ארכיון תג: ישעיהו ליבוביץ'

נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.3.2013

ביקורת הסרט ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם. יוצרי הסדרה: רינת קליין, אורי רוזנווקס. ישראל, 2012

אולם מספר ארבע בסינמטק תל-אביב היה מלא וגדוש בשעות הצהריים המאוחרות של יום שבת בעשרות רבות של צופים שהגיעו לחזות בטרילוגיה של רינת קליין ואורי רוזנווקס, "ליבוביץ: אמונה, אדם ואדמה". הפועל "לחזות" מסתדר טוב יותר כיוון שאת המופע המרכזי סיפק ליבוביץ עצמו. בקטעים, שרובם נלקחו מסרטים מוכרים שבוימו בהשתתפותו – החל מתכניות טלוויזיה וכלה בסרטו של אייל סיון – קם ליבוביץ לתחייה לכמה רגעים. הקהל, שגילו הממוצע היה שישים ומעלה, נהנה מהספקטקל. הפרופסור המנוח מהאוניברסיטה העברית היה חד-לשון, פרובוקטיבי וציני לא אחת, ופעם אחר פעם נשמעו בקהל הדי צחוק שקשה היה להימנע מהם נוכח שנינות כזו או אחרת שלו. יותר משהיה בסרט חידוש כלשהו, היה בו הומאז' לאחד מאנשי-הרוח הבולטים והבודדים שקמו בישראל.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

ההקרנה – למעלה משלוש שעות רצופות חסר עשר דקות הפסקה – ביטאה את הכמיהה לאיש רוח מסוגו של ליבוביץ: להשכלה הרוחבית, לחוסר האמצעיות, לחדות המחשבה, לבהירות האינטלקטואלית. הסדרה בת שלושת הפרקים של ערוץ שמונה ביקשה לסקור את מלוא הגותו ופועלו באמצעות בני-שיחו, נכדיו, אנשים שהיו עמו בקשר, למן ד"ר יהודה מלצר וכלה בפרופסור אסא כשר. אולם לא היה בה כדי לפתור את חידת ליבוביץ, שעיקרה היעדר הזיקה הרעיונית בינו לבין השמאל שכל כך העריץ אותו. במכתב שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין, שלל כל תואר שמאלי. לא ליברל, לא פציפיסט, לא שולל מלחמות. יחסו לערבים היה אינסטרומנטלי. הוא האמין שהשליטה בפלסטינים פוגעת קשות בישראל. הוא ראה בנסיגה אינטרס ישראלי. אך זווית הראייה שלו הייתה דתית וציונית. בעל כורחו סונף למחנה שעליו נמנות דמויות כמו אורי אבנרי, דדי צוקר ואפילו נכדתו, חגית עופרן. את עיקר הוויכוח שלו ניהל דווקא עם המחנה שבו היה מנודה: הציונות הדתית. בהם ראה את המילייה הטבעי שלו, וכאב את אי-יכולתו להיות חלק מאותו מחנה.

ליבוביץ סירב, לעדותו, להגדרתו כהוגה "מקורי". בתחום ההשקפה הדתית, הוא נסמך על הרמב"ם. החזרה אל ליבוביץ קיימת כיום בעיקר במישור הזה: הניסיון להבין אותו כהוגה דעות יחיד בשני הדורות האחרונים אשר ינק מהגותו של הרמב"ם, ואת האופן שבו ההגות הזו היוותה הבסיס לדעותיו הפוליטיות החריגות. במובן זה, הסדרה חסרה את המיקוד הראוי לבחינת הגותו, בפרט לאור העובדה שבאוגוסט בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה למותו. הקרנת קטעים מסרטים מוכרים ומראיונות עמו סייעה להבין את מלוא עוצמתה של הדמות החד-פעמית הזו, אך לא פתרה דבר. במובן מסוים, היא ביקשה לאשרר את טענתו שמלחמת ששת הימים הייתה מהמומנטים ההרסניים בחיי ישראל, או לחזק את ההבנה בדבר חוסר התוחלת שבשליטה לאורך שנים בעם אחר, הפוגעת בעיקר באושיות המדינה שליבוביץ היה חפץ ביקרה. אולם היא לא סייעה להבין מה נכשל בפרויקט הישראלי. מה היה הכשל הבסיסי בחברה, מלבד עניין השליטה בפלסטינים.

ליבוביץ האמין כי הכשל יסודי יותר ונובע מהמשבר האמוני בקרב היהודים. היו לו ספקות גדולים בנושאים דרמטיים לא פחות, שנגעו ללב-לבה של הציונות. אפשר אולי לומר, כי יותר משהיה מאמין, היה ספקן. הגם שהעריץ את הפילוסוף קאנט, דמה במחשבתו יותר לקודמו, הפילוסוף דייויד יום, שבהגותו החריב את הבסיס של רוב הפילוסופיה בת-זמנו, הן בשאלות עמוקות בדבר הסיבתיות והן ביחסו לעניין הכרת האדם את העולם. השאלה שהעלה אסא כשר בדבר היעדר ספר גדול מאת ליבוביץ המתווה את שיטתו, מלמדת על אי-ההבנה הקיימת גם היום באשר לדמותו. לו הייתה לו שום שיטה, והוא לא ראה עצמו כמי שמקים כזו. אלה המבקשים היום תשובות גדולות מתקשים להבין כיצד דמויות כמו ליבוביץ, או מקבילו הבריטי ישעיה ברלין, לא כתבו ספרים עם שיטות גדולות ועסקו בעיקר בהיסטוריה של הרעיונות, תחום חמקמק מאוד.

לשמאל הישראלי אין צורך בליבוביץ כדי למצוא הצדקות לדרכו. יש לו צורך בו בעיקר כדי להבין איפה איבד את הדרך, הן בעמקות המחשבה, הן בהסתגרות הפנימית בחוגים קטנים, הן בהיעדר היכולת לתקשר עם חלקים גדולים בחברה הישראלית, החל בערבים וכלה במזרחים. מול ליבוביץ הנכון לדיאלוג תמיד, השמאל הפך לכת סגורה. כך, למשל, סיפר לי עקיבא אור המנוח, ממייסדי "מצפן", איך נהג להגיע להרצאותיו של ליבוביץ עד שמת. בפתח אחד השיעורים, שעסק בפילוסופיה של הביולוגיה, שאל הפרופסור את תלמידיו, "נו, יש למישהו שאלות?". בקהל שררה דממה. ומקץ דקה הפטיר ליבוביץ: "חבל, כי לי יש הרבה שאלות". סימני-השאלה שלו היו מנוגדים לסימני הקריאה של השמאל המסורתי.

אורי אבנרי טען בסרט שליבוביץ היה ישעיהו ג'. ההתייחסות אליו כאל נביא ולא כמוכיח בשער, הנפוצה אצל רבים, החמיצה את מלוא דמותו המורכבת. סימני-השאלה שהעמיד נתפשו אצל רבים כסוגרים את הדיון ולא כפותחים דיון חדש. לכן, במידה רבה היה בודד. לא היה איש רוח נוסף שהעז להעלות שאלות קשות כאלה. כך, למשל, הסרט לא נגע בנקודה מעניינת: ליבוביץ סירב לברך את רבין על חתימת הסכמי-אוסלו. הוא לא האמין בהם. הוא הסכים להעניק מילה טובה אחת, וטען שהיה זה "צעד חשוב". לא מעבר לכך. הוא לא העריך את רבין, ובמידה רבה אולי בז לו. ראש הממשלה המנוח סירב להגיע לטקס הענקת פרס ישראל לליבוביץ לאחר שזה דיבר על מנטליות "יהודו-נאצית", ולמעשה מנע ממנו לקבל את הפרס.

הסרט, שגם ציטט את האפשרות שהעלה ליבוביץ בדבר רציחתו של רבין (היה זה הרבה לפני הרצח), שפך אור על איש רוח שקם פעם או פעמיים בדור אחד או יותר. השורה התחתונה הייתה, כי ליבוביץ צדק. אולם לא היה בו כדי להאיר את המקומות שעליהם התעכב. למשל, חוסר התוחלת שביהדות חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות אלא רואה ביהדות פולקלור. הטענה הרדיקלית שלו בדבר היות היהדות דת מצוות בלבד היא קריאת תגר אדירה על כל מפעל הישיבות ה"חילוניות" המזוהה עם המרכז או השמאל. דעה כזו מושמעת כיום בחוגים חרדיים בלבד.

בפועל, כמעט תשע עשרה שנה לאחר מותו, נותר ליבוביץ דמות שלא הותירה אחריה מיתוס אלא ערעור על כל הלך המחשבה הישראלי למן הקמת המדינה. בהיעדר מי שימשיך בפקפוקו על סדרה שלמה של הנחות יסוד, רעיונות והשקפות הרווחות בכל הקשת הרעיונית והפוליטית הישראלית, ניכר כי הדבר החשוב ביותר שהותיר אחריו ליבוביץ הוא תחושת ההחמצה שבהיעדרותו מהשיח הישראלי.

ונדמה שבכך הצליחה הסדרה יותר מכל: נוכחות ההיעדר שלו ניכרת היום יותר מתמיד. היה זה מרקס שביקר את אבי האנרכיזם, פייר-ז'וזף פרודון, כשבתגובה לחיבורו של זה האחרון, "הפילוסופיה של הדלות", פירסם מרקס את מסתו הביקורתית נגד פרודון, "דלות הפילוסופיה". בהיעדר ליבוביץ, לא נותר איש שיקרא תגר על דלות הרוח הישראלית.

מעצר הרב דב ליאור – פרובוקציה מתוכננת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.6.2011

מעצרו מאתמול של הרב דב ליאור הוא עליית מדרגה נוספת בניסיון להנחיל את חופש הביטוי בישראל למחנה פוליטי אחד בלבד. בשונה מהעיתונאי גדעון ספירו, שנעצר ושוחרר לפני שבועיים בגין פרסום מאמר שלכאורה נתן לגיטימציה לרצח מתנחלים, הרב ליאור לא חיבר דבר שקרא לרצח חפים מפשע. ניתן להתווכח על דעותיו של הרב ליאור, ואף לגנות את הסכמתו לחיבור אשר גם הרב שלמה אבינר ראה אותו כבעייתי מאוד ואף למעלה מכך, אולם מעצרו הוא מעשה נואל: מן הנמנע לפתור מחלוקות פוליטיות באמצעות מעצרים וחקירות במשטרה.

לא כמו נתן זך. הרב דב ליאור. צילום: פלאש 90

לא כמו נתן זך. הרב דב ליאור. צילום: פלאש 90

הבעיה המהותית היא, שבישראל יש דין אחד לאנשי ימין, ודין אחר לאנשי שמאל. כך, לפני זמן-מה התבטא המשורר נתן זך, בראיון שנתן לירון דקל ברשת ב', בגנות ראש הממשלה נתניהו, ואף השווה במרומז בינו לבין היטלר כשאמר: "גם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות". השוואה כזו מתירה את דמו של ראש הממשלה. ובכל זאת, לא נגעו בשיערה משיערות ראשו של זך. לא קשה לתאר מה הייתה התגובה אילו זך היה נקרא לחקירה, וכיצד השמאל היה מלין ברבים על "סכנת הפשיזם". משום מה, כשזה מגיע לאנשי ימין, לא זו בלבד שהם מוזמנים לחקירה ונעצרים, אלא שאבירי חופש הביטוי, זכויות האדם והדמוקרטיה אינם זועקים את זעקת הקוזאק הנגזל הקבועה שלהם.

מעצרו של הרב ליאור מלמד כי יש מי שחפץ "לטפל" בגורמים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית באמצעות המשטרה. ההתנהלות הזאת איננה רק בעייתית עבור המשטר הדמוקרטי; היא גם מסוכנת לעצם הרעיון של חופש הביטוי. אם מישהו רוצה להתפלמס, לגנות או להוקיע את הרב ליאור, הרי כל אמצעי התקשורת ישמחו להעלותו לשידור ולהדפיס את דבריו. אדרבה, גינויים והוקעות להסתה משמאל נגד המתיישבים אינם מתפרסמים אפילו באמצעי התקשורת, למעט עיתון אחד או שניים. כאשר מתחילים ליישב ויכוחים ערכיים, הלכתיים ועקרוניים באמצעות מעצרים מתוקשרים, הדמוקרטיה מתפוגגת לטובת מונוליתיות בולשביקית מהסוג הגרוע ביותר.

מעבר לשאלת חופש הביטוי, ראוי גם לומר דבר אחד נוסף: המעצר המתוקשר מאתמול הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להתסיס את הימין ולגרום לו להיראות כלא-לגיטימי וכבלתי-ראוי. המהומות סביב בית המשפט העליון והניסיון לחסום את הכניסה לירושלים שיקפו תגובה רגשית עזה למעצר של דמות הלכתית. אין ספק כי היה מי שידע שזה מה שיחולל המעצר. ובכל זאת, בחרו לנקוט בצעד הזה, חרף הידיעה שהדבר יביא לתסיסה. עולה השאלה למי יש אינטרס, ודווקא כעת, לגרום לכך. האם יש מישהו שמעוניין בכוונה להביא לעימותים גלויים כדי להביא לדה-לגיטימציה ציבורית של מחנה פוליטי מסוים? השאלה הזו נותרת פתוחה, ומשאירה מקום נכבד לדאגה.

בעבר, אישים כמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהמריד בגלוי את הצבא נגד המדינה וזכור היטב בשל אמירות קשות מאוד בדבר "מנטאליות יהודו-נאצית", לא נאסרו או נחקרו, מתוך מדיניות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות להשאיר את הדברים במסגרת השיח הציבורי. אם מדיניות זו השתנתה, כדאי שהדברים יוצהרו בפומבי ובגלוי. בהנחה שהפרובוקציה מאתמול איננה אירוע חד-פעמי, על שר המשפטים נאמן להתערב מייד כדי להבהיר מחדש כי חופש הביטוי בישראל איננו נחלת מחנה פוליטי אחד בלבד.

הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.5.2011

אחת הקביעות שעיצבו את היחס של האקדמיה הישראלית לשואה הייתה הטענה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שאותה ביטא בכנס בהשתתפות הבמאי קלוד לנצמן, שלפיה אי-אפשר להפיק שום לקחים מהשואה. זהו אירוע חד-פעמי ויחיד במינו, ואי-אפשר להפיק מהזוועה הזאת שום דבר. זה היה בערך הטיעון של ליבוביץ', שלנצמן אגב התנגד לו נחרצות.

כשמציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא חייבים ישר להעלות על שולחן הדיונים את האנטישמיות האיראנית, הפשיזם האסלאמי בעזה או הפונדמנטליזם הרדיקלי ששוטף את אירופה. ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגרים שמציב בפני הפשיזם החדש. אין צורך להשוות את אחמדינג'אד להיטלר. אבל אחד הלקחים שאפשר ללמוד מהשואה, בניגוד לדעתו של ליבוביץ' המנוח, היא הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות. ולא פחות חשוב מכך, להבין את ההבדלים בין הפשיזם ההוא והאנטישמיות הישנה, הגלויה, לבין הפשיזם הנוכחי והאנטישמיות החדשה, שמוסווית הפעם במסווה של "אנטי-ציונות", "התנגדות לכיבוש" ו"תמיכה בפלשתינים". אחד הלקחים המובהקים שניתן ללמוד מן השואה הוא, שהמערב ניחן במנגנון של כשל חמור בזיהוי הסכנה ומקורותיה, וביכולת להתמודד עם הסכנה ולהכות אותה נמרצות לפני שהיא משתוללת.

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

הפשיזם הנוכחי, אם כן, הוא מזיגה בין הפשיזם המוכר לבין רדיקליות דתית. הוא נשען על ארבעת היסודות ההיסטוריים של הפשיזם: (א) שלילת הדמוקרטיה כרעיון וכפרקטיקה; (ב) התנגדות לחופש ההתאגדות, לחירות הביטוי ולזכות ההתארגנות העצמאית; (ג) ביטול זכויות מיעוטים וקבוצות מופלות; (ד) אנטישמיות. הפשיזם החדש, כמו זה הישן, מסתייע בדמוקרטיה על מנת לטפס לשלטון. למי שזיכרונו בוגד בו כדאי להזכיר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, חיזבאללה צבר כוח בפרלמנט בבחירות חופשיות פחות או יותר וחומייני והמולות עלו לשלטון על גבי תנועה עממית נגד השאח. לזה נוסף היסוד הרדיקלי הדתי, שעליו כתבה רבות אייאן חירסי עלי, מהלוחמות הגדולות (והמאוימות ביותר) נגד האסלאמו-פשיזם. האנטישמיות היא מרכיב מהותי בפשיזם הזה: הדרך למהפכה אסלאמית עולמית שתביס את המערב עוברת דרך ביטול היסוד המונותיאיסטי בתרבות המערב, שעיקרו היהדות, וגילומו במדינת ישראל העצמאית. ישראל הינה אפוא המכשול המהותי למימוש המהפכה האסלאמית העולמית ורק חיסולה יפלס דרך למהפכות במערב.

בעלי-הברית של הפשיזם החדש מסייעים לו בכך שהם מסווים את האנטישמיות הזו בהעלאת רעיון מהותי עם שתי הנחות ומסקנה: (א) ישראל היא מדינה כובשת ויש להתנגד לכיבוש השולל את זכויות העם הפלשתיני הרוצה בשלום; (ב) ישראל כשלעצמה היא אתנוקרטיה המדכאת ומשפילה את אזרחיה הערבים ושוללת מהם את חירותם; המסקנה – (ג) יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל באמצעות טיהור אתני של היהודים משטחי יו"ש, חלוקת ירושלים והסגת ישראל לגבולות 67', ואז לפנות להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בין הירדן לבין הים כמטרה לטווח הארוך, ובטווח הקצר יותר לתמוך בעקירת הציונות מישראל בגבולות 67' באמצעות השבת הפליטים הערביים למולדתם. עובדות יסודיות, למשל הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום עם ישראל או העובדה שערביי ישראל הם החופשיים ביותר מכל אחיהם הערבים בעולם כולו (בישראל, למשל, לא יעלה על הדעת לאסור את לבישת הבורקה המוסלמית), לא מפריעות למהלך האידיאולוגי הזה. המטרה שלו היא ברורה: היהודים.

כשהאנטישמיות החדשה והאסלאמו-פשיזם מתגבשים לכדי מהות אחת, ועל המוקד נמצאים שוב היהודים, ניתן לצפות מהעולם שיבין את המתרחש. אבל מי שמביט בדייויד קמרון המהוסס ובברק אובאמה המגומגם, חדלי-אונים נוכח הפשעים נגד האנושות שמבוצעים מדי יום בסוריה, יכול רק לנחש שהשמרן הבריטי החביב והקומוניסט האמריקני המחופש לליברל טוב אינם מסוגלים לזהות פשיסט אפילו אם יצהיר שהוא כזה. משום כך, הלקח הגדול שאפשר ללמוד מהשואה הוא, למשל, שקיומה של מדינה יהודית, שאינה מסכימה להידחק אל "גבולות אושוויץ" בניסוחו של אבא אבן, מהווה האצבע בסכר שמאיים לקרוס. ומדינה יהודית עצמאית הנחושה להגן על עצמה היא הערובה האמיתית – לא הקהילה הבינלאומית, לא הסכמי-כזב, בטח שלא סיכומים עם "פלשתינים מתונים" שחוברים לפשיסטים בהקמת ממשלה משותפת – לקיומו, לביטחונו ולשלמותו של עם ישראל, ואפילו של המערב כולו. ביום השואה נדמה, כי הבעיה המהותית היא שלא זו בלבד שבעולם אין מבינים את הלקח הזה, אלא שבישראל גופא מתנהלת לוחמה פסיכולוגית עיקשת מבפנים שכל תכליתה היא החלשת והכנעת המדינה. התזה הליבוביצ'יאנית, שהתהדרה גם במונחים פסיכופטיים כמו "יודו-נאצים", ממשיכה עדיין לשלוט בחלק ממחוזותינו.