ארכיון תג: יאיר גרבוז

גינטר גראס והאמת של השמאל הישראלי

חוג הקצינים של דיקטטורת הקונפורמיזם הספרותי בישראל קפץ לדום כאשר שר הפנים ישי הודיע, כי הסופר והמשורר גינטר גראס, אבי הפואמה הרואה בישראל סכנה לשלום העולם, הוא בבחינת "פרסונה נון גראטה" בישראל. הסופרת רונית מטלון אמרה בתגובה לדברי שר הפנים: "שישים את גראס על המרמרה, שיטביע אותו בים – הכול קשקוש, התלהמות ריקה. איזו ביקורת ישי מוכן לשמוע? ממתי לאלי ישי היה יחס לתרבות? הוא שמע את שמו של גראס אי פעם?" הסופר אייל מגד קבע, כי ישי "בחיים לא קרא מלה של גראס, אין לו מושג מי זה… הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר פנים בממשלה. ראש הממשלה צריך לפטר אותו אחרי האקט הגזעני והפרימיטיבי הזה, הנובע מבורות".

קלט את תעמולת הזוועה. גינטר גראס

קלט את תעמולת הזוועה. גינטר גראס

פוליטרוק המהפכה החברתית, יאיר גרבוז, הגדיל לעשות כשטען: "בשלטון הישראלי נשארה רק טיפשות… זה כבר לא ימין, לא דת ולא כלום, זה רק טיפשות. אני חושב שבקרוב לא רבים ירצו להשתמש בזכות הזו, להיכנס לפה. הקשר בין גירוש לשירה הוא קשר הגיוני למי שהשירה היחידה שהוא מכיר היא שירתו של עובדיה יוסף. זה אידיוטיזם. לא מדברים על שיר ועל אלי ישי באותו משפט. כשמדברים על אלי ישי לא מדברים על שירה וכשמדברים על שירה לא מדברים על אלי ישי".

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין כי גבהות-הלב הספרותית היא, למעשה, גזענות מכוערת מהסוג המטורף ביותר. על גראס הם מרחמים; "סנילי", זו המלה החריפה ביותר שהם מוכנים להגיד עליו במסגרת הגינויים לדבריו. אבל על שר הפנים הם אינם חסים. שהרי ברור כי חרדי מזרחי איננו קורא שירה. וידוע כי החרדים בורים בכל הנוגע לעולם הספרות. התגובה הפבלובית האוטו-אנטישמית הזו איננה חדשה במחוזות השמאל, אך כל אימת שהיא מבצבצת מעל הביצה הסרוחה של הקונפורמיות הספרותית בישראל, גסותה ניכרת יותר ויותר. כדאי אפוא להעלות את השאלה, מדוע ישי הפך למטרה ולא גראס. איך זה שהיוצרות נתהפכו. מה קרה ששר הפנים עומד במוקד הדיון ולא המשורר איש האס-אס? זו לא רק גזענות. יש בזה משהו עמוק יותר.

גינטר גראס מבטא את השקפת העולם העמוקה של השמאל. הוא, והם, רואים בישראל סכנה אמיתית לשלום העולם. טרמינולוגיית הכיבוש, היוצאת מתוך שיח הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, מציבה את העולם הנאור, ה"מתקדם", מול ישראל והישראלים. גראס לא היה כותב את שכתב אלמלא היה יודע בוודאות גמורה שהדברים ייפלו על אוזן קשבת. גם הוא קורא את שיח השטנה המתחולל בסצנה הספרותית בארץ נגד נתניהו ומדיניותו. גם הוא קשוב לרעל שמטפטפים בעיתון "הארץ" נגד מדינת היהודים. חתן פרס נובל לספרות פשוט תירגם לשירה את תעמולת הזוועה שיוצאת מדי יום משופרות השמאל. הוא, להבדיל מהם, לקח את הדברים עד הסוף: אם ישראל היא ספרטה של מנוולים, הרי שנשקפת סכנה לשלום העולם מצד מדינת היהודים. כי את הפרשנויות והטורים והמאמרים שמתפרסמים מדי יום נגד נתניהו צריך לתרגם, בסופו של דבר, למסקנה אחת כוללת: ישראל איננה לגיטימית.

המחזאי, המשורר והסופר המהולל איננו צריך להיחשב כמעין סטייה בעייתית מהשיח הנורמטיבי של השמאל. הוא-הוא השמאל. הגולם לא קם על יוצרו. הוא לא הממזר כי אם הבן החוקי של שיח שלם המציב נרטיב שבו ישראל היא מדינה של עוול שכל קיומה מושתת על כיבוש עם זר ודיכויו. במובן הזה, ראוי לשבח את גראס: הוא פשוט הלך צעד אחד קדימה ביחס לרעיו בשמאל הישראלי. הוא לא היסס ותירגם את הנחות היסוד למסקנה אחת פשוטה. גינטר גראס הוא כתב-אשמה לשמאל לא פחות משהוא תעודת-עניות לעצמו. את האנטישמיות הזו, המתחפשת לאנטי-ישראליות "בלבד", צריך לזקוף לחובתם של אלה אשר מזינים את העולם בתעמולת כזב אנטי-ישראלית על בסיס יומיומי. הפואמה המקאברית של המשורר הנאצי בדימוס היא, הלכה למעשה, תוצאה של אינספור מניפסטים של שנאה היוצאים תחת ידם של חבורת מתנגדיה המובהקים של הציונות. את גינטר גראס צריך להשאיר מחוץ לגבולות ישראל. אבל את חבריו לשיח השנאה צריך להותיר מחוץ למחנה. הוא והם חצו כבר מזמן את הגבול. לשאלה את מי הם משרתים, כבר מזמן יש תשובה אחת ברורה.

ברוטשילד הקמנו את מדינת פלשתין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2011

החום האביבי והנעים שאפף את בתי הקפה בשדרות רוטשילד ובנווה צדק, עמד להפוך באחת לחום מאיים ומעיק. העשרות הרבות של אנשי השמאל שהתאספו בכיכר הקטנה שליד בית דיזנגוף אשר בדרום שדרות רוטשילד, בואכה רחוב אלנבי בתל אביב, כמעט התמזגו לרגע עם מפגיני הימין אשר הפגינו במדרכה מולם, צועקים לעברם קריאות גנאי. כאשר ניסתה השחקנית חנה מרון בת ה-87 להקריא את הכרזת העצמאות הפלשתינית, שחוברה בידי יהודים, היא נתקלה בקריאות קשות לעברה. "שכחת מה שעשו לך במינכן", הטיחה בה בקול צרוד מפגינה שנעמדה על הספסל בשדרה. בסוף נטלה מרון בידה את המיקרופון, וכשברקע קול משרוקיות וחצוצרה מרעיש אוזניים, הקריאה מרון בהגייה ברורה את ההכרזה שחוברה.

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו. בפלשתין קם העם הפלשתיני, בה עוצבה דמותו", קראה מרון, כשמסביבה חוליית הגנה של חבריה, מונעת משלושה מפגינים ימנים ששיערם זרוע בשיבה לסכל את המעמד ההיסטורי. "אנו החתומים מטה", המשיכה, "קוראים לכל אדם שוחר שלום וחופש ולכל האומות – לברך על הכרזת העצמאות הפלשתינית, לתת יד ולפעול כדי לעודד את אזרחי שתי המדינות לקיים ביניהם שלום על בסיס גבולות 67', והסדרים המוסכמים ביניהן". "סופו המלא של הכיבוש", סיכמה, "הוא תנאי יסודי לשחרור שני העמים, לקיומה של הכרזת העצמאות הישראלית ולעצמאותה של מדינת ישראל".

כאשר סיימה מרון את דבריה, זעקו לעברה מפגיני ימין שצצו מתוך הקהל קריאות גנאי. כתב רשת "אל-ג'זירה" נדחף מעט פנימה כדי לשדר את ההמולה המתרחשת. הסופר ספי רכלבסקי, מנחה ההפגנה, החל לנאום ולגדף את ראש הממשלה נתניהו. "נתניהו הוא ראש ההסתה ומתחתיו מתחילה הפגיעה בזכויות האזרח!", זעק רכלבסקי בקול ניחר, והוסיף: "האיש הזה רומס את הדמוקרטיה. אלה אותם אנשים שהביאו את יגאל עמיר! נתניהו מביא עלינו יגאל עמיר חדש. הוא מסכן את עצם קיומנו. הוא מדיח ומסית. הקלפי לא קובעת לגיטימיות, הכרזת העצמאות קובעת אותה, והאיש הזה הוא לא לגיטימי! תזכרו שגם בגרמניה הכריעו הקלפיות!". ההסתה המופרעת נגד ראש הממשלה רק חיממה עוד יותר את מפגיני הימין.

מפגינים מתעמתים עם יעל דיין. צילום: פלאש 90

מפגינים מתעמתים עם יעל דיין. צילום: פלאש 90

רונית, בת להורים יוצאי אצ"ל ולח"י ("הם הכירו את בגין", אמרה לי בגאווה), לא ידעה את נפשה נוכח הדברים. היא הטיחה עלבונות לכל עבר כאשר כינוה מפגינים "נאצית", בעודה עוטה על גבה את דגל ישראל, שאותו נמנעו משתתפי ההפגנה להניף. "קראתי אתמול ב'פייסבוק' על ההפגנה שמתקיימת. הבן שלי פעיל ב'אם תרצו'. בשמאל לא מבינים את האסון שהם מפילים על המדינה". פעילי השמאל העצבניים ניסו להסיר מגבה את הדגל, וכמעט שדחפו אפיים ארצה את כותב שורות אלה, על שהעיז לראיין מפגינה שאינה מיישרת קו עם מכריזי העצמאות הפלשתינית.

לרגע היה נדמה כי התלהטות הרוחות תוביל לאלימות. יאיר גרבוז פילס את דרכו למיקרופון והחל לשאת את נאומו, לקול צפצפות ומשרוקיות המפגינים מן העבר השני. "יאיר גרבוז, אל תקשיב למוסתים של נתניהו שמביא עלינו שוב את יגאל אמיר", זעק לעברו ספי רכלבסקי. "המשטרה לא מגינה עלינו כמו שלא הגנה על יצחק רבין", המשיך רכלבסקי לצעוק, אבל למעט קריאות המחאה הקולניות שמנגד, לא אונה רע לסופר המתלהם. אחד-אחד עלו נואמים והשתלחו במדינה, בראש הממשלה ובימין. "הימין הישראלי בגד בציונות!", קרא המחזאי יהושע סובול לקול צהלות הקהל.

בקהל הסתובבו כחתנים ביום שמחתם כמה מאנשי מרצ ו'שלום עכשיו', בהם יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ לשעבר מוסי רז, השוקל להתמודד על הנהגת מרצ. בין מפגיני הימין, ניצב לפתע ח"כ ראלב מג'אדלה, שהתראיין כמעט ללא הפרעה, חנוט בחליפה מהודרת, מפקח מרחוק על השמאל היהודי המקים במרכז תל אביב את פלשתין. לטיף דורי, בעבר איש המחלקה הערבית של מפ"ם וגבעת חביבה, הקריא את ההכרזה בערבית למען תובן גם ברמאללה ובעזה. בקהל ניסו כמה מפגינים, מהשמאל דווקא, לחתום את העצרת בשירת "התקווה". הם לא זכו לשיתוף פעולה ושירת הפגנתם באמצע נגדעה. "התביישתי נוכח הקריאות נגד נתניהו", הפטירה לעברי חברה ותיקה הפעילה בחוגי השמאל מזה שנים. המפגינים התפזרו כאשר ברקע חצצה המשטרה בין מפגיני שמאל וימין שביקשו להמשיך את ההמולה עוד דקות ארוכות. כעבור זמן לא רב פרשו כולם לשגרת חול המועד, ממתינים להיפגש בסיבוב הבא, עת תעלה בעצרת האו"ם ההצעה להכיר רשמית במדינת פלשתין.

הקומיסר יאיר גרבוז ועצרת הבריגדות האדומות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.11.2010

בסוף השבוע האחרון, הצטרפה ישראל למועדון המכובד של ונצואלה, קובה וצפון קוריאה. במשך שעתיים, שודרה בערוץ הראשון, ברשת ב' ובגלי צה"ל תעמולה שמאלנית גסה, שטיפת מוח בולשביקית בלתי-פוסקת, נגד הממשלה. בשום מדינה דמוקרטית, לא זוכה עצרת תעמולה של השמאל לזמן איכות רב כל כך על המסך. יאיר גרבוז ויונתן בן-ארצי הפליאו לעשות שימוש פוליטי בעצרת. זה גבל בהסתה למלחמת אזרחים ולהפלת השלטון.

מבחינה תודעתית, חזרו הימין והשמאל לשנת 1999. השמאל מסית נגד נתניהו, הימין מפורר במאבק על ג'בלאות ביו"ש, "אנשי הרוח והאמנים" (הכינוי הקומוניסטי למחלקה התרבותית במפלגה) מתריעים מפני הסכנה הנשקפת מהשלטון והממשל האמריקני בוחש בפוליטיקה הישראלית. לכולם ברור כי בפעם הבאה, האליטה כבר לא תקבל ניצחון של נתניהו בבחירות. בבחירות הקרבות, ניצחון של הימין כבר יעביר את השמאל הישראלי לאזור הדמדומים שבין פעילות חתרנית בוטה-אך-חוקית ובין בגידה ברורה במדינה.

נאום קסטרואיסטי. יאיר גרבוז

נאום קסטרואיסטי. יאיר גרבוז

העצרת האחרונה לזכר רבין מסמלת את הטרגדיה של השמאל הישראלי. 15 שנה אחרי, כשבתווך פיגועי השמדה מטורפים של הפלשתינים נגד יהודים, אינתיפאדה רצחנית ומסע מטורף של דה-לגיטימציה לישראל, השמאל עדיין מסרב להיפרד מתהליך אוסלו ומהרטוריקה שלו, וגם מהאחריות לתוצאותיו הרות האסון. 15 שנה אחרי, ממשיך השמאל לצלוב את נתניהו על אף שנבואותיו באשר לטילים שייפלו על ישראל מעזה – נבואות שרבין המנוח בעצמו פטר כפרנויה – התאמתו. שוב מציירים את נתניהו, שעתה מזהיר מפני הטרור האסלאמי והאימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי, כפרנואיד הזוי.

העצרת הזאת מוכיחה שוב עד כמה השמאל איננו כשיר לשוב לשלטון. השמאל הישראלי של נובמבר 2010 הוא אוטופי יותר, קיצוני יותר, אלים יותר. התמנון השמאלני, עם זרועות כמו 'הקרן החדשה לישראל', מופיע היום כגורם החותר תחת השלטון והלגיטימיות שלו. זו לא המורשת של ראש הממשלה שנרצח, שהתנגד למדינה פלשתינית, לביתור ירושלים, לשיבת הפליטים, לחזרה לגבולות 67' ולמושגים כמו "כיבוש". זו המורשת של שרידי מרצ והקומוניסטים.

העצרת שנערכה בכיכר על-שם ראש הממשלה שנרצח צריכה לתת אות אזהרה לימין מפני מה שעלול לקרות אם ימשיכו לתמרן, לסנדל, לחבל ולפגוע בהתנהלות התקינה של הממשלה, בראש ובראשונה של נתניהו. כבר היום יש בשמאל קולות שקוראים לאחד את הציבור הערבי מאחורי המפלגות הגדולות – קדימה, העבודה ומרצ – על מנת להקים בבחירות הבאות גוש חוסם נוסח 1992: קדימה-עבודה-מרצ-ערבים. אלה קולות שנשמעים בתוך מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה. האלטרנטיבה הזאת היא ריאלית. די בכך שקדימה, העבודה ומרצ יזכו בבחירות הקרבות ב-50-51 מנדטים. את השאר יתנו המפלגות הערביות.

הגיעה השעה שהימין הישראלי, ובפרט הימין החדש והניאו-שמרני, יתארגן מחדש על מנת לתת מענה למתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית. העובדה שישראל היא כלכלה משגשגת כלל לא זוכה לביטוי בתקשורת. העובדה שקיימת בישראל מחתרת פוליטית ערבית שעושה כבשלה בכל עריה וכפריה פשוט איננה מוצפת לדיון הישראלי. העצרת בכיכר רבין היא אזהרה לימין: בהיעדר תנופה פוליטית ורעיונית מחודשת, בדומה לזו שמתרחשת בארה"ב אצל הרפובליקנים, עלולה ישראל למצוא את עצמה עם מיני-אובאמה – ממשלת הנשענת על קולות אנטי-ציוניים ופרו-פלשתיניים המכוונים בשלט-רחוק מלשכת אבו-מאזן – שהנזק שייעשה על-ידה הוא כאין וכאפס בהשוואה לזה שנעשה על-ידי הצמד אובאמה וקלינטון.

העובדה שהשמאל הישראלי משתולל בפריים טיים בכיכר העיר ממחישה היטב כי יש פה מישהו שמפנטז על מלחמת אזרחים עם בריגאדות אדומות מהבית הלבן שיבואו לסייע לשמאל הנצור אל מול הפשיסטים שבשלטון. מי שחושב שזה ייגמר בכיכר העיר ובכמה נאומי טרוניה של ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת, טועה. זה יכול להיגמר בקמפ דייויד נוסף הרוכב על אצבעות הח"כים הערבים ובטעות מדינית פטאלית שתעלה בחייהם של אלפי יהודים.