ארכיון תג: יאיר לפיד

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013

סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.

הניצחון של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.7.2013

אמש, הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, ואנוכי, נטלנו חלק בפאנל של הערוץ המזרח־תיכוני החדש, i24news, שעסק בחידוש המו"מ עם הפלשתינים. רביד היה נלהב מהלחץ האירופי; הוא טען להישג של ג'ון קרי. לשיטתו, התקווה של "הארץ" לחידוש המו"מ תחת לחץ בינלאומי חזק התממשה. כך, ישנה כבר הקפאה בפועל של ההתנחלויות מזה זמן רב, הוא הוסיף, והכול בזכות האירופים והאמריקנים.

לכאורה, אם טענותיו של רביד נכונות, וישראל נכנעה לגמרי, הרי שהכדור נמצא עתה במגרש הפלשתיני. השאלה איננה אפוא מה תציע ישראל, אלא מה יציעו הערבים. סוף הסכסוך בגבולות 67'? הכרה במדינה יהודית? ויתור על תביעת־השיבה? הרי אחרי ניצחון כזה, אמור הצד שכנגד לגלות נדיבות. אלא שישראל כלל לא נכנעה והמו"מ התאפשר בזכות ההסכמה הפלשתינית לנוסחה של נתניהו: דיונים על הכול, ללא שום תנאים מוקדמים. העובדה שהבנייה ביו"ש הואטה משמעותית מזה זמן רב רק מחזקת את העמדה הישראלית הנכונה לפשרות אדירות תמורת נכונות הפלשתינים לשבת על שולחן המו"מ.

בסופו של יום, המנצח הגדול של סיפור חידוש המו"מ הוא ראש הממשלה נתניהו. מול רה"מ ניצב גוש ימין גדול שמתנגד לרעיון המדינה הפלשתינית אשר לו התחייב נתניהו בנאום בר־באילן. הצעד של רה"מ לקראת דיונים ברוח הפתרון הזה סותרת כל היגיון פוליטי צר, שהרי בסיס הכוח של נתניהו – הליכוד־ביתנו ו'הבית היהודי' – מוכן לפרק קואליציה שבראשה עומד המחנה הלאומי ולהעלות לשלטון את השמאל, ולו רק כדי למנוע מראש הממשלה מרחב תמרון בינלאומי משמעותי. סגן שר החוץ, ח"כ זאב אלקין, כבר הספיק לומר אמש, כי "זה לא סוד שבנושא הזה [המדינה הפלשתינית, ד.מ.] אני, כמו רוב חברי, חלוקים כנראה על רה"מ. ומדובר במחלוקת גדולה, אידאולוגית ובעלת משמעות. אבל, כנראה מדובר במחלוקת תאורטית בלבד, חשובה ככל שתהיה". השאלה הגדולה היא מה יקרה עם המחלוקת התיאורטית תהפוך לממשית; אם מורדי הליכוד יפנו את גבם כלפי המנהיג הישראלי היחיד שיכול להציג בפני העם הסדר מדיני, קבוע או זמני, בר־קיימא.

הליכוד נמצא כיום במצב שבו הוא מתחרה בקיצוני 'הבית היהודי' בשאלה מי יותר לאומי ומי יותר נאמן לארץ־ישראל. התחרות הזו הופכת את הליכוד לפחות ופחות רלבנטי לדיון הישראלי בשעה שראש הממשלה מנהל דיונים ומציג עקרונות לאומיים עיקשים בסוגיות הקרדינליות ביותר של גבולות וביטחון. בעוד רוב העם, לרבות מצביעי הליכוד, מתייצב מאחורי נתניהו, הליכוד בוחר להתבצר על ג'בלאות בשומרון.

החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים. המאבק כיום הוא על גיוס העולם מחדש לטובת הנרטיב הישראלי: ישראל רוצה בשלום בגבולות בני־הגנה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומוכנה להכיר לשם כך במדינה פלשתינית ללא ויתור על נוכחות ביטחונית ישראלית באזורים אסטרטגיים כגון בקעת הירדן. הפלשתינים הם אלה המתנגדים לכך ודורשים מישראל ויתורים בלתי־אפשריים מבחינה ביטחונית. נתניהו, ובמידה רבה גם לבני ולפיד, מחויבים לנרטיב הזה. מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו.

לנתניהו ניתנה הזדמנות־פז לגייס מחדש את המרכז־ימין הישראלי, שנעלם בבחירות האחרונות והצביע ל'יש עתיד' ואף למפלגת העבודה ול'תנועה' של לבני, תחת כנפי יוזמה מדינית שמקובלת על רוב שדרות הציבוריות היהודית בארץ. ההזדמנות הזו הופכת את נתניהו למנהיג הרוב השפוי הרוצה בשלום, אך בשלום־אמת ולא בשלום מזויף. מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין.

קואליציה מתפוררת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.6.2013

לפני זמן לא רב התריע ראש הממשלה נתניהו מפני הדרך להתפרקות הקואליציה. נראה, כי למעלה משלושה חודשים לאחר כינונה, הקואליציה שהקים נתניהו יחד עם 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' דומה יותר לרכבת שקרונותיה יכולים להינתק זה מזה בכל רגע, מאשר לרכבת השועטת קדימה במלוא הקיטור. המחלוקת בין אנשי לפיד לבין אנשי בנט בשאלת שתי המדינות היא מלאכותית מדי מכדי שניתן יהיה להאמין שיעקב פרי ואיילת שקד באמת מתכוונים, בשם שולחיהם, להתאבד על הנושא המדיני. וגם החיכוכים בין לבני ואנשיה ובין אנשי הליכוד בשאלות מדיניות ומשפטיות נראים יותר כמו ניסיון לגייס תמיכה בדעת־הקהל מאשר איזה מאבק אמתי על ערכים. ההתבטאות של סגן שר הביטחון, דני דנון, נגד פתרון שתי המדינות, פונה יותר לקהל חברי הליכוד מאשר לארצות־הברית או לאו"ם. כל התבטאות וכל מאבק קטן משקפים, בסופו של דבר, מאמץ להשיג עוד תמיכה בציבורים שונים.

ובכך טמונה הבעיה: קשה למצוא מישהו שסבור, כי לממשלה הזו – בהרכבה הנוכחי – יש זכות־קיום לאחר העברת התקציב. בטווח הנראה לעין של השנה הקרובה, אחת השותפות בקואליציה תיאלץ לפרוש כדי להוכיח, כי היא נאבקת באמת למען ציבור שולחיה. כל השותפות בקואליציה, ובכלל זה חברי־כנסת מהליכוד, פועלים מתוך נקודת־מוצא שהקואליציה תלויה על בלימה. הקרבות הקטנים שמנהל נתניהו בליכוד וחוסר היכולת להעביר את מהלך האיחוד עם 'ישראל ביתנו' מבטאים את אי־האמון שיש לח"כים בכך שאכן ראש הממשלה יכול להחזיק מעמד ארבע שנים, וכי גם אם יחזיק מעמד, כלל לא בטוח שביכולתו לנצח שוב את הבחירות. במידה רבה, הליכוד התנתק מנתניהו: רגב, דנון ואחרים פועלים באופן עצמאי לחלוטין, בגיבוי שקט של בכירים בתנועה.

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

יש מי שכבר מבקש למצוא הרכב חלופי לקואליציה הנוכחית. החיזורים אחר מפלגת העבודה והחרדים אינם פוסקים. סוגים מיני סוגים שונים של הרכבים קואליציוניים נזרקים לחלל האוויר, עם פנקסים שלופים ונוסחאות מתמטיות. העניין הוא שבסופו של דבר, בהיעדר אוטוריטה, שום מרקחה קואליציונית לא תצליח לייצב את ממשלת נתניהו השלישית, במידה שכל שותף בה ימשוך לכיוון אחר. ל'יש עתיד' יש אינטרס גדול להוביל לבחירות חדשות בשנתיים הקרובות, בהנחה שיתברר, כי תכניתו הכלכלית של לפיד צלחה, ובהנחה שיסתמן, כי הנושא המדיני נמצא במבוי סתום. מפלגת העבודה לא תוכל להצטרף לקואליציה שאין בה מהלך מדיני משמעותי. 'הבית היהודי' רואה את הליכוד מתפורר ומבקש להגיע לידי מצב שבו הוא ישמש בית לרבים מפליטי המחנה הלאומי. החרדים לא ימהרו להצטרף לקואליציה דווקא כאשר תחושת הרדיפה בציבור החרדי היא בשיאה. מדובר במקדם מנדטים רציני. נתניהו עצמו, הכרוך אחר ליברמן, יודע היטב, כי החברה הישראלית עצמה נמצאת בסימן חילופי־דורות במנהיגותה.

כאשר הודיע לי יועץ בדימוס לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שלפיד יהיה ראש הממשלה הבאה, גיחכתי אגב שתיית קפה עמו ליד תיאטרון 'הבימה'. אולם ההסבר שלו היה יותר משכנע מהקביעה עצמה: החברה הישראלית נמצאת באותו מקום שבו הייתה כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה בשנת 2001, רק הפוך. בעוד שאז כמהה ישראל למנהיגות מנוסה, ותיקה, שתעשה סדר בבלגאן, היום החברה כמהה להנהגה צעירה ובוטחת שתראה לה את הדרך קדימה. כשטענתי כנגדו, כי נתניהו הוספד פעמים רבות והיה, כמו שמעון פרס, "כעוף החול", הוא ביטל את דבריי והציג כהוכחה את המתרחש בליכוד. גם בליכוד, אמר, מריחים את ריח השינוי. גדעון סער, השקט שבשרי הליכוד, לא מתכוון לאפשר לנתניהו להשתלט עם ליברמן על המפלגה. הקרב על מזכירות הליכוד, בין השר ישראל כ"ץ לבין מירי רגב הנתמכת על־ידי סער ומתנגדת לאיחוד, הוא עדות לכך שגם במפלגה מבינים שהדברים השתנו.

האפשרות שתיערכנה בחירות בישראל בשנה־שנתיים הקרובות מנוגדת לחלוטין לעובדה שהמדינה זקוקה בעיקר ליציבות שלטונית ולא לחילופי־דורות. לפחות לא עכשיו. בעשרים השנים האחרונות, רפורמטורים גדולים שבאו במקום שמרנים (רבין שהחליף את שמיר, ברק שהחליף את נתניהו) הנחילו אכזבה רבה לעם. כדאי לו, לראש הממשלה, להתעורר ולהבין, כי בקצב הזה, סחרחורת־הבחירות היא רק עניין של זמן. אם לא יעשה מהלכים נחושים כדי להשיב את סמכותו ולכונן מחדש את האוטוריטה הפוליטית שלו, כהונתו במשרד ברחוב בלפור תהיה קצרה בהשוואה לזו הקודמת.

על נתניהו לשאוף לקואליציה חדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.5.2013

המשבר המלאכותי שמייצר שר האוצר, יאיר לפיד, סביב סוגיית השוויון בנטל, הוא קדימון למשבר הגדול האמתי. התנהלותו של יו"ר 'יש עתיד' דומה להתנהלות אנשי קדימה בוועדת פלסנר הנשכחת. המטרה הייתה לפוצץ את הדיונים, לצאת עם הישג פוליטי וללכת לבחירות. כאן, לפיד איננו רוצה לפרק את הממשלה. בינתיים. הוא מעוניין בהישג משמעותי לאחר שתדמיתו הציבורית נשחקה לחלוטין בעקבות הצעת התקציב המתפוררת שלו, שהפרה כל התחייבות שנתן לבוחריו והפכה למיזוג גרוטסקי של העלאות מסים סוציאליסטיות והגדלת הגירעון, בצד רטוריקה ליברלית של תחרות ופנייה למגזר העסקי. 'יש עתיד' רוצה בהישג כדי לרצות את ציבור בוחריה הממורמרים, והחרדים הם הטרף הקל ביותר. האבא עשה את הקריירה הפוליטית על חשבונם, הבן רק ממשיך בדרך, גם אם בצורה מגושמת למדי.

העניין הוא, שהחוק לגיוס החרדים יעבור, חרף המשבר. והצעת תקציב כזו או אחרת תעבור, הגם שהאופוזיציה וחלקים מהקואליציה ישחקו אותה עד ההצבעה הסופית. ממשלת נתניהו השלישית תצלח את שני האתגרים האלה. השאלה היא מה יהיה הלאה. בסופו של יום, 'יש עתיד' מתבררת כגורם היוצר משברים ואינו מייצב. מי שמאיים להפיל ממשלה חודשיים וחצי לאחר הקמתה, הוא גורם שקשה לסמוך עליו. הגם שגיבה את מדיניות נתניהו בראיון ל"ניו יורק טיימס", הולך ומתברר כי הזיגזגים של לפיד – גם בתחום הכלכלי וגם בסוגיית השוויון בנטל – מערערים את המשילות ואת יציבות הממשלה. הם יוצרים אי-אמון ציבורי בה. הרי בהסכם הקואליציוני עם הליכוד ביתנו, התחייב לפיד להעדיף סנקציות כלכליות ולא פליליות על משתמטים משירות חובה. הניסיון לערער את הקואליציה תוך הפרת ההסכם הקואליציוני, שנובע ממצוקה פוליטית, מעיד כי בטווח הארוך, לנתניהו יהיה קשה לסמוך על שר האוצר כשותף פוליטי נוסח אהוד ברק או אלי ישי. אם תכנית לפיד לשיקום הכלכלה תיכשל, הוא עלול לייצר משברים בתחומים אחרים כדי להאפיל על כישלונו בנושא הכלכלי ואגב כך להטיל את האחריות הכוללת על שר האוצר הקודם, ד"ר יובל שטייניץ, ועל רה"מ המכהן.

נשיא המדינה, שמעון פרס, הציע לנתניהו לקיים בחירות חדשות לאחר המשבר שנוצר לאור הברית בין לפיד ובין בנט. גם כותב שורות אלה הציע הצעה דומה. רה"מ סירב, ואולי בצדק. הבעיה היא, שקואליציה מהסוג הזה אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים, כאשר השותף המרכזי בה מתמקד באינטרס הפוליטי ולא בזה הלאומי. בסופו של יום, לפיד עלול לייצר משבר נוסף, והפעם סביב הנושא המדיני. הוא גם יכול לגייס את ציפי לבני ולסכל את אפשרות צירוף מפלגת העבודה לממשלה כחלופה ל'יש עתיד'. נתניהו יתקשה לשרוד עם קואליציה של 61 חברי כנסת. מבחינת רה"מ, התנהלותו של לפיד צריכה להוות נורה אדומה בכל הנוגע לעתיד הממשלה והקואליציה בארבע השנים הקרובות.

הגם שידי נתניהו כבולות לאור העובדה, שהברית עם 'הבית היהודי' שרירה וקיימת, ראוי שכבר עתה יתחילו גישושים בכיוון של הקמת קואליציה חלופית, שעיקרה צירוף מפלגת העבודה, ש"ס ו'אגודת ישראל' לקואליציה, ומהלך מקביל של ניסיון להפרדת 'הבית היהודי' מ'יש עתיד' וחבירה לאנשי 'תקומה' בראשות אורי אריאל. מבחינת רה"מ, התנהלותו של לפיד היא לא רק פגיעה בשלמות הקואליציה וביציבות הממשלה, אלא גם פגיעה באינטרס הלאומי. ישראל זקוקה, היום יותר מתמיד, למצג אחיד מול העולם בנושאים המהותיים ביותר. אם תצטייר הממשלה כמעורערת וכבלתי-יציבה, היכולת לנהל מהלכים מורכבים מול העולם תהיה קשה יותר. כבר יש בממשל האמריקני מי שחושב, שמדובר בקואליציה עם ראש ממשלה רשמי וראש ממשלה בפועל. זו פגיעה קשה בכל מה שחשוב לישראל במדיניותה מול הפלשתינים בפרט ומול איראן, סוריה ומדינות נוספות בכלל.

בממשלה הקודמת, האיומים להפיל את הקואליציה, שבאו מצד מפלגת העבודה, הביאו לפילוגה ולהקמת סיעת 'עצמאות' בראשות שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שסיפקה לנתניהו יציבות ויכולת ניהול ראויה של המדינה לאורך זמן. הפעם, קשה יהיה למצוא אפשרויות זמינות ודומות למשחקים פוליטיים שיאפשרו לייצב את הקואליציה מחדש. לפיד לא יפרוש מהממשלה בגלל עניין גיוס החרדים. הוא ימתין להעברת התקציב. הוא מחכה לבדוק איך יתקדמו המגעים עם הפלשתינים. אם למישהו היה ספק בדבר טוהר כוונותיו של שר האוצר, היומיים האחרונים הוכיחו כי ידיו אינן נקיות: כפי שהצהיר לא אחת, הוא בא לרשת את רה"מ נתניהו. ובמשחק הזה, צפויים משברים רבים עד שיחליט לפיד להביא לבחירות חדשות.

האקדח הטעון של יאיר לפיד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2013

הריאיון שנתן שר האוצר, יאיר לפיד, ל"ניו יורק טיימס", סיפק בידו הזדמנות אפשרית לחלוק על מדיניות ראש הממשלה בשאלה הפלשתינית. מעטים זוכרים, כי טרם התקיימו הבחירות, ביקש יו"ר 'יש עתיד' למשוך אחריו מצביעי שמאל בטענה, כי הוא ייכנס לממשלה רק אם זו תקדם את התהליך המדיני. אולם בריאיון עמו, הביע ספקנות בנושא הפלשתיני ולמעשה יישר קו עם ראש הממשלה נתניהו. ההבחנה שלו הייתה מדויקת: ישראל רוצה שלום וביטחון, הפלשתינים – שלום וצדק (גם אם הפירוש הפלשתיני למונח "צדק" הוא מעוות למדי). בפועל, שר האוצר ממוקם מעט שמאלה מנתניהו ויותר ימינה מציפי לבני. הדבר החשוב במהלך הזה הוא החזית האחידה שישראל משדרת: בשונה מהימים שבהם מפלגת העבודה איימה לפרוש מהקואליציה במידה שלא יחודש המו"מ המדיני, כאן המסר הוא אחיד – כן לחידוש השיחות, לא לציפיות מוגזמות מדי. הגב שנותן מי שאמור היה להנהיג את מחנה השמאל־מרכז ליו"ר הליכוד הוא חשוב, בעיקר כיוון שה"ניו יורק טיימס", שמהווה ה"פרבדה" של הבית הלבן, רצה לשמוע מלפיד מנגינה אחרת. המוסיקה שנשמעה בריאיון הזה הייתה אפוא ערבה לאוזני רה"מ.

ג'ונתן ס. טובין, איש כתב־העת השמרני "קומנטרי", העיר על כך במאמר שפירסם שלשום, כי "לפיד הוא פוליטיקאי ממולח ואם יש מי שיכול להסיר את הקללה מעל המרכז הישראלי, הוא האיש. בין אם ישרוד עד הבחירות הבאות ובין אם לאו, הוא קיבל החלטה חכמה: כל מי שרוצה עתיד בפוליטיקה הארצית, לא יכול להמר עם הקריירה שלו על המיתוס שלפיו הפלשתינים רוצים שלום. אלו שמקווים שלפיד יאתגר את נתניהו בעניין תהליך השלום, מטפסים על העץ הלא־נכון". עד כאן טובין. השאלה המהותית היא, האם ברבות הזמן – ובמידה שהלחץ האמריקני יגבר והפופולריות של שר האוצר תצנח בגלל בעיות כלכליות חריפות – הוא לא יהמר על הסוס הפלשתיני. וכאן צריך לסייג את הציפיות שמפתחים שמרנים בעולם ואנשי־ימין בארץ, בעיקר לאור ההכרזה הברורה של יו"ר 'יש עתיד', כי הוא רוצה עצמו יורשו של ראש הממשלה.

בסופו של דבר, גורלו הפוליטי של שר האוצר יוכרע בנושא התקציבי והכלכלי. נתניהו לו יד חופשית וגם גיבוי רב, יחסית, להעביר תקציב כראות עיניו. אם יצליח לפיד בתפקידו על אף המגבלות הקשות בתקציב (בעיקר העלאת המסים והסירוב לייעל את המגזר הציבורי), ואם ילך למהלך היסטורי מורכב וקשה של הפרטת חברות ממשלתיות גרעוניות וחיסול המונופול של ההסתדרות בתחומים מהותיים לפעילות הכלכלית של ישראל, הוא יבקש לסיים את כהונת הממשלה הנוכחית עם הישג מוכח ביד, שיהווה עבורו הפלטפורמה לבחירות הבאות. אולם אם מהלכיו לא יצליחו, בצר לו יבקש לפיד הישג בנושא המדיני – הישג שיביא לידי כך שהבית הלבן יחבק אותו ויפריד אותו מנתניהו על מנת להפוך אותו לחלופה לראש הממשלה. ומי שחושב ששינוי־דעות כזה איננו אפשרי, מוזמן לעיין בהתחייבויות שר האוצר לבוחריו בינואר האחרון ולהשוותן למעשיו בפועל. ההבדלים והזיגזגים מעוררי־פלצות.

בטווח הקרוב, ישראל תידרש להתמודד עם סוגיות ביטחוניות מורכבות, מלבד הנושא הפלשתיני. המצב בסוריה, האיום האיראני, מצרים המתערערת וגם ממלכת־ירדן השורדת אך בקושי – כולם יהיו על שולחן הקבינט המדיני־ביטחוני, שלפיד חבר בו. גם בירושלים וגם בוושינגטון מבינים, ש"אביב העמים" הערבי הופך להיות חורף אסלאמי קפוא יותר משחשבו. ישראל חייבת, בהקשר הזה, לעמוד מול העולם בכלל, ונוכח וושינגטון בפרט, עם מצג מנהיגותי אחיד, מסרים זהים ומדיניות קשוחה ששמה במרכז את האינטרס הלאומי הישראלי. אפשר רק לקוות, כי שר האוצר ימשיך לנקוט במדיניות אחראית בנושאים מרכזיים כאלה.

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

טור שבת: עדיף לזגזג פעמיים

החלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. וחמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

ההסתמכות של לפיד על עיני ונשיא המדינה פרס לא תעזור לו. הוא זקוק לגיבוי של נתניהו. ראש הממשלה לא ימהר לשאת את שר האוצר על האלונקה. בימים הקרובים, ייהנה מכך שהמחאה החברתית המתעוררת מתעללת בשר האוצר הטרי. כאשר תוגש הצעת התקציב לממשלה, נתניהו עוד עשוי לרכך את הגזירות ולהיראות כחברתי מול לפיד. זה עשוי להועיל לליכוד שהפך לגווייה פוליטית. זה יכול לגרום לציבור לאהוד את נתניהו ולסמוך עליו מחדש, הגם שהבור התקציבי נוצר במשמרת שלו ושל שטייניץ. הימין המבקש תקומה יכול להרוויח מכך, שמי שנתפש כאכזרי הוא זה שצמח בערוגות הההפגנות הגדולות בכיכר הבימה לפני שנתיים.

הקרב על התקציב יהיה קשה מנשוא. אם בסופו של יום יגבה נתניהו את לפיד, לא מן הנמנע שהוא גם יגבה במקביל כל מיני מורדים חברתיים בסיעת הליכוד כדי למתג מחדש את המפלגה כחברתית. אופיר אקוניס כבר החל לצייץ נגד שר האוצר, וידוע כי כל ציוציו של סגן השר נעשים ברשות ובסמכות. לאחר שיעבור יו"ר 'יש עתיד' את כל המשוכות והמהמורות הפרלמנטריות שמכינים לו באופוזיציה, ובסופו של יום יועבר התקציב, הוא עלול למצוא עצמו חבול, מרוט, מנודה ומבוזה. יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, מתכוונת לעשות על גבו את דרכה לראשות מפלגתה בבחירות המקדימות הקרובות. ובבוא העת, אם בשל סכסוך יזום מצד נתניהו ואם בגלל סכסוך שיפרוץ בינו לבין לפיד, עשויה היא להחליפו במשרד האוצר כדי לעשות תיקון חברתי. ראש הממשלה ירוויח במקרה הזה פעמיים: גם העביר תקציב של גזירות וקיצוצים, גם החליף את שר האוצר המאכזב וגם הכניס לממשלה את מפלגת העבודה שמנהיגתה משוועת לניסיון מיניסטריאלי ולהישגים בשטח. ואם יחימוביץ תיכנס פנימה, אפשר יהיה להעיף באותה הזדמנות גם את בנט וחבריו, ולהחליפם בדרעי ובליצמן הכמהים לשלטון.

נתניהו, שיכול ללמד שיעורי־הישרדות מה הם, הציל את הקואליציה שלו כאשר פילג את מפלגת העבודה שאיימה להפילו. הוא עשה את הלא ייאמן והביא להגליית שריה לאופוזיציה. כדי לחסל את לפיד פוליטית, רה"מ יכול ברגע הנכון להעיפו לספסלים האחוריים במליאה. הוא יודע, כי המאכזבים מתים באופוזיציה מוות פוליטי בלתי־קדוש בעליל. אולי בקדנציה הבאה, ימנה את לפיד לשר המשפטים. אם שר האוצר רוצה למנוע את התחסלותו הפוליטית, עליו לזגזג שוב ולחשוב מחדש על הקיצוצים והגזירות. בין כה וכה, בפינה ממתין הדוד הטוב אולמרט, שאינו מתכוון לוותר על חלומו להיאבק מחדש על ראשות הממשלה. עדיף לזגזג פעמיים מאשר לחסל קריירה פוליטית מבטיחה בחודשיים.