתניהו, שיכול ללמד שיעורי־הישרדות מה הם, הציל את הקואליציה שלו כאשר פילג את מפלגת העבודה שאיימה להפילו. הוא עשה את הלא ייאמן והביא להגליית שריה לאופוזיציה. כדי לחסל את לפיד פוליטית, רה"מ יכול ברגע הנכון להעיפו לספסלים האחוריים במליאה. הוא יודע, כי המאכזבים מתים באופוזיציה מוות פוליטי בלתי־קדוש בעליל. אולי בקדנציה הבאה, ימנה את לפיד לשר המשפטים. אם שר האוצר רוצה למנוע את התחסלותו הפוליטית, עליו לזגזג שוב ולחשוב מחדש על הקיצוצים והגזירות. בין כה וכה, בפינה ממתין הדוד הטוב אולמרט, שאינו מתכוון לוותר על חלומו להיאבק מחדש על ראשות הממשלה. עדיף לזגזג פעמיים מאשר לחסל קריירה פוליטית מבטיחה בחודשיים.

טור שבת: מי מעוניין בהגדלת הגירעון?

אם נכונים הדיווחים על כוונתו של שר האוצר לפיד להגדיל את הגירעון במשק ולהוריד במחצית את הקיצוץ הצפוי, תהיה זו שגיאה היסטורית של יו"ר 'יש עתיד' אך לא פחות מכך – איום על עתידה הכלכלי של ישראלי. לא במקרה, זכה הצעד הזה לשבחים מצד האופוזיציה. כשהציגה יו"ר האופוזיציה יחימוביץ את תכניתה הכלכלית השאפתנית לפני הבחירות, היא טענה כי מן הנמנע לממשה בלא הגדלת הגירעון. גירעון מנופח והוצאות ממשלתיות גדולות הן אבן־יסוד בכלכלה סוציאליסטית. אלה היו הקשיים הגדולים שעמדו בפני ממשלת ישראל בראשות פרס, משזו באה לממש את תכנית הייצוב למשק ב־1985. שרי האוצר של הליכוד, יצחק מודעי המנוח ואחריו עו"ד משה נסים יבל"א, נקטו במדיניות ליברלית של הורדת מס ההכנסה השולי המרבי ליחידים אל מתחת ל־50 אחוז, הורידו בצורה דרמטית את מס החברות, ביטלו את מס־המעסיקים וחיסלו שורה של מסים שביקשו לכסות את גירעונות השנים שקדמו לכהונתם. כך נוצרו יתרות בתקציב, צמיחה בת 6 אחוזים וירידה דרמטית באינפלציה אגב הקטנת החוב החיצוני של ישראל.

מודעי ונסים פעלו לפי המקסים הליברלי: כמה שפחות מסים, כמה שפחות הוצאה ממשלתית. הם הקפיאו את השכר במשק, צמצמו את ההעסקה בחברות ממשלתיות תוך פיטורי עובדים, הקטינו את תשלומי־ההעברה והסובסידיות ואסרו על בנק ישראל להדפיס כסף כדי לממן את גירעונות הממשלה, קרי: מניעת הרחבה פיסקאלית. למרבה הצער, היעדר מגמה נוספת של צמצום הוצאות הממשלה הביאו לשקיעה נוספת של הכלכלה, שניצלה בעקבות העלייה הגדולה מבריה"מ שהחלה ב־1989.

נתניהו מנסה לנטרל אותו. שר האוצר, לפיד.

נתניהו מנסה לנטרל אותו. שר האוצר, לפיד.

לפיד פועל אפוא בניגוד מוחלט לקו שנקטו בו קודמיו בתפקיד, או ליתר דיוק: אלה שרצו להצליח בתפקידם. העובדה, שרה"מ נתניהו – שהדגיש בפני יחימוביץ את סירובו להעלאת הגירעון במשק, שותק נוכח ההחלטה המסתמנת – מעלה תהיות בדבר רצונו לגרום לכישלונו של לפיד, גם במחיר התרסקות הכלכלה, עלייה באינפלציה ומיתון עמוק. המדיניות הפיסקאלית השמרנית, המקורית (ויהיו שיאמרו, הקיצונית), של נתניהו עולה בקנה אחד עם תפישותיו של נגיד בנק ישראל היוצא, סטנלי פישר, שב־1989 כתב בחיבור משותף לו ולנגיד הבנק לשעבר, מיכאל ברונו, כי הגדלת הגירעון וההוצאה הממשלתית מתוך תחושה שניתן להוציא "על הכול", למן ביטחון וכלה ברווחה, הייתה שגיאה איומה. פישר ליווה בשעתו את תכנית הייצוב מטעם הממשל האמריקני בראשות הנשיא המנוח רייגן, שנתן לישראל מיליארד וחצי דולר סיוע חירום בעת הפעלת התכנית.

בסופו של יום, יצטרך לפיד לבחור בין הגישה הפופוליסטית של שלי יחימוביץ, החותרת להגדלת ההוצאה הממשלתית ללא מקורות כלכליים זמינים (תכניתה הכלכלית טרם הבחירות זכתה לשלל כינויי־גנאי), לבין גישה מרסנת, המבקשת לקצץ דרמטית בהוצאות הממשלה, להוריד מסים, להפריט חברות, להקפיא את השכר במגזר הציבורי ולאפשר ייבוא מוצרים, בעיקר בתחום המזון, תוך הורדת המכסים. אכן, הבחירה בגישה השנייה עלולה להביא את שר האוצר לעימות בלתי־רצוי מבחינתו עם יו"ר ההסתדרות עיני והוועדים הגדולים, אגב סיכון בשביתה ארוכה וממושכת. אך כל מדיניות שתבכר את הפשרה בדמות העלאת הגירעון ל־4.9 אחוזים עלולה לעלות למשק הרבה יותר משתעלה השביתה הכללית שמתכנן עיני.

ראש הממשלה נתניהו יודע זאת. אך במקום להכתיב יחד עם שר האוצר סדר יום כלכלי ולתת לו גיבוי מוחלט אל מול איומי ההסתדרות והוועדים, הוא ממשיך בגישה שעיקרה נטרולו של לפיד כמועמד אפשרי מולו בבחירות הבאות. למרות חששו מהתמודדותו של אולמרט, נתניהו מעדיף את רה"מ לשעבר כיריב, ולא את לפיד. התנהלותו בנושא הכלכלי – לצד יישור הקו עם לבני בשאלת הסכנה הנשקפת ממדינה דו־לאומית וניסיון לחדש את תהליך השלום תוך קרע עם הימין – מעלים תהיות רבות בדבר תכניותיו לגבי הרכב הקואליציה העתידית. אם מישהו צריך הוכחה נוספת לכך שרה"מ מעולם לא ויתר על מפלגת העבודה והחרדים כשותפים קואליציוניים, הנה באה התנהלותו בימים האחרונה שמחזקת עוד יותר את ההערכה, כי נתניהו – שלפיד כנציג מעמד הביניים ובנט כנציג המתנחלים אינם חביבים עליו במיוחד – מבקש לפעול כך שבתוך שנה, ההרכב הקואליציוני ישתנה לטובתו ויאפשר לו למשול בנחת עוד ארבע שנים, ולצדו יריבים מוחלשים במיוחד ונטולי־שאיפות.

החלטת רות קלדרון ותגובת השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.4.2013

ביום ראשון לפנות ערב, טרם ירד החג, החלה ח"כ ד"ר רות קלדרון לחוש את נחת־זרועה של דיקטטורת הקונפורמיזם המקומי. סיפור המעשה הוא פשוט: קלדרון הסכימה לבוא לכנס של תנועת הימין הקיצוני "קוממיות", שבין השאר קוראת לסירוב פקודה ולמניעת העסקת ערבים. משפורסם דבר־השתתפותה ב'פייסבוק', הודיעה חברת הכנסת, כי לא ידעה לאן היא מוזמנת. "הבנתי ש'כנס רמלה' שבו הסכמתי להשתתף", כתבה, "הוא כנס של תנועת 'קוממיות'. לבושתי לא ידעתי. ועוד יותר לבושתי, לא הכרתי את התנועה… דרכם אינה דרכי. אדבר עם אנשי הכנס ואחליט אם לבטל את השתתפותי או לומר את דברי שם". כעבור כמה שעות, הודיעה קלדרון, כי "החלטתי כן ללכת לכנס ולעשות כמיטב יכולתי לומר שם את דבריי שהם נגד גזענות, נגד שנאת הומואים ולסביות, נגד עליונות התורה על הדמוקרטיה ובעד מחלוקת רצינית ושיחה עם בני פלוגתא. אני מאמינה גם בשיחה ודיבור עם פלשתינים. גם עם מי שנלחם בנו; שיח שמטרתו להגיע להבנה ולשלום. ומתוך כך, אני מאמינה גם בשיחה עם יהודים שדעתם מנוגדת לדעתי".

מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".

מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".

המתקפה הייתה שלמה ואמתית, וכללה גם את הסופר ספי רכלבסקי. מעטים, ובהם עיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, יעל גבירץ, נחלצו לעזרתה. גבירץ כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "גם אני חושבת שרות קלדרון טועה. מאוד. וגם מקווה שתחזור בה. אבל אני גם חושבת שההשתלחות בה וגישת הבוז לנימוקיה היא טעות גדולה. מאוד. שמצערת ומקוממת אותי לא פחות. שום שיח או צדק או תובנה או תיקון לא יבואו ממחיקת האחר, דעותיו ואמונותיו. שום קשב והבנה לא ייוולדו מעמדת שיפוטיות ולא מצעקות ומכות בראש. הוא יבוא מלומר את אותו דבר במילים אחרות".

סביר להניח, כי אילו הייתה יודעת קלדרון לאיזו מלכודת הכניסה עצמה, הייתה ממסמסת את ההזמנה להתדיין עם אנשי 'קוממיות'. אולם החלטתה לבוא בדין ובדברים עם אנשי התנועה מעידה על אומץ־רוח אינטלקטואלי שחסר במקומות שבהם היא נחשבת לבת־בית, באזורים הקונפורמיסטיים של מדעי־הרוח על הר הצופים בירושלים. להשקפות של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, משתי הקצוות, יש לגיטימציה דומה. החברה הישראלית היא ליברלית ודמוקרטית דיה כדי לאכלס במשכן הכנסת את שגרירת בל"ד על סיפון ה'מאווי־מרמרה', ח"כ חנין זועבי. לכן, לחברת כנסת אחרת כמו קלדרון יש לגיטימציה לבוא בדין ובדברים עם אנשים שהשקפותיהם מייצגות מיעוט מבוטל, אפילו בקרב חוגי־הימין.

הבעיה היא אחרת: התגובה הפבלובית המבקשת למנוע מקלדרון לבוא בדברים עם אלה החלוקים עליה בהשקפתם. הפעולה המצנזרת של אנשים כמו ספי רכלבסקי – שלא מזמן פירסם ב"הארץ" מאמר בגנות שר החינוך הרב שי פירון תחת הכותרת "פירוניזם" – מבקשת לחסל פוליטית כל אדם החורג מהקו הקונפורמיסטי של טוהר המחנה. היטיב לכתוב על כך עיתונאי "הארץ" לשעבר ובעל הבלוג הפופולרי "ארץ האמורי", עפרי אילני (איש שמאל בעצמו), שטען, כי "עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות".

טוב עושה ח"כ קלדרון על שהיא מסרבת להיכנע לדפוסי־הטהרנות הקבועים בשמאל. אולם עליה לקחת בחשבון, כי מעתה והלאה, היא תסומן באות המיוחד השמור לאלה שמעזים לחשוב אחרת. אם תסרב לבוא לשאת דברים בכנס של קיצוני השמאל, תוקע כבוגדת. ההתפכחות הזו, שחוו רבים מאנשי המחנה המתהדר בצדקת־הדרך ומטהר את הסוטים והתועים, תאפשר לה להיחשף לקשת רחבה יותר של דעות מזו אשר לה התרגלה בשנים שבהן בני־שיחה נמנו בעיקר על מצביעי העבודה, מרצ או חד"ש. קלדרון תוכל לבוא לאנשי 'קוממיות' ולהסביר להם, כי סירוב פקודה גורף או גזענות אנטי־ערבית סותרת את הרעיון הציוני והדמוקרטי. אולם באותה מידה, היא גם תבין, כי כדי להוות מרכז ישראלי וציוני רחב ככל הניתן, מן הנמנע להחרים קבוצות באוכלוסייה שסוברות אחרת. אדרבה, דווקא הדיאלוג עשוי לחולל את השינוי ולמנוע את ההקצנה. לחברה הישראלית דרושים אישי־רוח ופרלמנטרים היודעים להבין את מורכבות הנפש הציבורית שיש בה גוונים שונים. לאלה המבקשים לצנזר את קלדרון, יש, מן הסתם, גוון אחד וצבעו הוא אדום־אדום.

טור שבת: נתניהו זקוק לאשראי מחודש

הממשלה שתושבע בישראל בשבוע הבא תוקם בלא שמץ של אמון בין מרכיביה. נתניהו עשה מהלך גדול כאשר החליט להיכנע לדרישת לפיד לקבל את תפקיד שר החינוך, על כל השלכות העניין. הוא מודע למחיר שישלם. כפיית לימודי־הליבה על החרדים היא גט כריתות לעולם הישיבות שנתן לימין את השלטון במשך שנים ארוכות. החרדים אפשרו לשמיר להיות רה"מ לאחר התיקו בבחירות 1984. הליכוד זכה אז ל־41 מנדטים. המערך – ב־44. הכנסת ה־11 מנתה בשעתו 15 סיעות. אילו היו החרדים מצטרפים לגוש המרכז־שמאל, שכלל גם את 'יחד' של עזר וייצמן ואת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין, פרס היה מקים ממשלה לארבע שנים. הם נתנו לשמיר את כהונתו כראש־הממשלה, בשנים 1986-1988. כך גם עשו בבחירות 1988, ולאחר "התרגיל המסריח", איפשרו לשמיר להקים ממשלת ימין צרה. אם להאמין לדברי ח"כ ליצמן, הברית הזו נגמרה.

נתניהו יכול היה להקים כבר למחרת הבחירות קואליציית 61 מנדטים, ולנהל מו"מ עם לבני ומופז לאחר שהיה חותם על הסכם קואליציוני עם בנט והחרדים. הוא הבין את השגיאה מאוחר מדי, כשהברית בנט־לפיד כבר הייתה יצוקה מפלדה. סילוק החרדים הוא מחיר עצום עבור נתניהו והימין. בפועל, גוש הימין ההיסטורי התפורר. לימין המתנחלי, הטריטוריאלי, אין אמון בליכוד ובנתניהו. נתניהו מעדיף את לבני על־פני בנט. לחרדים אין אמון בשניהם. המרוויח הגדול מכך הוא גוש המרכז־שמאל. אם תקרוס הממשלה ומפלגת העבודה לא תצטרף אליה והחרדים ישמרו על הבטחתם להעניש את נתניהו, הרי שישיבת הליכוד באופוזיציה היא רק עניין של זמן. אולמרט יידע להשיב את כבודם האבוד של אנשי אגודת ישראל וש"ס.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

דווקא בשל כך, ראוי לתת אשראי רחב לנתניהו. דומה, כי יותר מכל יועציו, הוא מודע היטב למחיר ששילם ולכך שבכהונה הקרובה יהיה עליו לבצע מהלכים משמעותיים כדי לבסס מחדש את הליכוד כמפלגה גדולה דיה שבבוא העת תוכל לקבל מספיק תמיכה בבחירות על מנת שלא יהיה שום ספק, כי היא זו שתרכיב את הממשלה. רה"מ גם מודע היטב לעובדה, ששתי השותפות הקואליציוניות שלו באו לעבוד כדי להשיג הישגים, למצוא נקודת־אקזיט מוצלחת ולקבל עוד מנדטים בבחירות הבאות. זו נקודת־פתיחה מצוינת עבור נתניהו לשבור את הקיפאון במו"מ עם הפלשתינים, לבצע רפורמות עמוקות במשק, להתמודד כהלכה עם האיום האיראני והאיום החמאסי.

אם רה"מ יפגין מנהיגות, לפיד ובנט יידרשו ליישר קו ולגלות נאמנות. נכון לעכשיו, הקרב הגדול הוא על תקציב־המדינה. אלמלא יגלו השלושה אחריות מספקת, המחלוקת על התקציב תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות חדשות. לחילופין, התקציב יאושר אך מפלס אי־האמון יעלה. נתניהו ממתין אפוא לעשן הלבן שייצא מכרם־התימנים, כאשר שלי יחימוביץ תסכים להצטרף לממשלתו בעילה מדינית כלשהי, ואז גם יפצה את החרדים.

לפי שעה, הסצנריו הזה רחוק מכדי מימוש: יחימוביץ תרוץ לבחירות המקדימות על ראשות מפלגתה על הטיקט של התנגדות לנתניהו. בהיעדר יריב ממשי, היא גם תזכה. מחנה יחימוביץ, אגב, נערך לקרב מול המתמודד האפשרי, גבי אשכנזי. אחד מפעיליה אמר לי השבוע, כי העבודה היא מפלגה סוציאליסטית ואשכנזי רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב. בקצב הזה, גורל המפלגה עלול להיות כגורלה של מפ"ם, שפרשה מן המערך בשנת 1984 בעקבות כניסת מפלגת העבודה לממשלת האחדות הלאומית וכעבור ארבע שנים זכתה בבחירות ב־3 מנדטים בלבד. יחימוביץ עוד עלולה לחזור לימיה כאשת עיתון "על המשמר", ביטאון־מפ"ם.

למה הודח ריבלין?

בליכוד צפוי לנתניהו קרב לא קטן. התפקידים מעטים, התקציבים מצומצמים, הליכוד עצמו צנח ל־20 מנדטים בלבד. יש מי שמדבר בגלוי על המגמה לאיחוד בין 'ישראל ביתנו', שאיבדה את צידוק קיומה העצמאי, לבין הליכוד. רבים בליכוד רוצים באיחוד הזה. הם מתקשים למצוא חלופות מנהיגותיות לנתניהו, או אנשים חזקים מספיק במפלגה שיוכלו לייצב אותה ולשקמה. ליברמן עשה זאת כמנכ"ל הליכוד לאחר תבוסת המפלגה בבחירות 1992, והביא לניצחון נתניהו לאחר רצח רבין, כאשר איש לא שיער שהימין ישתקם מרצח ראש הממשלה המנוח.

הכול תלוי, כמובן, בתוצאות־משפטו של ליברמן. אם ליברמן ייצא מהמשפט זכאי, או אם יורשע אך לא יושת עליו עונש מאסר בפועל או קלון, הוא ימשיך בחברותו בכנסת ויוכל לחזור למשרד־החוץ. במקרה כזה, שר החוץ בדימוס יפעל למיזוג שתי המפלגות, ולהכנסת אישים כמו יאיר שמיר, אורלי לוי, עוזי לנדאו ואחרים לשורה הראשונה של בכירי־הליכוד. אם יוטל הקלון על ליברמן, נתניהו יאסוף את חברי־הכנסת של 'ישראל ביתנו' אל תוך הליכוד ויאפשר להם להתמודד בבחירות הפנימיות הבאות במפלגה. ליברמן יהיה בתפקיד חיים רמון של הליכוד: מפקח־על מבחוץ. רה"מ עצמו זקוק לליברמן כדי שיוכל להתמודד גם בבחירות הבאות על תפקיד רה"מ. לפי תיקון מס' 10 לחוק יסוד: הממשלה, סעיף 8 (ב) קובע, כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". את הפלונטר הזה יבקש נתניהו לפתור בבוא העת.

בהקשר זה, מעטים שמו לב לכך שנתניהו וליברמן שיתפו פעולה באופן הדוק בהדחת רובי ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת. מישהו העלה את הסברה ששרה נתניהו לא רצתה את ריבלין. השמועה הזו הגיעה מתוך הליכוד, ולא במקרה. היא היוותה מסך עשן. ההנחה הרווחת בתקשורת היא, שנתניהו רוצה יו"ר כנסת שלא יקים לו מכשולים. אדם נוח כמו יולי אדלשטיין שהתקפל כאשר חוק ההסדרה הוגש להצבעה בכנסת. העניין הוא אחר לחלוטין: גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים את ריבלין כנשיא־המדינה הבא לאחר פרישת פרס מהתפקיד.

אכן, רה"מ סבור, שריבלין יהיה עצמאי מדי, ואפילו יותר משהיה פרס, ודי לו בכהונה ארוכה תחת נשיא עצמאי ודעתן אחד. אולם מעבר לכך, ריבלין לא יהיה זה שירצה בבוא העת להשיב את ליברמן לחיים הפוליטיים במידה שיוטל עליו קלון. עם ריבלין אי־אפשר לעשות ביזנס כזה. חנינה מבטלת קלון ומאפשרת לאישיות הפוליטית המורשעת לחזור לפוליטיקה. יו"ר הכנסת היוצא ניחן בליברליזם דמוקרטי עקרוני מדי מכדי לאפשר לכך לקרות. אז מי יוכל לאפשר מהלך כזה? אביה של ח"כ אורלי לוי, שכבר שבע שנים נמצא בגלות הפוליטית של בית־שאן. נתניהו ולוי יישרו כבר מזמן את ההידורים ביניהם. עסקה שבה יחנון לוי את ליברמן בתמורה לנשיאות תהיה כדאית לשני הצדדים. במציאות הפוליטית שנוצרה, ביבי סומך על ליברמן יותר משהוא סומך על כל בכירי הליכוד גם יחד.

אובמה ואינתיפאדת־האבנים

המצב ביהודה ושומרון הולך ומידרדר לאחרונה. אינתיפאדת־האבנים צוברת תאוצה. אלה שגינו (ובצדק) את הלינץ' שנעשה בערבים, אינם מגנים את השלכת־האבנים אל עבר אזרחים ישראלים, שהביאה לפציעתה הקשה של אדל ביטון בת השלוש. הנשיא אובמה מגיע למזרח־התיכון כדי לוודא שהמצב לא ייצא מכלל שליטה. הוא רוצה להבטיח שהרשות הפלשתינית לא תתמוטט בסיבוב מקומי של "אביב פלשתיני". הוא יבקש מנתניהו מחוות משמעותיות כלפי אבו־מאזן כדי לחזקו. ארה"ב יודעת, כי הישארות אבו־מאזן בשלטון היא אינטרס ישראלי ואמריקני כאחד. אם יתמוטט שלטון אש"ף וחמאס ישתלט על שטחי־הרשות, תוקם בשטחים ישות אסלאמיסטית עוינת עם מיליציה אירנית חמושה ומאומנת. אובמה יאמר לנתניהו, כי אלמלא יתדיין עם הנשיא הפלשתיני ויחזקו, הוא ימצא עצמו בסיטואציה מוכרת משנת 1996, אז שחרר נתניהו מכלאו את השייח' אחמד יאסין, שחרור שחיזק מאוד את חמאס, הן מורלית והן מבחינת התוויית המדיניות המבצעית והאסטרטגית נגד ישראל, ששיאה בפיגועי־ההתאבדות הגדולים של ראשית שנות האלפיים.

הבעיה של נתניהו היא כפולה: מחד, מחווה משמעותית כלפי הפלשתינים תפרק לו את הקואליציה, ולא בטוח שיהיה מי שייחפז להיכנס פנימה כדי להציל את רה"מ. מאידך, אבו־מאזן לא שש להיכנס למו"מ שמתחיל במקום שבו החלו ישראל ואש"ף לדון ב־1993. מבחינתו, הדרישות הפלשתיניות ברורות: נסיגה משמעותית מההתנחלויות, חילופי־שטחים, ויתור בירושלים, הכרה סמלית בתביעת־השיבה. כל מו"מ שלא ייגע בנקודות האלה, יהיה עקר לחלוטין. מצד שני, כל פעם שראש־ממשלה ישראלי ניסה לגעת בסוגיות־הליבה של הסכסוך (ברק ואולמרט, בעיקר, אך גם שרון בכך שהוציא מפיו את המילים "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית"), התוצאה הייתה רעה לשני הצדדים: במקרה של ברק, אינתיפאדה שנייה. במקרה של אולמרט, התפוררות נוספת של התמיכה הציבורית בו והיעלמות הצד הפלשתיני.

האתגר של נתניהו הוא לייצר תהליך משמעותי וארוך שינסה לעקוף את הסוגיות המהותיות אך ייגע בהן במעט. אם יחליט לצאת למהלך מהסוג הזה, אובמה יעמוד לצדו, וגם דעת־הקהל בישראל. לבני תלבין אותו מול העולם, ליברמן ישקיט את הימין. שעון־החול הולך ואוזל וכדאי שרה"מ יגייס לצדו את נשיא ארה"ב בפגישתם בעוד כמה ימים. האמריקנים כבר הספיקו לשכוח את עלילות רון דרמר באמריקה וההתגייסות של נתניהו לטובת רומני. הם רוצים שקט בחזית המזרח־תיכונית. אובמה רוצה להיזכר בתודעה האמריקנית כמי שהציל את כלכלת ארצות־הברית וכונן רפורמות מרחיקות־לכת. הוא, קרי והייגל זקוקים לנתניהו לא פחות משהוא זקוק להם. ועוד לא אמרנו מלה אחת על הנושא האירני.

נתניהו צריך בחירות חוזרות

הפגישה שנערכה אמש בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר הפנים היוצא ויו"ר ש"ס, אלי ישי, מלמדת אולי על תפנית במחשבתו של נתניהו. עד לפני יומיים, האמין רה"מ שעניין הקואליציה סגור, וכל שנותר עתה הוא עניין התיקים. בליכוד דאגו לשדר תמונה אופטימית שלפיה כבר ביום רביעי יוצגו ההסכמים הקואליציוניים. איש לא צפה את המשבר סביב תיק החינוך וראשות ועדת הכספים. בניגוד לסברה שלפיה נתניהו רוצה בתיק החינוך לליכוד כדי לשמור על הישגי השר המכהן גדעון סער, האמת הבסיסית היא שלראש הממשלה יש אינטרס מובהק שהתקצוב לישיבות ולעולם התורני לא ייפגע. הוא רואה בכך ניסיון למנוע קרע מוחלט עם המפלגות החרדיות. וכך גם לגבי ועדת הכספים: אם ראשותה תופקד בידי אנשי לפיד או בנט, היחס לתקציבם של החרדים יהיה בהתאם. נתניהו, החושד במניעי לפיד ובנט, רוצה שברגע האמת, תהיה לו תעודת הכשרות לבוא אל רבני ש"ס ויהדות התורה ולבקש מהם להצטרף לקואליציה במקום 'הבית היהודי' ו'יש עתיד'. ותעודה כזו צריכה לכלול ראיות מוחשיות לכך שהתקצוב לחרדים לא נפגע. הוא יודע, כי במידה ויתרחש משבר קואליציוני, גם האפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלה לא תהיה חסומה לגמרי בפניו, בפרט אם יציג תכנית מדינית משמעותית שתיאלץ את יחימוביץ להיכנס לממשלה ולמנוע את הפלתה.

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

המאבק על תיק החינוך וראשות ועדת הכספים הוא אפוא המערכה על המשך הברית בין נתניהו לבין החרדים. ויש בו כדי להעיד על העובדה, שרה"מ מאמין, כי הקואליציה החדשה לא תחזיק מעמד זמן רב. הוא חושד בלפיד, שינסה להעביר רפורמות לטובת מעמד הביניים כשר אוצר, בגיבוי בנט, ותוך זמן לא רב ייווצר משבר קואליציוני ראשון. הוא חושד בבנט, שינסה לזעזע את הקואליציה יחד עם לפיד. התסריט שלפיו נתניהו יקפיא את הבנייה בהתנחלויות ויגרום לבנט לפרוש ובכך ייאלץ את לפיד להישאר, הוא מופרך. למהלך כזה אין אפילו רוב בליכוד, וגם שר הביטחון המיועד, יעלון, לא מאמין בו. גם האמריקנים חושבים, שכדי לנהל מו"מ משמעותי, יש צורך במשהו דרמטי יותר מהקפאת הבנייה או משחרור אסירים, ולארה"ב יש ספקות לא מבוטלים באשר לרצון שני הצדדים בהסכם שלום (אבו-מאזן עצמו, חושבים האמריקנים, רוצה הישג שישמור על יציבות הרשות הפלשתינית וימנע פריצת אינתיפאדה נוספת העלול להתגלגל לאביב פלשתיני, יותר משהוא רוצה במו"מ עם ישראל, שבו לא יוכל להציע דבר-מה משמעותי וספק רב אם גם יקבל).

נתניהו יודע מה קרה כשתיק החינוך הופקד בידי בעלי השקפות אנטי-חרדיות. יוסי שריד, המתגאה כל כך בכהונתו במשרד, שימש בתפקיד רק שנה ופרש בגלל סכסוך עם ש"ס. שולה אלוני שימשה בתפקיד פחות משנה ופרשה אף היא בגלל סכסוך עם החרדים. כאשר שימש שרון בתפקיד רה"מ, הוא דאג שתיק החינוך יהיה בידי הליכוד ולא בידי שותפתו הבכירה, שינוי, שהותירה את החרדים מחוץ לקואליציה. במינוי לימור לבנת לתפקיד, דאג שרון שהקרע עם החרדים לא יהיה מוחלט. הפעם, כשהחרדים בחוץ, נתניהו רוצה לשמור על שליטה במשרד שתאפשר לו איחוי עתידי של הקרע עם החרדים. זה לא יקרה אם בראשו יעמוד הרב שי פירון.

וכך גם לגבי ועדת הכספים. שרון מינה את יעקב ליצמן ליו"ר ועדת הכספים וזה שימש בתפקיד בשנים 2001-2003, ושוב בין השנים 2005-2007. ליצמן, אגב, מונה ליו"ר הועדה לאחר פרישת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת הכספים לחרדים בתקציב המדינה. שרון הקפיד על הכלל שנתניהו מבקש לשמור עליו: להימנע מגט כריתות עם המפלגות החרדיות. לכן, דרישת לפיד ובנט את תיק החינוך ואת ראשות ועדת הכספים מהווה סכנה ממשית לעתיד נתניהו כרה"מ. הוא יודע, שאם יאולץ להתנער לגמרי מבריתו עם החרדים, הם לא ישובו לשולחן הממשלה, ואז גם מפלגת העבודה לא תעזור.

בפועל, נתניהו מתחיל להבין, כי ההרכב הקואליציוני הנוכחי הוא חסר תוחלת. בלי החרדים ועם ליכוד מוחלש, מסוכסך ונטול תפקידים משפיעים, הדרך לבחירות מוקדמות תהיה קרובה. אילו היו לרה"מ יועצים אמיצים דיים שאינם מבקשים להם תפקידי סגן שר ובכל מחיר, הם היו אומרים לו את האמת: עליו להשיב את המנדט לנשיא ולהביא לבחירות חוזרות תחת דגל התלכדות הימין מאחורי נתניהו וחיזוק הליכוד ביתנו כמפלגה גדולה ומרכזית היכולה להרכיב קואליציה כאשר ידה על העליונה, והיא מתקרבת למספר המנדטים שהיו לה בכנסת הקודמת. אם יובא נתניהו בעל כורחו לבחירות מוקדמות כאשר לפיד ובנט מובילים מהלכים פופולריים, הוא עלול להסתכן בכך שיפסיד את הבחירות ללפיד, ואולי, מי יודע, לאולמרט. בחירות חוזרות השנה ישאירו אותו כמנהיג המפלגה הגדולה הקורא לבוחריו לשוב הביתה ולאפשר לו לנהל את המדינה.

לפיד ובנט בקואליציה – על תנאי

אם דבר-מה מהותי לא ישתנה, יציג בשבוע הבא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את ממשלתו החדשה. זו תהיה ממשלת האין-ברירה הראשונה בתולדות ישראל מאז ממשלת האחדות הלאומית השנייה בשנת 1988. בשעתו, לגוש הימין המפוצל שכלל מפלגות לאינספור, היו 65 ח"כים: החל מהמפד"ל והחרדים, והמשך במפלגות 'התחיה', 'צומת' ו'מולדת', ליצחק שמיר היו די חברי-כנסת כדי להשאיר בחוץ את המערך ואת מפלגות השמאל והמפלגות הערביות. זו הייתה כנסת של 15 (!) סיעות שונות, משמאל ומימין. שמיר ידע כי גורלו קשור בגורל שמעון פרס אם אין הוא רוצה להיות תלוי ברצונם של גאולה כהן, גנדי ורפול. הוא העדיף את הקואליציה הרחבה עם המערך, אולם לא היה לו אמון בפרס, בפרט לאחר סירובו של שמיר ל'הסכם לונדון' משנת 1987. כעבור שנה וקצת, קמה ממשלה שלקברניטיה לא היו שום אמון זה בזה.

אי-האמון בין השניים היה עמוק במיוחד לאחר שפרס – שגיבש טיוטה להסכם שלום בהשתתפות רה"מ הירדני זייד אל-ריפאעי (שבה נכח גם מנכ"ל משרד החוץ דאז, יוסי ביילין) ועיקרה "האופציה הירדנית" – סירב למסור לידי רה"מ שמיר את ההסכם. ההחמצה ההיסטורית נבעה מאי-האמון בין השניים, ושיא הקרע היה כאשר שמיר שלח את מישה ארנס למזכיר המדינה שולץ לטרפד את ההסכם. בסוף אותה שנה, פרצה האינתיפאדה ומקץ שנה הודיעה ירדן כי היא מוותרת על תביעותיה לריבונות ביו"ש, החלטה שסללה את דרכו של אש"ף כנציג בלבדי של הפלשתינים. את ההחמצה ההיא יש לבחון בספקנות, כיוון שכבר אז היה אש"ף הגוף הפלשתיני היחיד המוסמך לשאת ולתת מטעם תושבי יש"ע על כל עניין מדיני. אך החשוב הוא שבין פרס לבין שמיר לא שרר שמץ של אמון, דבר שהביא לנפילת הממשלה ב"תרגיל המסריח" בשנת 1990, ובסופו של יום, לקריסת שלטון הליכוד בבחירות שהתקיימו מקץ שנתיים, עת נבחר רבין לראשות הממשלה.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

הגם שאין דמיון בין התנאים ששררו אז לבין התנאים הקיימים כעת, הממשלה הבאה שתוקם תתבסס על חשדנות, אי-אמון וחוסר רצון טוב מצד השותפות הקואליציוניות. לביבי אין אמון בלפיד. פחות מכך, בנפתלי בנט (ולא מדובר פה רק על עניינים אישים; בשיחות סגורות, נתניהו טופל על בנט האשמות על האשמות ותוהה איך יוכל לחשוף אותו למידע רגיש בקבינט). אם הברית בין לפיד ובין בנט תחזיק מעמד ותשרוד את המציאות המדינית התובעת מהלך משמעותי להוצאת ישראל מהקיפאון שבה היא נתונה – והשניים ישלבו יד ביד כדי לקדם מהלכים משותפים מאחורי גבו של נתניהו ואולי יעשו זאת בגלוי ויערערו על סמכותו כראש ממשלה – ספק רב אם הקואליציה הזו תחזיק מעמד.

לפיד, שסירב תחילה לקבל את תפקיד שר האוצר, הבין כיצד ריסק התפקיד הזה פעמיים: את נתניהו ב-2006 ואת שטייניץ ב-2011, כשפרצה המחאה החברתית. אך הוא ייאלץ לקבל על עצמו את התפקיד אם ירצה במשרת שר בכיר ומשפיע. מבחינתו, ברגע שייכנס למשרד האוצר, המטרה תהיה העברת תקציב שיצליח לענות על ציפיותיהם של שני מגזרים שונים וסותרים: המתנחלים התומכים ב'בית היהודי' ואנשי המחאה החברתית של קיץ 2011, שחלק גדול מהם ומתומכיהם תמך ב'יש עתיד'. קשה יהיה לרבע את המעגל הזה אולם לפיד – שהבין שזריקת החרדים מהקואליציה ואימוץ הימין הדתי היוו צעד שטרף את הקלפים של נתניהו – לא ימהר להיפרד – לא מציבור תומכיו החילוני שהצביע לאביו ב-2003 ונתן לו 15 מנדטים, ולא מציבור המתנחלים המתון, שמאס בשותפות עם נתניהו והליכוד.

יו"ר 'יש עתיד' מביט בחשק רב על כסאו של נתניהו ורוצה את בנט כשותף בכיר בממשלה הבאה שירכיב. הוא יודע היטב, כי ישנו מועמד נוסף רוצה לחזור למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, אך נכון לעכשיו, הוא מנוטרל. לכן ללפיד אין סיבה לדחות את שאיפותיו כל עוד אולמרט עסוק בענייניו המשפטיים, ובעיקר בערעור שהגישה הפרקליטות על החלטת ביהמ"ש המחוזי. אמנם, הברית בין שתי המפלגות יכולה ליפול על נקודות חיכוך מהותיות כמו ברית הזוגיות, תחבורה ציבורית בשבת וכמובן – הליכה לקראת הסדר מדיני שידרוש הקפאה של ההתנחלויות. אך אם אורי שני ימשיך לנווט כהלכה את 'יש עתיד' ואורי אריאל ימשיך לתת גב לנפתלי בנט, הברית תמשיך ותתקיים. שני לא מאמין לביבי. אריאל מסויג ממנו מאוד.

בפועל, גם בנט וגם לפיד יחפשו נקודה טובה לעשות אקזיט מוצלח מהממשלה, ורצוי ביחד. לפיד רוצה לכנס תחת כנפיו את גוש המרכז-שמאל ולהגיע למספר גדול דיו של מנדטים שיאפשר לו להחליף את נתניהו. בנט רוצה לקחת כמה שיותר מנדטים מהליכוד ולחזק את שליטת הציונות הדתית בימין. שניהם מאמינים, כי יחד הם יכולים להקים פה חלופה שתצא מהחשיבה המקובעת של שמאל וימין. לשיטתם, נתניהו והליכוד מהווים מכשול לכל רפורמה גדולה ואמתית, ולכן לאחר שבוצע שלב א' – סילוק החרדים, יבוא שלב ב' – סילוק נתניהו (בשבועיים האחרונים, אגב, ניהלו עסקני ליכוד מהדרג השני והשלישי קמפיין להכנסת לפיד ובנט לממשלה; הם יודעים, כי בבחירות חוזרות הליכוד יחזור לגודלה של סיעת 'חירות' בכנסת הראשונה).

העניין המדיני פחות מדאיג את לפיד. הוא מהמר, כי בבוא העת – אם תהיה הצעת שלום קונקרטית – הוא ובנט יוכלו להגיע לסיכומים בדבר עמדת ישראל. מבחינתו, יהיה זה המהלך הגדול של הציונות הדתית המתכנסת אל גושי ההתיישבות ומספחת אותם לישראל. הברית הזו – בין הימין החדש לבין המרכז הרחב – היא חלופה ממשית לשתי מפלגות שהופכות ללא-רלבנטיות למציאות הישראלית: הליכוד ומפלגת העבודה. לא לימין השמרני של ביבי ולא לשמאל המנוון של יחימוביץ' יש מה להציע לחברה הישראלית.

לפיד ובנט מאמינים כי לשניהם יש מה להציע לציבור, כל אחד מן הצד שלו, וכי ניתן לשחזר את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית לבין המרכז הישראלי ולהוציא את הדתיים והמתיישבים מזרועות הימין הישן, השמרני, העוסק במלחמת ציביליזציות וחי את השואה משל הייתה אירוע יומיומי. זה יכול לקום כשם שזה עלול לקרוס. אך מה שברור הוא, שהשפה השתנתה. הפוליטיקה השתנתה. לפחות על פניה. אם יעל גרמן (לשעבר מרצ) ואורית סטרוק (לשעבר האיחוד הלאומי) יצליחו לקדם את החברה הישראלית מעבר לקווי-המתאר של חלוקת התפקידים המסורתית של תומכי ומתנגדי ההתנחלויות, השינוי יהיה משמעותי.

גרמן, אגב, יכולה ללמוד הרבה מיהודית נאות המנוחה. נאות, לשעבר מבכירי מרצ וסגנית ראש עיריית חיפה, הייתה ב'שינוי' עוד בימי האיחוד עם רצ ומפם. כשפורז החליט שלא להצטרף למרצ וכעבור זמן לא רב הביא למפלגה את לפיד, מצאה עצמה נאות במפלגת ימין ליברלי וכעבור כמה שנים כיהנה כהונה מוצלחת ביותר כשרה להגנת הסביבה בממשלת שרון, שנגדו פעלה כבכירה במרצ. כהותה נגדעה בטרם עת כשבאוקטובר 2004 פרשה נאות מתפקידה עקב מחלתה ומתה חודשיים לאחר מכן. נאות הוכיחה, כי ניתן לפעול במסגרת קואליציונית לא פשוטה ובעייתית מבחינה אידיאולוגית אך בכל זאת לגרוף הישגים לרוב. בהנחה שאכן תמונה גרמן לשרה, רצוי לה שתתלה את תמונתה של נאות המנוחה בחדרה, כמקור השראה.