ארכיון תג: יאסר ערפאת

ראש ממשלת מעבר

אהוד ברק יצא ביולי 2000 לוועידה בקמפ דייויד כאשר הוא נטול קואליציה. אפילו מרצ בראשות שריד לא הייתה חברה בממשלתו. מאחורי ראש הממשלה עמדה אז סיעת 'ישראל אחת', ולמעשה מפלגת העבודה בלבד. כישלון הוועידה מוטט את שארית שלטונו של ברק. אלדד יניב, יועצו ומקורבו בדימוס, יודע לספר, כי שם נהגה רעיון ה"אין פרטנר". אולם יותר משלא היה פרטנר בצד הפלשתיני, לא היה פרטנר אמתי בצד הישראלי. ערפאת ידע, כמו אבו־מאזן שניהל שיחות עם אולמרט, שאין לברק רוב קואליציוני; כי יכול להיות והמנהיג הבלתי־מעורער של הפלשתינים יחתום על ויתורים היסטוריים עם מנהיג שבקרוב יודח מתפקידו, ואז ייזכר כמי שוויתר על ירושלים ותביעת השיבה. מבחינה פוליטית, לסירוב של ערפאת היה היגיון רב: לחתימה של ברק לא היה ערך אמתי במושגים פוליטיים. במקרה הטוב, היה הראיס הופך ליקיר מרצ. במקרה הרע, הוא היה נרצח ברמאללה.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

נתניהו פותח את המו"מ עם הפלשתינים כאשר אין לו גב פוליטי. אין לו רוב בליכוד, המתנחלים לא מאמינים לו, מחנה נאמני נתניהו בכנסת אינו עולה על כמה בודדים, בספירה נדיבה. ראש הממשלה יודע, כי כדי להעביר הסכם בכנסת, הוא יצטרך את קולות המרכז, השמאל והערבים. לכן, כבר הודיע מראש שכל הסכם יובא למשאל עם. אך גם הוא יודע, כי משאל עם כזה לא יהיה אלא בחירות כלליות. במידה ונתניהו יעמוד מאחורי הסכם אמתי, הוא ייאלץ לרוץ לראשות הממשלה בראש רשימת מרכז־ימין. לא מן הנמנע שאישים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, דן מרידור ואחרים יככבו בה. אבל תסריט כזה הוא חלום הבלהות של רה"מ, הסומך על סרבנות הפלשתינים שיפוצצו את המו"מ על עניין הפליטים, ירושלים או גושי־ההתיישבות. או־אז ישוב כמנצח ויראה, פעם נוספת, מיהו סרבן השלום. הימין יישא אותו על כפיים, ולא רק הימין אלא גם המרכז הרחב שבין הליכוד לבין גוש השמאל־מרכז, אותו מרכז שגרם לליכוד להצטמק ל־20 מנדטים.

ההסתמכות על הסרבנות הפלשתינית כגורם שיוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי איננה מופרכת, אך נתניהו יודע, כי במשחק הנוכחי, כל גישה שתגרום לפיצוץ השיחות על רקע סירוב ישראל לפנות התנחלויות, להכיר במדינה פלשתינית, להציע פתרון "יצירתי" בירושלים ולהתמודד עם תביעת השיבה הפלשתינית – גישה כזו רק תחריף את מצב ישראל בעולם. הוא עלול למצוא עצמו כבול בסוגיה האירנית, עם כתף קרה בבית הלבן וחרם הולך ומתרחב באיחוד האירופי. סיטואציה מעין זו תיתן את אותותיה בכלכלה הישראלי. מי אם לא נתניהו, איש הקפיטליזם הגלובלי, יודע כי משבר חמור כזה אינו פחות מסוכן מכל סצנריו אחר.

בינתיים, הוא שולח את ציפי לבני ויצחק מולכו לשאת ולתת עם סאיב עריקאת. המטרה היא להרוויח זמן: לאשר את התקציב, להיכנס לתקופת החגים, להניח לכנסת לצאת לפגרה. אם וכאשר תחזור שרת המשפטים עם הישג אמתי בידיה, הוא יידרש לקבל החלטה. ואם לבני תגיע בעצמה לתובנה שאין פרטנר, הוא יוכל להשתמש בה כבמגן אנושי מול האמריקנים, האירופים והשמאל. נתניהו מקווה שהמהלך אכן ייכשל, המערב יבין כי הפלשתינים אכן לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות וארה"ב של אמריקה תתייצב לימין ידידתה כפי שהיה בימי בוש הבן, שגיבה את אריאל שרון במלחמתו בטרור הערבי.

אולם לנתניהו אין מושג מה יקרה אם לבני תחזור עם טיוטת עקרונות סבירה ומוסכמת. עם הסדר מדיני שחלקים גדולים בציבור יכולים להכיל אותו. הוא יודע שגם אם שלי יחימוביץ וזהבה גלאון יתמכו בו בכנסת, ואפילו אנשי חד"ש והסיעות הערביות, וימנעו את נפילתו, הוא עלול למצוא עצמו כמו ברק – נטול גב קואליציוני. רה"מ מבין היטב, כי הליכוד הופך יותר ויותר לגרסה מרוככת של 'האיחוד הלאומי'. הקולות בליכוד הרוצים להיפטר ממנו נשמעים גם באקווריום הממשלתי. לא מדובר רק בסילבן שלום. הלוואי וסילבן היה הבעיה. רוב חברי הליכוד חזרו לעמדות התנועה מימי שמיר: ארץ־ישראל השלמה ו"אף שעל". כל הכרעה משמעותית תדרוש מנתניהו להתגרש מהליכוד. אלא שבשונה משרון, מספר נאמני רה"מ הוא ספור. אפילו אקוניס כבר הכריז שהוא נגד מדינה פלשתינית, אולי מתוך הבנה שאת הפריימריס הבאים ייאלץ לנהל ללא תמיכת נתניהו.

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר: עד התקציב, עד החגים, עד שלבני ומולכו ישובו. אחרי זה – נראה מה יהיה.

תמונה עם אריק שרון, ביקור אצל ערפאת – ערב לזכרה של רחל אבנרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

בכירי השמאל הקיצוני התייחדו שלשום במועדון "צוותא" עם זכרה של רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי. צעירים לא נצפו באירוע

"אם לי קראו חבר הכנסת ה-121, רחל אבנרי הייתה חברת הכנסת ה-122", אמר לי עורך הדין אמנון זכרוני כמה רגעים לפני שירד החושך על האולם והחל הערב לציון 30 למותה של רעייתו המנוחה של אורי אבנרי. זכרוני בן ה-76, ראשון סרבני השירות בצה"ל, היה ממייסדי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש', שקמה סביב העיתון שאבנרי היה מייסדו ועורכו, "העולם הזה", וגם מזכיר התנועה ויועצה בכנסת השביעית. הערב, תחת הכותרת "זוכרים את רחל", היה יותר מפגש ותיקי השמאל הישראלי שהתרפקו על זכרה של אבנרי, שהייתה צלמת, מורה ופעילה לצד אורי, בעלה, לו הייתה נשואה במשך 58 שנה. אחרי מותה, מומשה צוואתה וגופתה נשרפה, ללא הלוויה או קדיש.

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ותיקי השמאל – בהם העיתונאים חיים ברעם, אנשי 'מצפן' שליוו את אבנרי ב'עולם הזה' וב'רשימה המתקדמת לשלום' שלהקמתה היה שותף, המשורר נתן זך ורבים אחרים – חשו עצבות רבה נוכח דלות המשתתפים הצעירים בערב, שניתן היה למנותם על כף יד אחת. "רחל הייתה פעילה מאוד", הסביר לי זכרוני. "היא השתתפה בישיבות שלנו והאמינה בה שעשתה". ואכן, לאורך כל הערב רצו תמונות על המסך של בני הזוג. הנה, אריק שרון מאכיל את רחל בכפית. שם רואים את בני הזוג יושבים בקפה 'כסית'. עוד הפגנה נגד ה"כיבוש", רחל ואורי יחד עם ג'יהן ואנואר סאדאת, עוד צילום יחד עם לילי שרון ואריק. "באה מנוחה ליגע", ניגן ברקע "שיר העמק" שכתב נתן אלתרמן, ואכן חייה של אבנרי היו מאבק של שנים ארוכות לצד בעלה.

עמיקם גורביץ' בן ה-82, גם הוא מוותיקי המחנה, הזכור יותר בזכות העובדה שנהג להקריא בחית ובעין את תפילת "יזכור" ופסוקים מהתנ"ך בטקסי ימי העצמאות, הקריא בתחילת הערב את איוב י"ד. כשברקע תמונות של בני הזוג אבנרי עם יאסר ערפאת, קשה היה שלא לחשוב על האירוניה בכך שדווקא את התמונות האלה בחר אבנרי להציג שוב ושוב. "לא 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל', אלא נזכור אנחנו את רחל", הדגיש גורביץ', ובקהל הנהנו בצייתנות.

אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה ב-1928, ולאחר שעקרה משפחתה לאיטליה, הגיעו לישראל וקבעו את מקום מושבם בתל-אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ואבנרי עצמו היה חבר באצ"ל ונפצע במלחמת העצמאות בקרבות הנגב. בראשית שנות ה-80', לאחר 28 שנות הוראה בבית ספר יסודי, עשתה הסבה מקצועית לצלמת. "היא למדה ב'קאמרה אובסקורה' ואני המלצתי לה לעשות את המעבר הזה. נתתי לה את כל ציוד הצילום שהיה לי", נזכרת מירי זכרוני. אחת הסיבות למעבר הזה, הסביר גורביץ', נעוצה בכך בפגישה של אורי אבנרי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, אליה הגיע עם הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. "רחל חשה שנותרה בחוץ באחד הרגעים החשובים בחייו, ואז החליטה להיות צלמת 'העולם הזה'", אמר גורביץ'.

אבנרי, שנשאה בגופה במשך עשרות שנים את נגיף הפטיטיס סי הרדום, נפטרה מהמחלה לאחר שזו התפרצה אצלה לפני כמה חודשים, וביקשה שאפרה יפוזר בחוף גורדון, אליו השקיפה מחלון ביתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברי "שולחן גולי כסית", כפי שהגדירם גורביץ', בהם פרופ' עדה יונת, חברתה של רחל אבנרי, המוכרת יותר לציבור לאחר שזכתה השנה בפרס נובל לכימיה, ויצחק לבני, חברם הקרוב של בני הזוג. גם שלומציון קינן, בתם של עמוס קינן ונורית גרץ, עלתה לבמה לספר על גדולתה של אבנרי כמורה, ואיך הסתייעה בה לאחר שאבשלום, בנו של אורי זוהר, נהג להתנכל לה. בקהל התענגו על כל בדל זיכרון. אדם קלר סיפר איך ערב אחד שרו הזוג יחד את המנון בית"ר, ולאחר שעלה אורי אבנרי בעצמו לדבר, ננזף מהקהל על ששוב ושוב בצבצה על המסך התמונה המשותפת של רחל עם אריק שרון.

"אריק ולילי באו אלינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואריק רצה להסביר את הצד שלו. היינו אצלו בבית והוא שקל להקים מפלגה עם נטייה שמאלנית, פרו-פלשתינית", הסביר אבנרי, שהיה נרגש במיוחד. "השקעתי בזה מאמץ ורציתי להביא אותו לצד שלנו. ידעתי כמה שזה יסייע למאבק שלנו". אבנרי סיפר כי לאחר מלחמת לבנון, היחסים עם הזוג שרון התערערו. רחל אבנרי אף סירבה ללחוץ את ידו של דב וייסגלס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי שרון, לאחר שפגש אותם במסעדה באבו-גוש, לאחר שזה אמר כי השלום יגיע כשהפלשתינים יהפכו לפינים. "זה היה רגע מביך מאוד", סיכם אבנרי. האנקדוטות עלו בזו אחר זו: דן בן-אמוץ שמרשה לרחל – ורק לה – לצלמו במסיבת הפרידה שערך בחמאם ביפו, לאחר שזו נהגה לבקרו ולסעוד אותו במשך כל ימי מחלתו. "במדינה שבה כבים האורות מדי יום, היעדרה יהיה מורגש יותר ויותר", אמר אבנרי בגרון חנוק, לאחר שסיפר איך ביקש מצוות הרופאים שלא להאריך עוד את חייה באמצעים מלאכותיים.

נתן זך, שעלה לבמה בסוף הערב בהזמנת הערב וסירב לסיימו לאחר נאום מייגע ומביך שגרם לפרצי צחוק בקהל, סיפר כי לישראל "אין תקווה" וכי ייפגש בקרוב עם עורך הדין זכרוני כדי להחזיר את דרכונו הישראלי, משום שיש לו דרכון גרמני. אבנרי היה המום נוכח דברי זך, המתובלים בשטף זיכרונות מביכים שלא בהכרח היו קשורים למנוחה. הוא נמנע מללחוץ את ידו של המשורר בן ה-80, והערב הסתיים ב"קדיש חילוני" שהקריא גורביץ', מעין גרסה ישראלית פואטית לקדיש המוכר. פנינה פיילר בת ה-88, שלדברי אחד המשתתפים הייתה על המשט האחרון לעזה, ניגשה לאבנרי לחבקו ולחצה את ידו בחמימות. עבור פיילר ואבנרי, המאבק עודנו נמשך.