ארכיון תג: יום השואה

הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.5.2011

אחת הקביעות שעיצבו את היחס של האקדמיה הישראלית לשואה הייתה הטענה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שאותה ביטא בכנס בהשתתפות הבמאי קלוד לנצמן, שלפיה אי-אפשר להפיק שום לקחים מהשואה. זהו אירוע חד-פעמי ויחיד במינו, ואי-אפשר להפיק מהזוועה הזאת שום דבר. זה היה בערך הטיעון של ליבוביץ', שלנצמן אגב התנגד לו נחרצות.

כשמציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא חייבים ישר להעלות על שולחן הדיונים את האנטישמיות האיראנית, הפשיזם האסלאמי בעזה או הפונדמנטליזם הרדיקלי ששוטף את אירופה. ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגרים שמציב בפני הפשיזם החדש. אין צורך להשוות את אחמדינג'אד להיטלר. אבל אחד הלקחים שאפשר ללמוד מהשואה, בניגוד לדעתו של ליבוביץ' המנוח, היא הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות. ולא פחות חשוב מכך, להבין את ההבדלים בין הפשיזם ההוא והאנטישמיות הישנה, הגלויה, לבין הפשיזם הנוכחי והאנטישמיות החדשה, שמוסווית הפעם במסווה של "אנטי-ציונות", "התנגדות לכיבוש" ו"תמיכה בפלשתינים". אחד הלקחים המובהקים שניתן ללמוד מן השואה הוא, שהמערב ניחן במנגנון של כשל חמור בזיהוי הסכנה ומקורותיה, וביכולת להתמודד עם הסכנה ולהכות אותה נמרצות לפני שהיא משתוללת.

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

הפשיזם הנוכחי, אם כן, הוא מזיגה בין הפשיזם המוכר לבין רדיקליות דתית. הוא נשען על ארבעת היסודות ההיסטוריים של הפשיזם: (א) שלילת הדמוקרטיה כרעיון וכפרקטיקה; (ב) התנגדות לחופש ההתאגדות, לחירות הביטוי ולזכות ההתארגנות העצמאית; (ג) ביטול זכויות מיעוטים וקבוצות מופלות; (ד) אנטישמיות. הפשיזם החדש, כמו זה הישן, מסתייע בדמוקרטיה על מנת לטפס לשלטון. למי שזיכרונו בוגד בו כדאי להזכיר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, חיזבאללה צבר כוח בפרלמנט בבחירות חופשיות פחות או יותר וחומייני והמולות עלו לשלטון על גבי תנועה עממית נגד השאח. לזה נוסף היסוד הרדיקלי הדתי, שעליו כתבה רבות אייאן חירסי עלי, מהלוחמות הגדולות (והמאוימות ביותר) נגד האסלאמו-פשיזם. האנטישמיות היא מרכיב מהותי בפשיזם הזה: הדרך למהפכה אסלאמית עולמית שתביס את המערב עוברת דרך ביטול היסוד המונותיאיסטי בתרבות המערב, שעיקרו היהדות, וגילומו במדינת ישראל העצמאית. ישראל הינה אפוא המכשול המהותי למימוש המהפכה האסלאמית העולמית ורק חיסולה יפלס דרך למהפכות במערב.

בעלי-הברית של הפשיזם החדש מסייעים לו בכך שהם מסווים את האנטישמיות הזו בהעלאת רעיון מהותי עם שתי הנחות ומסקנה: (א) ישראל היא מדינה כובשת ויש להתנגד לכיבוש השולל את זכויות העם הפלשתיני הרוצה בשלום; (ב) ישראל כשלעצמה היא אתנוקרטיה המדכאת ומשפילה את אזרחיה הערבים ושוללת מהם את חירותם; המסקנה – (ג) יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל באמצעות טיהור אתני של היהודים משטחי יו"ש, חלוקת ירושלים והסגת ישראל לגבולות 67', ואז לפנות להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בין הירדן לבין הים כמטרה לטווח הארוך, ובטווח הקצר יותר לתמוך בעקירת הציונות מישראל בגבולות 67' באמצעות השבת הפליטים הערביים למולדתם. עובדות יסודיות, למשל הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום עם ישראל או העובדה שערביי ישראל הם החופשיים ביותר מכל אחיהם הערבים בעולם כולו (בישראל, למשל, לא יעלה על הדעת לאסור את לבישת הבורקה המוסלמית), לא מפריעות למהלך האידיאולוגי הזה. המטרה שלו היא ברורה: היהודים.

כשהאנטישמיות החדשה והאסלאמו-פשיזם מתגבשים לכדי מהות אחת, ועל המוקד נמצאים שוב היהודים, ניתן לצפות מהעולם שיבין את המתרחש. אבל מי שמביט בדייויד קמרון המהוסס ובברק אובאמה המגומגם, חדלי-אונים נוכח הפשעים נגד האנושות שמבוצעים מדי יום בסוריה, יכול רק לנחש שהשמרן הבריטי החביב והקומוניסט האמריקני המחופש לליברל טוב אינם מסוגלים לזהות פשיסט אפילו אם יצהיר שהוא כזה. משום כך, הלקח הגדול שאפשר ללמוד מהשואה הוא, למשל, שקיומה של מדינה יהודית, שאינה מסכימה להידחק אל "גבולות אושוויץ" בניסוחו של אבא אבן, מהווה האצבע בסכר שמאיים לקרוס. ומדינה יהודית עצמאית הנחושה להגן על עצמה היא הערובה האמיתית – לא הקהילה הבינלאומית, לא הסכמי-כזב, בטח שלא סיכומים עם "פלשתינים מתונים" שחוברים לפשיסטים בהקמת ממשלה משותפת – לקיומו, לביטחונו ולשלמותו של עם ישראל, ואפילו של המערב כולו. ביום השואה נדמה, כי הבעיה המהותית היא שלא זו בלבד שבעולם אין מבינים את הלקח הזה, אלא שבישראל גופא מתנהלת לוחמה פסיכולוגית עיקשת מבפנים שכל תכליתה היא החלשת והכנעת המדינה. התזה הליבוביצ'יאנית, שהתהדרה גם במונחים פסיכופטיים כמו "יודו-נאצים", ממשיכה עדיין לשלוט בחלק ממחוזותינו.