ארכיון תג: חמאס

הגיעה העת לחזור לשפיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.10.2011

ישראל היא מדינה שמאוהבת בקונספציות. קריסתן איננה גורמת ליותר מדי חשבון נפש באליטה הביטחונית והמדינית הישראלית. לא צריך לחזור למלחמת יום הכיפורים, או למחדל הסכם אוסלו, כדי לבחון את קריסת הקונספציות שישראל הייתה מכורה להן. בתוכנית ההתנתקות, כל האליטה הביטחונית הצדיעה לסיסמת ההפרדה שטבע אהוד ברק, שבה דבק אריאל שרון – "אנחנו כאן, הם שם" – כאילו הפלשתינים לא ירצו לבוא לכאן אחרי שנברח משם. אם בכירי מערכת הביטחון היו מתנגדים למהלך ההרסני הזה, שהביא להקמת חמאסטן, כל פרשת גלעד שליט הייתה נחסכת מאיתנו, שלא לדבר על ירי הטילים לעבר יישובי הדרום. אבל הרוב, ובפרט התקשורת, צהל סביב הגירוש המזוויע מגוש קטיף.

חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"ם

חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"ם

עוד קונספציה: ישראל שעטה למלחמת לבנון השנייה אחוזת אמוק. כולם הריעו לראש הממשלה ולשר הביטחון, שניהם "אזרחיים", שנכנסו חזק בחיזבאללה. זה נגמר בסיפורי הבעתה שזרמו לוועדת וינוגרד על "אי-מוכנות צה"ל למלחמה", ארבע מלים מכובסות שמאחוריהן ניצב כישלון צורב. ויש עוד אחת, רק כדי לסיים את שלב הטעימות. עד לפני כמה חודשים, בכירים במערכת הביטחון זרזפו ללא הרף את הקשקוש על "האופציה הסורית" להחלשת הסרבנות הפלשתינית. אם זה היה תלוי בכמה מטובי הביטחוניסטים, ישראל הייתה נסוגה לשפת הכינרת, עם חיזבאללה וצבא סוריה הפשיסטית יושבים ברמת הגולן ומאיימים על חיפה והצפון. בהשוואה לתסריט האימים הזה, עסקת שליט היא משחק ילדים.

נתניהו חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. במבחן המדינאות, הוא אולי המדינאי היחיד שקם פה והצליח להתריע בשער, בזמן אמת, על מחדלים. רק לאחרונה, הוא סירב ליפול בשבי הקונספציה האחרונה על "ספטמבר השחור", "אוקטובר האיום" וכל מיני חזאי מזג אוויר וגיאולוגים המפחידים עם מפות של צונאמי וסיסמוגראפים של רעידות אדמה. נתניהו חתם על עסקת שליט בעיניים פקוחות ומפוכחות: הוא יודע היטב את שידע לפני כמה שנים – שחרור הגנרלים של הטרור והמרצחים הקשים ביותר מהווה בעיה ביטחונית קשה לישראל, שהשלכותיה עלולות להיות מרות ביותר. שליט הפך לחלק מהאתוס הלאומי והצבאי, ולנתניהו לא הייתה ברירה ממשית והעסקה הייתה מתחייבת.

הבעיה מתחילה כשבמערכת הביטחון מתחילים להבטיח ששחרור למעלה מאלף מרצחים ומחבלים הוא דבר שישראל "יודעת להכיל". נבנית פה איזושהי קונספציה, שלפיה ישראל יודעת להתמודד עם השלכות העסקה הזאת. כולם עסוקים בהרגעה מתמדת של הציבור. התקשורת כבר מתכוננת לפסטיבל גדול. מתנגדי העסקה עוברים דה-לגיטימציה שיטתית כאשר שום טענה מטענותיהם לא תידון ברצינות הראויה בבג"ץ. ברגע שנבנתה הקונספציה, ישראל הופכת לים של חשיבה אחידה, מורשת הקולקטיביזם הרעיוני שנמצאת בדי-אן-איי שלה. עסקת שליט יצאה לדרך בלי דיון ציבורי, בלי שיח אמיתי על הרשימה, ללא יכולת לתת לציבור הרחב, ולמיעוט המתנגד לעסקה, לומר את דברו. יכול להיות שלא היה מכך מנוס אם רוצים להגיע לעסקה מהירה וחלקה עם החמאס, אבל ישראל הופכת להיות שבויה יותר ויותר בקונספציות שבדיעבד מתברר עד כמה הן הרות אסון.

זה טוב שגלעד שליט חוזר הביתה, ומגיע למשפחת שליט להוציא לגמלאות את הקמפיינרים והפעילים והאנשים המסורים שגייסה למען שחרור בנה. לטובת האתוס הישראלי, גלעד צריך להיות במצפה הילה ולא במרתפי החמאס בעזה. אך בד בבד עם השמחה הגדולה נוכח חזרתו, ראוי לקיים דיון ציבורי ללא פניות, וללא סתימות פיות. אין צורך במעשיות על כך שהעסקה הזאת היא הטובה ביותר שניתן היה להשיג. היא הכי פחות גרועה שניתן היה לקוות לה. שום מדינה על פני הגלובוס לא הייתה חותמת על עסקה כזו, ואפילו לא על רבע עסקה מהסוג הזה. כל שניתן לבקש הוא להפסיק לסמם את הציבור עם הרגעות שווא. ודבר אחד אחרון: פרשת קו 300 הייתה קו פרשת המים שבה הפסיקה ישראל להילחם בטרור והחלה לחשוב כמו ארגון זכויות אדם שוויצרי. הגיעה העת לגבש הסכמה שבשתיקה: להבא, רצוי להביא את שבויי האויב בארונות, ולא לכלוא אותם למאסרי עולם ממושכים. את אמנה מונא, למשל, היה צריך להביא חזרה למולדתה במצב צבירה שונה ממצב הנוכחי. הגיעה העת שמול הטרור הפלשתיני, בג"ץ ו'בצלם' יואילו לזוז הצידה.

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.

המשבר ביחסי ישראל-תורכיה: חוזרים לימי מצדה?

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את התהליך שעוברת תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן: האסלאמיזציה של החיים הציבוריים, השאיפה לכינון אימפריה אזורית והרצון להנהיג את המוני המוסלמים ולאחדם תחת פאן-אסלאמיות, כל אלה מאפיינים את החיים התורכיים מזה שנים. תורכיה, שנדחתה על-ידי האיחוד האירופי, פונה לעמדה עצמאית. ארדואן איננו מבקש לחסל את הדמוקרטיה התורכית, וספק רב אם המודל האיראני קורץ לתורכים נוכח החיים הציבוריים השוקקים שם. תורכיה מבקשת לקבל עצמאות מהמערב, מרעיונות המודרניזציה ומהשקפות ליברליות, ולבסס את עצמה כמעין דרך שלישית להגמוניה אסלאמית, המשלבת אסלאם עם דמוקרטיה. גם האסלאמיסטים (והאסלאמיסטיות, לא פחות חשוב) אינם מבקשים לפגוע בחופש הפוליטי והאזרחי בתורכיה. העובדה שנדחו על-ידי המערב שוב ושוב דחקה אותם לכיוון אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני ואף פרו-איראני.

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

בישראל יש הבנה מעטה למתרחש בתורכיה. במדינה שבה רואים בעיות בעיקר דרך הכוונת של הרובה, יש מי שמתקשה להבחין בין אחמדינג'אד לבין ארדואן. אי-הבחנה כזו מלמדת על טיפשות או על עיוורון. למרות מגמות ההקצנה הניכרות בתורכיה, אין כמעט שום גורם שם שחותר לרומן בלתי-מסויג עם איראן. התקרבותם והתרחקותם של התורכים ממדינות שונות נגזרת בעיקר מהאינטרסים שלהם. שר החוץ אחמט דאבוטולו, שפיתח את מדיניות ה"אפס בעיות", מבקש לשמור על "הערכים התורכיים" גם במחיר של נסיגה מהמדיניות המבקשת להימנע מחיכוכים אזוריים. אם בישראל היו מבינים את המתרחש בתורכיה, לא היו שולחים חיילים עם רובי צבע לנחות על סיפון ה'מאווי מרמרה' אלא מאפשרים לה להגיע למקום חפצה. ספינה אחת בעזה הייתה גורמת נזקים פחותים בהרבה בהשוואה לפרשת משט השטנה. ואילו ישראל הייתה מוחלת על כבודה ומתנצלת בפני התורכים עוד הרבה לפני פיצוץ היחסים בסוף השבוע, ארדואן היה נדרש להוריד את הלהבות בעל כורחו.

הבעיה הגדולה היא שלישראל אין מדיניות חוץ. ספטמבר הגיע, וישראל נכנסת אליו ללא בדל מדיניות. הקו הנוכחי של משרד החוץ הוא התעלמות מהאו"ם, ויתור עליו לשם הישגים דיפלומטיים, נטישת הקהילה הבינלאומית (לרבות צרפת, ידידה גדולה של ישראל), התייצבות נגד ממשל אובמה אגב פלרטוט עז עם הרפובליקנים שנראים יותר ויותר כקריקטורה של עצמם, וחשוב מכל: זניחת כל אפיק מדיני שיאפשר את הפחתת בידודה של ישראל בעולם. אפשר לקרוא לזה "מדיניות מצדה" שהשורה התחתונה בה היא חירות או התאבדות. מדינה שמתנהלת כאילו המערב הוא הנציב הרומי פלביוס סילבה וההנהגה הישראלית היא בעצם אלעזר בן-יאיר, משאירה פתח אחד בלבד ליהודים: גורלם של אלף המתבצרים במצדה.

מוסרית, הצדק עם ישראל: בעזה יש ישות אסלאמית רדיקלית המבקשת להשמיד את מדינת היהודים. הפלסטינים אינם בשלים לסיום הסכסוך ודומה שאין להם לגיטימציה מצד עמם לעשות ויתור כלשהו. בארצות רבות מתנהל שיח שטנה אנטי-ישראלי עם ניחוח אנטישמי מובהק. עם זאת, השאלה היא מה הלאה. מה קורה כשמקבלים את הנחות היסוד האלה. סוגרים את כל שמי ישראל בכיפת ברזל ענקית? מגדילים את תקציב הביטחון כדי להכפיל את מלאי הטילים הגרעיניים? מסתגרים בארץ ומפסיקים לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות?

ישראל זקוקה לתמיכת המערב בה ולתמיכת בנות-ברית כמו מצרים ותורכיה. אין סיבה להשלות את עצמנו שבעימות עם הערבים, יהיה מי שייחלץ להגנת ישראל. אולם במצב שבו נשמרת מגמה פרו-ישראלית במערב ומעין ניטראליות במדינות כמו תורכיה ומצרים, חופש הפעולה של ישראל יהיה גבוה יותר, כפי שהיה במלחמת "עופרת יצוקה". אם ההנהגה הישראלית לא תתעורר ותציע יוזמה מדינית שביסודה שיקום היחסים עם תורכיה, פתיחת מו"מ עם הפלסטינים והשבת האמון ביחסיה עם המערב, החודשים הבאים עלולים להרע את המצב הקיים ולהסב לנו נזק שיהא קשה לתקנו.

אין צורך לשגות בחלומות כזב על שלום בימינו או על כך שיימצא המנהיג הערבי שיסכים לקבל את ההצעות שערפאת סירב להן לפני למעלה מעשור. תודעתית, הפלסטינים נסוגו אפילו מהדברים אשר להם הסכים ערפאת. אולם לישראל יש אינטרס מובהק לגייס לצדה את המערב, כפי שעשה אריאל שרון לאחר שנבחר לראש הממשלה. ישראל מבודדת אשר צדקתה אינה מיתרגמת לתמיכה בינלאומית אלא לבידוד הולך וגובר ולהפיכתה לגרסה מקומית של צפון קוריאה, תתמודד בסופו של דבר עם המחיר הכואב של מדיניותה. הבחירה הנוכחית איננה בין מוות לבין חיי עבדות, כפי שטען אלעזר בן-יאיר. "תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות", אמר אז מנהיג המרד הגדול. לישראל יש אפשרויות רבות שניצבות בפניה, והתאבדות מדינית וכלכלית איננה אופציה מבחינת מדינת היהודים.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

מארגני המשט הוכו שוק על ירך

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.7.2011

סיכול המשט לעזה בידי ממשלת יוון, פרי הברית בין ראש הממשלה נתניהו לבין עמיתו היווני פפנדריאו, תפס את מארגני המשט השני לעזה לא מוכנים. הם, שרכבו על מיתוס הבידוד של ישראל בעולם וקראו באדיקות את גדעון לוי וארי שביט, היו בטוחים שהקהילה הבינלאומית תפיח רוח גבית במפרשי משט התמיכה בחמאס. אולם הם הוכו שוק על ירך. כך, התובע הכללי בארה"ב איים על 36 אזרחים אמריקנים המשתתפים במשט, כי אם יפליגו לעזה, יחשפו עצמם לתביעה פלילית. מספר משתתפי המשט צנח במהירות מ-1,500 ל-350, וכמות הספינות נחתכה מ-15 ל-10. בנוסף, דיווח אתמול ערוץ 2, כי פעולות שקיים ארגון 'שורת הדין' ביוון גרמו לשלטונות לבדוק אם זייפו ראשי המשט את היעד שאליו היו אמורים להגיע, קרי: עזה. זאת, היות ועל פי החוק היווני, על כל ספינה להצהיר על מלוא הפרטים הקשורים בהפלגה.

הרשויות בארצות הברית איימו. הספינה האמריקנית במשט לעזה

הרשויות בארצות הברית איימו. הספינה האמריקנית במשט לעזה

בארצות הברית, תדמיתם של מארגני המשט כפעילי שלום הולכת ונשחקת בהתמדה. במאמר המערכת שפרסם ה"וושינגטון טיימס" ב-29 ביוני, חושף העיתון האמריקני החשוב נתונים על המצב האמיתי בעזה: "הנתונים הסוציו-אקונומיים גם לא מציגים תמונה של סבל. תוחלת החיים בעזה היא 74, 7 שנים מעל הממוצע העולמי ויותר ממצרים, הודו או רוסיה. תמותת תינוקות, מדד אמין למצב בעייתי של מדינות, היא פחות מחצי מהממוצע העולמי. קצב האינפלציה ב-2010 היה 3.5 אחוזים, לעומת ממוצע אמריקני שנתי של 3.6 אחוזים במאי השנה. על אף שהאבטלה גבוהה ועומדת על 25 אחוז, היא צנחה בחודשים האחרונים. אם חמאס לא היה משתמש בעזה כשטח לשיגור רקטות ופצצות מרגמה נגד ישראל, הבעיה הזו לא הייתה קיימת".

בשמאל הרדיקלי מעריכים כי היחלצותה של יוון למען ישראל בפרשת המשט השני, נעוצה במשבר הכלכלי שיוון חווה. אתר 'העוקץ', אחד האתרים הפופולאריים בקרב אנשי השמאל הקיצוני, פרסם בשבוע שעבר מאמר בו הסביר כי "המשבר הפוליטי והכלכלי החמור בו מצויה יוון הוא תוצאה של מדיניות קיצוצים קיצונית שמפעילים האיחוד האירופאי וקרן המטבע הבינלאומית, הנשלטת על-ידי ארצות הברית. זו עשויה להשתמש בכוח ההשפעה שלה בקרן על מנת לשכנע את הממשלה היוונית למנוע את יציאת הספינה האמריקאית למשט משטחה". במאמר מצטטים את מארק ויסברוט, מנהל המרכז לחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון הבירה, שהסביר כי "משום שיוון לא תצליח לעמוד בתנאים של קרן המטבע הבינלאומית ושל האיחוד האירופאי, קרן המטבע הבינלאומי ולפיכך גם הממשל האמריקאי יזכו ליתרון רב, כך שההחלטה על הקריטריונים לפיהם יוון תקבל מימון עתידי כלשהו מגופים אלה תהיה בידיהן".

בצה"ל לא מתרגשים

בצה"ל מסרבים להתרגש מההאשמות המופנות כלפי ישראל בדבר חבלה במשט הצפוי לעזה. בהודעה שפרסם אתמול דובר צה"ל, נאמר כי "אילו יוזמי המשט היו באמת מעוניינים לסייע לתושבי הרצועה, הם היו דואגים להעברת הסחורות והציוד במעברים הקרקעיים ובתיאום מדינת ישראל וארגוני האו"ם והסיוע. ישראל מאפשרת כדבר שבשגרה מעבר של ציוד, סחורות וכספים לרצועת עזה. לכן אין שחר לטענות על משבר הומניטארי בעזה".

אולם בהודעת דובר צה"ל לא פורסם מי באמת ניצב מאחורי המשט; למעשה, ישראל הרשמית פועלת מעט מאוד כדי לחשוף את הדמויות שמאחורי המשט. לעומת זאת, ארגונים ואישים לא מעטים, שאינם זוכים למימון מצד המדינה ונדמה כי משרד החוץ לא בדיוק נעזר בשירותיהם, טורחים להפיץ בעולם מידע חשוב בנוגע למשט הטרור. כך, אהוד רוזן מ'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', כתב בסוף השבוע שעבר מסמך מעניין על המשט לעזה.

רוזן מספר, כי מי שמתאם את המשט השני הוא מוחמד סאוולחה, מבכירי 'האחים המוסלמים' בבריטניה. רבים מן המשתתפים במשט חברים ב'איחוד הטוב', קואליציית צדקה אירופית הקשורה ל'אחים המוסלמים', אשר משרד האוצר האמריקני סיווג אותה ב-2008 כארגון טרור המסייע למימון החמאס. רוזן חושף כי הארגון נוסד על-ידי השייח' יוסוף קרדאווי, ממנהיגי 'האחים המוסלמים', שהקימו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000.

מאחורי המשט ניצבת למעשה ברית ירוקה-אדומה: האסלאם הרדיקלי מממן, מסייע ומארגן, וארגוני שמאל בעולם מכל קצוות הקשת השמאלית – החל בליברלים וכלה בטרוצקיסטים – מאורגנים כאינטרנציונל שנאה שמטרתו לשוות למשט תדמית של יוזמה שוחרת שלום. אולם בפועל, עיון בהצהרותיהם של המארגנים היה מגלה שההיפך הוא נכון. אין צורך בפעילות מודיעינית מיומנת; כל מה שצריך הוא לעיין באתריהם ברשת האינטרנט ולצפות בהופעותיהם הפומביות המועלות לאתר 'יו-טיוב'.

המטרות האמיתיות שמאחורי המשט

העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" חשפה השבוע, כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות… הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות. כל זה הוא חלק מהתנועה הפלשתינית למען פלשתין… זו תנועה בינלאומית באמת… זאת פלשתין, זה העניין שנמשך כבר למעלה מ-60 שנה, שמייצר סוג כזה של אקטיביזם, סוג כזה של התנגדות".

שפירו מסביר: "'שחרור עזה' [כלומר, התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.] היא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, [שמיועדת] להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… [לעימות] בין שאר העולם לבין ישראל. [העניין שלנו] זה לא רק העימות, זה לא רק המצור, זה לא רק הרס הבתים, זה לא רק החומה בגדה המערבית, זה לא רק המאמץ להמשיך לנשל את הפלשתינים מאדמתם… זה גם הניסיון [של הישראלים] להגדיר מקום שבו 20 אחוז מהאוכלוסייה היא פלשתינית, להגדיר את האדמה שמתחת לרגליהם, כיהודית, להמשיך לנשל ולשעבד את האנשים האלה לאזרחות מסוג שני, שלישי או רביעי".

"'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

דבריו של שפירו מייצגים את מחשבותיהם והשקפותיהם של יוזמי המשט לעזה, מנהיגיו ורוב משתתפיו. הבעיה המהותית היא, שבישראל לא טורחים להביא לידיעת הציבור בעולם את הדברים האלה. המשט לעזה הוא אכן חלק מאסטרטגיה לשחרור פלשתין בנוסח "תוכנית השלבים" המסורתית מבית היוצר של יאסר ערפאת ואבו-ג'יהאד. כדאי אפוא לפרסם את מהותה האמיתית של ההתארגנות הזו: המשך ישיר למורשת המופתי של ירושלים, שרבבות אוהדיו נהגו לקרוא בהתלהבות "יחי חאג' היטלר!". לא פחות.

המכורים לכזב – השבוע הקשה של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

ביום רביעי האחרון, פרסם העיתונאי סבר פלוצקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא מכה על חטא נוכח תמיכתו בהסדר מדיני עם סוריה הכולל נסיגה מרמת הגולן. "טעיתי ואני מכה על חטא", כתב פלוצקר באומץ אינטלקטואלי הנדיר במחוזותינו. "שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם", פסק. הדברים הללו פורסמו מעט לפני שנודע על ההסכם שגובש בין אש"ף לבין החמאס על הקמת ממשלה זמנית ולמעשה חיסול כל סיכוי ריאלי למו"מ לשלום עם ישראל. אפילו נשיא המדינה, שמעון פרס, נביא המזרח התיכון החדש, לא יכול היה להבליג. אתמול פנה לפלשתינים ואמר: "יש הזדמנות לשלום ואתם הורסים במו ידיכם את ההזדמנות למדינה פלשתינית". הוא אף הגדיל לעשות כשקבע בפסקנות האופיינית לו: "הניסיון להביא להקמת מדינה (פלשתינית) בספטמבר לא יצלח".

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

המציאות הטופחת שוב ושוב על פניו של "מחנה השלום" הישראלי לא תגרום ככל הנראה לקיצוני השמאל לשנות את דעתם. אולם הבעיה הגדולה של ישראל איננה בהכרח עם גופים כמו 'הקרן החדשה לישראל' או מרצ, שבין כה וכה יסנגרו על הפלשתינים כאחרוני נושאי לפיד השלום. הבעיה היא אחרת: בישראל ישנה אליטה גדולה, שפועלת במחוזות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט, ומיוצגת בין השאר על-ידי מפלגת קדימה, שממשיכה ללא הרף לטפטף את הכזב הגדול אשר לפיו "יש פרטנר". תחת השקר הגדול הזה, מנסים כל העת סופרים בעלי השפעה כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן לטעת בעולם אשליה שהבעיה היא בישראל. אם רק יסכים נתניהו להקמת מדינה פלשתינית ולחיסול ההתיישבות ביו"ש, או-אז ייכון שלום. השקר הזה חטף מכה ניצחת בעקבות הברית החדשה בין יורשי יאסר ערפאת לבין ממשיכי דרכו של אחמד יאסין, והטבח בהמוני סוריה המתקוממים נועץ מסמר נוסף בארון המתים של תיאוריית ה"שטחים תמורת שלום". סביר להניח ש"מחנה השלום" המצטמק לא ייעלם בקרוב, ואולי נראה עוד מעט יוזמה הקוראת למו"מ ישיר עם ממשלת חמאס-פתח. אבל על ישראלים בעלי השפעה כמו סבר פלוצקר, מוטלת חובה קדושה להתחיל לומר את האמת.

האמת הזו לא תהא חביבה על השמאל בארץ. כאשר מרצ מביעה, בהודעה רשמית שפרסמה, "קורת רוח ותקווה זהירה" (כך!) נוכח ההסכם בין החמאס לבין הפתח, ברור שיש פה מחנה פוליטי שלם שמתנהל יותר ויותר כנציג של עם אחר מאשר כנאמן הנמצא בשליחות עמו שלו. עבור כל ישראלי בר-דעת שאיננו מכור לפולחן אוסלו, הסכם כזה הוא בבחינת סימן אזהרה לבאות. אבל מבחינת "מחנה השלום" ששר בכיכר כבר שנים על השלום שנרצח בארבעה בנובמבר 95', העובדה שחמאס – האחראי על רצח מאות ישראלים – חובר לארגון אשר על שמו רשומה האינתיפאדה השנייה, היא בגדר "קורת רוח" ומהווה לא פחות מ"תקווה". בין אם מדובר בשוטים תמימים ובין אם בדוגמטים קשוחים שאבד עליהם הכלח, הרי שכאשר שאילן גילאון אומר כי "יש לקוות שעזה תלך בדרך רמאללה ולא היפך", אפשר רק לתהות אם בנוסף לעיוורון האופייני לו מזה שנים הרבה, לא לקה השבוע "מחנה השלום" גם באירוע מוחי קשה.

ירון לונדון ונייר הלקמוס של האינטליגנציה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.12.2010

הרעיון שהציע העיתונאי ירון לונדון, שלפיו ישראל תהפוך את גלעד שליט מ"בן ערובה לערב" בכך שתוציא להורג את מנהיגי החמאס בזה אחר זה, ולצמצם באופן קבוע את מספר האסירים שישוחררו בעסקה, הוגדר על-ידי ראש הממשלה נתניהו כ"מעניין". לונדון הציע בעבר גם לירות ישירות אל מוקדי שיגור הטילים מעזה. ההצעות של ירון לונדון באות מהבטן וספק אם הן ישימות כלל; לישראל אין את הפריבילגיה המוסרית לירות ישירות אל מוקדי אוכלוסייה אזרחית, וגם חיסול מנהיגי החמאס איננו פתרון. המעניין בהצעות של לונדון אינן תוכנן אלא שני מאפיינים מרכזיים שלהן: האחד, היכולת להציע הצעות בלתי-ישימות ששום ממשלה אחראית איננה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל; האחר, המנטאליות הסמי-אוטופיסטית אשר מאפיינת אנשים שעדיין מגדירים עצמם כשייכים למחנה השמאל הישראלי בהצעת פתרונות מהירים וחד-משמעיים לבעיות מורכבות.

מנטאליות של זבנג וגמרנו. ירון לונדון. צילום: קובי קלמנוביץ', nrg מעריב

מנטאליות של זבנג וגמרנו. ירון לונדון. צילום: קובי קלמנוביץ', nrg מעריב

הבעיה המהותית של אינטלקטואלים ישראליים שעדיין לא הצליחו להסיק את המסקנות המתחייבות מהסכסוך הציוני-פלשתיני היא חוסר היכולת להבין את מלוא מורכבותה של התמונה המזרח תיכונית. המזרח התיכון ככלל, והתנועה הלאומית הערבית בפרט, מתנהלים לפי טמפו שזר לחלוטין לחשיבה מערבית רציונאלית. למשל, הטענה שלפיה הפלשתינים יעדיפו שלום על פני מלחמה בגלל שינוי פני המציאות הגלובאלית – טענה שאחז בה שמעון פרס בחזון המזרח התיכון החדש שהתבסס על קביעה מעין-מרקסיסטית שאינטרסים כלכליים עומדים ביסוד ההתפתחות ההיסטורית – הופרכה. חזון השלום הכלכלי של נתניהו – אשר יסודו ברציונליזם מערבי טהור שסבור כי אדם יעדיף לעסוק בפיתוח ובטיפוח אישיותו, ביתו, משפחתו וחברתו, ולא בהשמדה אישית וקולקטיבית – נתקע בדיוק משום שהמערב, ובכללו ישראל, ממשיך לייחס ללאומיות הערבית, לאסלאם ולמרחב הערבי את מסורת המחשבה הליברלית. מסורת זו, ששיאה בהגות של פילוסופים כמו ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואחרים, רואה באדם ישות רציונאלית. האפשרות של אדם אי-רציונאלי בעליל איננה קיימת במסורת החשיבה המערבית.

החמאס לא יתייאש מתקוותו לחסל את ישראל גם אם יחוסלו מנהיגיו אחד לאחד; האסירים הפלשתינים בכלא הישראלי לא יזעקו זעקות לחופש גם אין יוכרז שמספר האסירים שישוחררו לא יגיע לחמישים, ובלי "דם על הידיים". הפשיזם החדש, בדומה לפשיזם הישן, מוכן ללכת למלחמת השמדה גם אם בסופו של יום הוא-עצמו יחוסל. היטלר לא ראה שום בעיה בחיסולה של גרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה; מוות והשמדה היו עדיפים על פני נפילת הרייך השלישי. לכן, ניהל היטלר מלחמה עד הרגע האחרון גם כשמבחינה רציונאלית היה ברור לגמרי שאפסו הסיכויים. הפשיזם החדש שונה מהפשיזם הישן רק בתכנים, לא בהיגיון, לא ברציונל.

לפני שממהרים להוציא את מנהיגי החמאס להורג, וטרם מחליטים להפציץ שכונות על יושביהן, כדאי להבין היטב מיהו האויב. הבנת דמות האויב יכולה לתת פרספקטיבה לא רק ביחס לשאלת גלעד שליט, שהיא כשלעצמה מינורית ביחס לכל הסכסוך, אלא באשר לקונפליקט בכללותו. לשמאל הישראלי הייתה תמיד בעיה להבין את שורשי הסכסוך; לכן, לאחר החמאס והג'יהאד האסלאמי ניהלו – בתמיכת ערפאת והפתח' – מלחמת השמדה פרוטו-נאצית נגד ישראל, זה לא הפריע לאהוד ברק לשאת ולתת עם ערפאת כאילו נשתכחו זה מכבר תמונות האוטובוסים המפוחמים והגוויות המוטלות על הארץ.

אם אנשי שמאל ציוני כמו ירון לונדון מבינים שכללי המשחק השתנו, עליהם לתת לכך ביטוי קודם כל בתמיכה פוליטית בנתניהו ובמהלכיו, ואז לצאת בריש גלי נגד תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל והפעולות להצגתה כגזענית וכנאצית. במקום לנסות לחשוב במקום ראש הממשלה, עדיף שיביעו בו תמיכה. אבל מהלך כזה אינו אלא פרידה כואבת מעשרות שנות פעילות וכתיבה, מחברים קרובים ומברנז'ה אוהדת. המחיר הוא כבד מאוד, מקצועית ואישית, חברתית ומשפחתית. הגיעה העת לבקש גם מאינטלקטואלים המתפכחים לאיטם לחצות את הגבול ולעבור מהצד האחד של הגדר אל צידה השני. לפני שאתם משתעשעים ברעיונות על פעולות צבאיות הרות גורל כמו ראשון חברי הקבינט הביטחוני, תמכו תחילה בראש הממשלה ובדרכו. מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, לא ברקיחת מתכונים להכנתו.