ארכיון תג: חיים רמון

אובמה ונתניהו: למראית הדז'ה וו

אם לא תהיה שום הפתעה מיוחדת, בחודשים הקרובים תמצאנה עצמן המפות הפוליטיות בישראל ובארה"ב בתחושת דז'ה וו: האמריקנים יבחרו בברק אובמה לכהונה שנייה בחדר הסגלגל, לא כי הם מרוצים ממנו במיוחד אלא משום שהמועמד שבחרו בו הרפובליקנים הוא אידיוט. כן, גם הרפובליקנים מבינים שהם עשו טעות גדולה. יש עיתונאים כמו פול קרוגמן, שכתב ב"ניו יורק טיימס" שהבחירות הן, למעשה, משאל עם על מדיניות רווחה וביטחון חברתי מול ליברליזם קיצוני והתנערות החברה מאזרחיה. בפועל, יותר משהאמריקנים מאמינים בסוציאל-ליברליזם של אובמה, הם מתעבים את ההיפר-אידיוטיזם של רומני. העיתון היחיד בארה"ב שמקדם את המועמד הרפובליקני, "ישראל היום", בוודאי ימשיך לעשות זאת ממקום מושבו בתל-אביב, אך גם המיליונים של אדלסון לא יעזרו לרומני.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

ואצלנו? אילו היה נערכות היום בחירות, וכל סקר מעיד על כך, נתניהו היה מרכיב את הקואליציה הבאה. ישנם הרבה ישראלים שיצביעו "מחל" בעודם סותמים את האף. הם לא יבחרו בנתניהו כי הם מאמינים במדיניות הכלכלית שכותרתה "תעסוקה מלאה בכל מחיר" (כלומר, משק שבו כמיליון עובדים משתכרים שכר מינימום, שלא לדבר על המיליון הנוספים שמרוויחים קצת מעל המינימום). הם גם לא יצביעו בעדו בגלל האנגלית הרהוטה באו"ם. הם יבחרו בו על אף שגולת הכותרת של תשע"ג תהיה תקיפה באיראן, לפחות על-פי הטוש האדום המפורסם.

מול נתניהו, אין חלופה מנהיגותית אמתית: די היה לצפות בשלי יחימוביץ' מגמגמת סיסמאות מדיניות כשנשאלה באולפן "שישי" על נושאים בוערים שאינם קשורים למעמד הביניים (עוד לפני שהסתערה על שטרסלר) כדי להבין שהיא לא יכולה לנווט מדינה המוקפת בישויות אסלאמיסטיות. ואין צורך להסביר מדוע שאול מופז או יאיר לפיד אינם יכולים להיות ראשי-ממשלה (לכל אחד מהם יש בסקרים כמות חד-ספרתית של מנדטים(. הציבור רוצה ביבי כי אין לו חלופה. בינתיים, לבני ממשיכה לחכות מחוץ למגרש הפוליטי בתקווה שכשתופיע לפתע, תתגלה כמנהיגת המחנה. אולמרט שקוע עד צוואר בפרשת הולילנד, והרשעתו האחרונה מחייבת אותו לפסק-זמן משמעותי מהחיים הפוליטיים. לשמאל-מרכז, על שלושת הקדקודים יחימוביץ'-לפיד-גלאון, אין יכולת משמעותית להרכיב ממשלה.

אז ככל הנראה – אלא אם יקרה דבר-מה דרמטי שיטרוף את הקלפים – בחודשים הקרובים תעוצב מחדש הפוליטיקה האמריקנית והישראלית בגרסתה הנוכחית: אובמה נשיא ארה"ב, נתניהו ראש הממשלה, ואם סיעת "העצמאות" תעבור את אחוז החסימה בזכות ותיקי מפא"י ורפ"י וצאצאיהם (שאינם יכולים לסבול את הסוציאליזם הקיצוני שלפת את הנהגת מפלגת העבודה) גם שר הביטחון ימשיך לקדנציה נוספת. הרי נתניהו זקוק לברק אלמלא הוא רוצה לראות את מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר משוטטים לו באקווריום; שותפות עם יחימוביץ' תיאלץ את נתניהו להפוך לסוציאליסט, וחבירה ללפיד תסכן את "השותפים הטבעיים", שני דברים שנתניהו יסרב לעשות.

המציאות הזו נראית לכאורה פסימית למדי, אך בפועל היא תייצר כמה מרכיבים חדשניים ומהפכניים בה. מתוך השמרנות תבוא המהפכנות. ראשית, אובמה ילחץ על ישראל להתקדם בשאלה הפלשתינית. אין שום צורך במו"מ שיעלה על שבוע ימים, במקרה הטוב. הפתרון ברור ומונח על השולחן: שתי מדינות, גושי-התיישבות, פתרון יצירתי בירושלים, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים, חילופי-שטחים ושיבה סמלית של פליטים לגבולות ישראל. האלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית שתהפוך את ישראל לישות שתיאלץ לבחור בין דמוקרטיה לכלל אזרחיה לבין אפרטהייד. גם בשמאל וגם בימין יש מי שמעדיפים, בווריאציות שונות, את הדו-לאומיות.

בכל מקרה, אבו-מאזן וביבי, הנציגים האחרונים של הדור הישן והוותיק, יצטרכו לקבל החלטה. ועדיף שנתניהו יקבל את ההחלטה המתאימה ולא ממשלה שנשענת על קולות דב חנין, אחמד טיבי וזהבה גלאון. ראינו איך זה נגמר לפני 17 שנה. הבעיה היא שכדי לחתום על אחד משני הפתרונות, ביבי צריך להשתחרר מעצמו, וזה אף פעם לא הצליח לו.

שנית, נתניהו יבין שהשאלה האירנית היא באמת בעיה בינלאומית, דבר אשר אותו הוא שונה ללא הרף. לכן, עניין התקיפה העצמאית בפורדו ירד סופית מהפרק. אובמה לא ירשה למטוסים הישראלים להמריא, ובתסריט קיצוני מאוד, יהיה מי שיירט את מטוסיה של ישראל (למשל, ערב הסעודית). ביבי יבין שהוא חייב לצאת משנות ה-30', עם כל הקושי שבדבר. אם ישראל תצטרך להילחם באיראן, היא תעשה זאת עם שאר העולם בהובלת ארה"ב, ולא כשהיא מדרדרת את העולם למלחמה. גם לראש ממשלה עם עיתון יומי וחברים טובים בקונגרס ובסנאט יש מגבלות מסוימות.

ולבסוף, מחוץ לגבולות הממשלה, אולי תתהווה סוף כל סוף אופוזיציה. אין לדעת מה יהיה הרכבה הראשוני, אך בפרק זמן סביר היא תכיל שני מרכיבים עיקריים: סוציאליסטים וליברלים. מהצדדים יתפקדו כלוויינים הרדיקלים. המצב הזה יאפשר גיבוש של סדר יום חלופי. זה טוב לישראל שאחרי שנים רבות של ממשלות חסרות בשורה יתהוו פה שלושה מחנות מרכזיים. שמרנים, סוציאליסטים וליברלים.
על כל הדברים האמורים לעיל ישנו תאריך לא ידוע של תפוגת תוקף. הכול יכול לקרות ולהשתנות. אולמרט, דרעי, ליברמן ורמון מחכים לנתניהו בפינה, וגם לבני ממתינה לשעת הכושר. ניתן גם לסמוך על הפלשתינים שאולי יארגנו אינתיפאדה-זוטא ויעוללו לשמאל את שעוללו לשמעון פרס ולאהוד ברק. וביבי? רק הוא יכול להזיק לעצמו יותר משיריביו עלולים להזיק לו.

מה שברור הוא, שבהנחה סבירה שנתניהו ירכיב שוב את הממשלה הבאה, הוא יידרש להכרעות קשות. ובכל זאת, אם ניקח בחשבון את הישגיו – הסרת המצור על עזה, התמוטטות הסכם השלום עם המצרים (חצי האי סיני הפך לשטח הפקר), עימות חסר תקדים עם ארה"ב אגב תמיכה ביריבו של הנשיא המכהן, שחרור מחבלים בסיטונות, הקמת ממשלת אחדות ליומיים על בסיס חוק גיוס מופרך, הסתרת המצב החברתי הקשה מהציבור תוך הצגת נתונים כלכליים מרשימים שמאחוריהם מסתתרת מציאות חברתית עגומה, ניסיונות לפלג מפלגות קיימות ולגייס עריקים למען הארכת ימיו בשלטון – הרי שהקדנציה הבאה של נתניהו תהיה, בכל תסריט שהוא, קצרה ומעניינת. ובישראל, כידוע, תקפה הקללה הסינית המאחלת למקולל "חיים מעניינים".

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.