ארכיון תג: יעקב חזן

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.